ספוילר "הוויקינגים" עונה 2 פרק 4
Category Archives: כתבות
40 ימים של חסד
אוקיי, אני חושבת שכבר צפיתי במספיק תוכניות של Tonight Show ו-Late Night כדי לגבש דעה. ג'ימי פאלון החליף את ג'יי לנו בהנחיית התוכנית לפני כחודש וחצי, בתוכנית בומבסטית ומלאה בכוכבים והופעות אורח מרשימות. אחד הרגעים היותר זכורים היה מונולוג הפתיחה שלו בו הוא הציג את עצמו ואת החזון שלו לתוכנית – פשוט לגרום לצופים להרגיש טוב וללכת לישון עם חיוך על השפתיים. סת' מאיירס החליף את פאלון לפני כחודש, היה חסר כל ניסיון בהנחיית תוכנית, והיה אפשר לראות את זה. מונולוג הפתיחה שלו היה מקרטע ולא זורם, והוא עצמו נראה די לחוץ בתפקידו החדש למשך כמה תוכניות.
חודש אחרי המעבר לתוכנית החדשה פאלון עדיין מקיים את הבטחתו – התוכנית שלו היא פשוט Feel Good טהור, עם קצת עקיצות נדרשות במונולוג הפתיחה. זה נפלא לראות מנחה שבמודע מתרחק מגישה צינית ואדישה בהנחייה שלו. הבעיה שלי עם פאלון היא שבשלב די מוקדם בתוכנית זה פשוט מרגיש מזויף – כל אורח הוא האדם הכי מוכשר שקיים עלי אדמות, כל זמרת היא הזמרת הכי טובה אי פעם בהיסטוריה של המוזיקה, כל סרט שצריך לקדם הוא הסרט הכי מדהים שפאלון ראה מימיו. הוא מרגיש פחות מדי כמו בנאדם ויותר מדי דמות של ליצן שצריך לבדר ולשמח ויהי מה.
סת' מאיירס, לעומתו, הרבה יותר מעניין אותי בשלב זה. הוא נראה נינוח בהרבה בהגשה שלו, ההנחייה שלו סרקסטית כמו בימי SNL, אבל לא צינית, והמנהג שלו לספר על אנקדוטות מחייו הפרטיים עליו ועל משפחתו גורמות לי, כצופה, להתחבר אליו הרבה יותר. בנוסף נהנה מאיירס משעת השידור המאוחרת של התוכנית, שמאפשרת לו להציג קטעים שיכולים להיות קצת מחורפנים והזויים מדי בשביל הצופה הממוצע – כמו סת' מאיירס עתידי שבא להזהיר אותו במשך 10 דקות שלא לאכול קאפקייק שנפלה על הרצפה, או קטע קבוע בו הוא מאשים את פרד ארמיסן בזה שהוא שקרן פתולוגי ואז מתחקר אותו על השקר הנוכחי.
הנקודה החשובה ביותר עבורי – בעוד ג'ימי פאלון גורם לי לחייך, מאיירס מצחיק אותי, ממש, ומסיבה זו אני אוותר על הצפייה בפאלון ואמשיך עם הלייט שואו.
הוויקינגים 2.03: בוגדנות
קרב אמיתי
רבות דובר על המבנה האנתולוגי של "בלש אמיתי", שבמסגרתו כל עונה מתמקדת בסיפור חדש עם דמויות חדשות במקום חדש, מה שהופך כל עונה שלה למעין מיני סדרה ומקנה לה את האפשרות לכבוש בסערה את הקטגוריה הזו בטקסי פרסים שונים, האמי בראשם. אלא שמתברר ש-HBO החליטה לא לשחק על בטוח ולהעמיד את הסדרה דווקא בקטגוריית הדרמה הצפופה וההומה, אבל גם היוקרתית יותר, ולא בזירת המיני סדרות.
בשנה שעברה היו מועמדות בקטגוריה הזו "אחוזת דאונטון", "משחקי הכס", "הומלנד", "בית הקלפים", "מד מן", וכמובן עונתה האחרונה של הזוכה, "שובר שורות". עד כה הניצחון של שו"ש פעם נוספת היה נראה כמעט ודאי (ומוצדק) לנוכח הישורת האחרונה האדירה שלה, אבל פתאום, עם כניסתה של הסדרה הכי מדוברת של השנה עד כה – קצת פחות. ניתן אם כן לצפות לתחרות ראש בראש בין השתיים, משהו שצפוי ליצוק עניין רב בטקס השנה. אפילו ההרכב האפשרי של המועמדויות מסקרן. "הומלנד" כבר איבדה מחינה בקרב המבקרים והמצביעים, כך שיש סיכוי סביר שהיא תפנה את מקומה, אבל מה בדבר האחרות? הגיוני שלפחות אחת מהן תינגף מפני לא מעט סדרות מדוברות נוספות, כמו "הסקס של מאסטרס", או "האישה הטובה" שמפגיזה בעונה החמישית המדוברת ואולי תתפוס שוב את מקומה בקרב המועמדות. במקביל, ועוד לפני ההכרזה של HBO, מתמודדת אחרת בסדרות הדרמה הייתה נבונה מספיק כדי להתרחק מגוב האריות הזה – שואוטיים בחרה להעביר את "חסרי בושה" אל קטגוריית הקומדיה.
נדמה שהקטגוריה שתהפוך להיות האכזרית ביותר לאור ההתמודדות של "בלש אמיתי" בדרמה, היא בגזרת פרס השחקן. כבר בשנים קודמות התחרות הייתה קשה, עם אישים כבראיין קרנסטון, ג'ון האם, קווין ספייסי, והזוכה-משום-מה ג'ף דניאלס. אליהם צפויים השנה להצטרף צמד הבלשים האמיתיים, וודי הרלסון ומתיו מקונהי, והאחרון כמובן יהווה את התחרות הקשה ביותר עבור בראיין קרנסטון, וגם הגיוני מאוד שנראה את מייקל שין מ"הסקס של מאסטרס", מה שמותיר סיכוי אפסי לג'ון האם חרף העובדה שהתעלה על עצמו בעונה השישית של "מד מן". יש עוד זמן עד ספטמבר, אבל זה ההימור שלי: מתיו מקונהי יזכה בפרס השחקן, "שובר שורות" בפרס הדרמה.
איך פגשתי 9.22: סוף המעבר
מה חשבתם על "איך פגשתי את אמא" עונה 9 פרק 22, אחד לפני האחרון?
חסרי בושה 4.10: כבד? קח כדור
מה חשבתם על "חסרי בושה" עונה 4 פרק 10?
האישה הטובה 5.15: דרמטיות, כבודו
המתים המהלכים 4.15: אנחנו
מה חשבתם על "המתים המהלכים" עונה 4 פרק 15?
בנות 2.12: שתי טיסות
מה חשבתם על "בנות" עונה 2 פרק 12, פרק סיום העונה?
הוויקינגים 2.02: פלישה
"הוויקינגים" עונה 2 פרק 2
אחרי קפיצת זמן של ארבע שנים, ראגנר עדיין מושל ועדיין עם הנסיכה אסלוג ובנו החדש שכבר גדל במקצת. למרות התא המשפחתי ה"נעים" כביכול שמוצג לנו, נראה שראגנר מתגעגע לביורן בנו שעזב עם לגרטה. כמו בעונה שעברה, קורה לי שאני שוכח לפעמים למה אני רואה את הסדרה הזאת. אבל כל פעם אני נזכר בסיבה בזכותו של טרוויס פימל, המגלם את ראגנר. המשחק הענק שלו בא לידי ביטוי בהבעות פנים ילדותיות מצד אחד, אבל עם נגיעות ממש "רעות" מצד שני – הילד השובב שקיבל לידיו בטעות את שרביט השלטון ואיתו כוח שעלה לו קצת לראש. אך למרות זאת, הוא עדיין שולט במצב בכל רגע נתון. בעונה שעברה אלו היו סצינות אלימות עם לגרטה שכללו חרבות וכדים חרסינה שעפים לכל עבר – בפרק השני של העונה הנוכחית זה מגיע בסצנת ה"מריחה" בה ראגנר מצליח לשטות בנסיכה אסלוג הקנאית.
הספינות לפלישה מערבה כבר מוכנות (ארבע שנים לקח לפלוקי?). ראגנר מודיע שבורג והוריק שניהם מצטרפים לפלישה – מה שלא קורה בסופו של דבר כשהוריק מסרב לשיתוף הפעולה עם בורג. ראגנר מודיע לבורג על כך שלא יצטרף לפלישה ובורג נותר פגוע. בואו לא נהיה היסטריים מהמהלך ובואו לא נתגעגע אל בורג יותר מדי, הוא יחזור ממש תכף. מה שהיה נחמד לראות בפרק זה את האבולוציה שעבר הכומר מהעונה שעברה. אפשר להגיד כבר שהוא הפך לוויקינג מהשורה ולא ניכר עליו שום סממן נוצרי מחייו הקודמים באנגליה. מה גם שאופי הלחימה שלו השתפר בכמה רמות. בחלוף ארבע השנים מהפרק הקודם מצבו של רולו לא בדיוק מתייצב – ובורג מנסה לנצל זאת בשנית כשמציע לו לבגוד שוב בראגנר. הפעם נראה שרולו למד מהטעות וסרב להצעתו של בורג בנימוס, לא לפני שהכניס לו אגרוף לפנים.
אחרי הסערה הקבועה בדרך לאדמות המערב שעוברים ראגנר והמלך הוריק, מגיעה סצינת קרב נהדרת על אדמת ממלכת ווסקס (מזרח אנגליה). מאוד אהבתי את הטקטיקה של הקרב מול חיילי המלך, במיוחד את הקטע בו בנו הוויקינגים את קוביית ההגנה ש"בלעה" את חיילי ווסקס כאשר ניסו להפתיע אותם באמבוש. שווה לבדוק אם ערוץ ההיסטוריה משחזר את שיטות הקרב האלה כי באמת נראה כי יש מחשבה ודיוק בבימוי שלהן.
הפרק מסתיים במלך אגברט שמתבשר על הגעתם של הוויקינגים לאדמותיו. אנחנו לא יודעים בשלב זה משהו על המלך, אבל סצנת הסיום רומזת על אישיות רצינית שכנראה תעמוד כמכשול מול ראגנר והוויקינגים. מצאתי איזכור המציין כי המלך אגברט היה באמת רציני וכבש אדמות רבות בממלכת אנגליה, אבל מנגד ישנה עדות על מפלה שנחל מול "פולשים דנים" בשנת 826.