אוקיי, אני חושבת שכבר צפיתי במספיק תוכניות של Tonight Show ו-Late Night כדי לגבש דעה. ג'ימי פאלון החליף את ג'יי לנו בהנחיית התוכנית לפני כחודש וחצי, בתוכנית בומבסטית ומלאה בכוכבים והופעות אורח מרשימות. אחד הרגעים היותר זכורים היה מונולוג הפתיחה שלו בו הוא הציג את עצמו ואת החזון שלו לתוכנית – פשוט לגרום לצופים להרגיש טוב וללכת לישון עם חיוך על השפתיים. סת' מאיירס החליף את פאלון לפני כחודש, היה חסר כל ניסיון בהנחיית תוכנית, והיה אפשר לראות את זה. מונולוג הפתיחה שלו היה מקרטע ולא זורם, והוא עצמו נראה די לחוץ בתפקידו החדש למשך כמה תוכניות.
חודש אחרי המעבר לתוכנית החדשה פאלון עדיין מקיים את הבטחתו – התוכנית שלו היא פשוט Feel Good טהור, עם קצת עקיצות נדרשות במונולוג הפתיחה. זה נפלא לראות מנחה שבמודע מתרחק מגישה צינית ואדישה בהנחייה שלו. הבעיה שלי עם פאלון היא שבשלב די מוקדם בתוכנית זה פשוט מרגיש מזויף – כל אורח הוא האדם הכי מוכשר שקיים עלי אדמות, כל זמרת היא הזמרת הכי טובה אי פעם בהיסטוריה של המוזיקה, כל סרט שצריך לקדם הוא הסרט הכי מדהים שפאלון ראה מימיו. הוא מרגיש פחות מדי כמו בנאדם ויותר מדי דמות של ליצן שצריך לבדר ולשמח ויהי מה.
סת' מאיירס, לעומתו, הרבה יותר מעניין אותי בשלב זה. הוא נראה נינוח בהרבה בהגשה שלו, ההנחייה שלו סרקסטית כמו בימי SNL, אבל לא צינית, והמנהג שלו לספר על אנקדוטות מחייו הפרטיים עליו ועל משפחתו גורמות לי, כצופה, להתחבר אליו הרבה יותר. בנוסף נהנה מאיירס משעת השידור המאוחרת של התוכנית, שמאפשרת לו להציג קטעים שיכולים להיות קצת מחורפנים והזויים מדי בשביל הצופה הממוצע – כמו סת' מאיירס עתידי שבא להזהיר אותו במשך 10 דקות שלא לאכול קאפקייק שנפלה על הרצפה, או קטע קבוע בו הוא מאשים את פרד ארמיסן בזה שהוא שקרן פתולוגי ואז מתחקר אותו על השקר הנוכחי.
הנקודה החשובה ביותר עבורי – בעוד ג'ימי פאלון גורם לי לחייך, מאיירס מצחיק אותי, ממש, ומסיבה זו אני אוותר על הצפייה בפאלון ואמשיך עם הלייט שואו.