הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על פרק פתיחת העונה השנייה של "מד מן"
מד מן עונה 2 פרק 1
מאת רעות
בתאריך 2/6/2009
כמה נפלאה ומרתקת התמונה הזו מימין של דון דרייפר. לא מתרחש בה הרבה , אבל היא מצליחה לתמצת בשבילי את כל מה שקרה בפרק המקסים שפתח את העונה השנייה: דון דרייפר מגיע מהעבודה בשעת ערב מאוחרת, כי זה מה שכולם מצפים מ"איש עסקים בכיר בסביבת עבודה לוחצת". כן, גם לחץ דם גבוה הוא חלק מהגדרות התפקיד. אם רק יכל למכור את ניסיון חייו במחיר ששילם עבורו, הוא לא היה צריך לעבוד כל כך הרבה. דרייפר פותח את הדלת בשקט ושמח למצוא את הבית ריק מאנשים. הוא אוהב את המשפחה שלו, אבל כל אחד זקוק לפעמים למעט שקט. הוא מוריד את הז'קט ושומט אותו על הרצפה בעייפות. אחר כך הוא בטח ינער אותו ויפרוש אותו יפה על הכסא, אבל עכשיו המראה של הז'קט המכובד והמחוייט זרוק על הרצפה מוצא חן בעיניו. דרייפר נכנס לסלון כשהיצור הפרוותי המושלם שמע את צעדיו ורץ לעברו. נשים רוצות את דרייפר וגברים רוצים להיות כמוהו, אבל אף אחד לא אוהב אותו או מקנא לו כמו פולי. כשדרייפר מתיישב הוא שם לב שפולי מרחרח את נעליו בחשדנות כדי לגלות מאיפה בא ואילו כלבים אחרים פגש בדרך. הוא מביט בו ומגחך. איך זה שכולם תמיד רוצים חתיכה ממנו למרות שמעולם לא היה לו מה לתת?
הוא מדליק את הטלוויזיה ורואה בשידור נוסף את הסיור שערכה ג'קי קנדי בבית הלבן. היא מספרת שהיא אוהבת את אחד החדרים בגלל הצבעים החמים שבו ודרייפר חושב שזה מגוחך שהיא טורחת למכור למצלמה את הצבעים בחיים החדשים שלה, בזמן שהיא עצמה משודרת בשחור-לבן. אבל ג'קי קנדי אינה היחידה שחיה את חייה בתוך כרזת פרסומת. פיט מנסה למכור לאישתו את המחשבה שלאף אישה אחרת אין את מה שיש לה, למרות שכל מה שיש לה זה בעל שאפתן מדי שלא מסוגל לאהוב באמת. ופגי? מאז הקידום היא עובדת קשה בכדי למכור את התדמית המקצועית והרזה שלה, אבל מאבדת מיום ליום את החום שהביא אותה לתפקיד החדש. דרייפר מפנה את מבטו אל הז'קט האפור הזרוק על הרצפה רגע לפני שפולי מתחיל לחפש בו ראיות למפגשים סודיים עם כלבים אחרים. הוא תמיד מבקש למכור לכולם במשרד שבגדים הם רק בגדים ושאנשים הם הרבה יותר מסתם נעליים מצוחצחות, אבל בכל זאת השבוע במעלית הוא נזף בפקיד מקומה אחרת, לאחר שאופיו גס הרוח לא כיבד את כובעו היקר. דרייפר קורא לפולי החופר בז'קט באפו ומניח עליו את ידו. בגדים הם לא רק בגדים ואנשים הם אכן נעליים מצוחצחות, צבועות בצבעים חמים.
לצעירים ברוחם
מאת yaddo
בתאריך 6/6/2009
סוף סוף צפיתי שוב בפרק והוא היה מדכא בהרבה מכפי שזכרתי, בעיקר כי עסק בדברים שגם ככה מטרידים אותי – היעלמות העלומים. כולם נאלצים להיות כל כך בוגרים, אם זה דון כמבוגר האחראי במעלית שמעמיד שני צעירים חסרי נימוס במקומם, אם זה הארי ופיט שמתמודדים עם תינוק בדרך או הציפיה לכך, אם זו בטי שעושה בדיוק את מה שחברתה מהעבר, כשהיו בנות 22, עושה כיום בבגרותה, ותמורת כסף או חסכונו מוכרת את עצמה בקטנה למכונאי שמסדר לה את הרכב. לא ברמה של חואניטה החברה, כמובן, אבל גם לא בעד אותם סכומים.ההקראה מהספר בסוף, Meditations in an Emergency, היוותה חותמת מדכדכת במיוחד להרהור על הזמן העובר: "כעת אני ממתין בשקט שהקטסטרופה של אישיותי תיראה יפה שוב".
מאת איימס
בתאריך 30/12/2010
חודשיים אחרי מאורעות הפרק הקודם, ופגי כבר רזה ויפהפיה שוב (ובאופן כללי יפה בהרבה מבפרק הראשון בסדרה). אף אחד לא מתבייש לדון בקול רם בהיעלמותה ולהציע ספקולציות באשר למערכת יחסים עם דון. אף אחד גם לא מתבייש לבקש ממנה לצאת לבדוק משהו עם המזכירה, והיא בתורה לא מתביישת להעמיד אותה במקומה. פגי צריכה לזכור מנין היא באה, ונדמה שהיא זוכרת את זה, אלא שהיא בזה לנערה שהיא הייתה אז, נערה שנכנסה להריון ולא ידעה את זה בכלל. מאוחר יותר בפרק היא אומרת שגם היא רק בת 22, והיא נענית שהיא לא נחשבת. זה לא כי היא אישה, זה כי פגי איננה בת 22 ומעולם לא הייתה. היא מבוגרת בהרבה משנותיה, הדברים שעשתה הוסיפו לה שנים. מראש היא לא הייתה כמו כולן, לא עוד אחת בסל של נשיקות, אבל מעולם לא הייתה לא עצמה כמו שהיא עכשיו. תהליך החניכה שדון מעביר אותה ניכר הפרק, כשהוא מלמד אותה שמי שאומר שסקס מוכר לא מבין דבר. אלו אותם האנשים שאומרים שצעירים יודעים טוב יותר (כאשר למעשה הם לא יודעים כלום. גם לא שהם צעירים), אבל כמו שבשביל הניסיון שבבגרות צריך לשלם, והמטבע היחיד הוא שנים, בשביל לעשות את מה שהם עושים לא מספיק לקצר את החצאית של הדיילת ולשלוח להדפסה. צריך לפנות עמוק יותר.
ואם פגי בת 22 וזקנה משנותיה בטי כמובן מייצגת את ההפך. בערב ולנטיינ'ס דיי היא פוגשת חברה ותיקה, ומגלה שהיא לא התבגרה בכלל, לפי ראייתה של בטי. היא עדיין חיה את החיים שבטי חיה אי אז, כשהייתה צעירה ויפה (ודוגמנית, היא לא נותנת לנו לשכוח שהיא היתה דוגמנית). במקביל היא מרגישה לא אהובה ולא נחשקת, שוב, כשדון לא מצליח לתפקד במחיצתה (היא יודעת שבמחיצות אחרות הוא מתפקד גם מתפקד). הפתרון שלה הוא פשוט: להרגיש נחשקת על ידי גברים אחרים, אלא שהיא בוחרת לעשות את זה בטיפשות, כרגיל, ובמזל חוזרת הביתה בשלום. במקביל אליהם גם פיט וטרודי מתמודדים עם הרצון להתבגר (ובפירוט: טרודי רוצה, היא כבר מיושבת ורצינית. פיט הוא עדיין ילד שמביא לאשתו שוקולדים בשביל לאכול אותם, והוא עקשן ומעצבן. שיגיד תודה על הפתק שהשאירה לו. איך הוא לא מבין מה יש לו…).
אבל רגע השיא שלי הפרק שמור לג'ואן. האישה מבריקה: מצד אחד מעמידה במקומה מזכירה שלא מדברת כמו שצריך לפגי (שהתעמרה בה בלי סיבה ומתוך רצון לבסס את מעמדה, כך נראה), ומהצד השני מבינה מה פגי עושה ומאילו מניעים, רואה שהיא לא זוכרת "שפעם לא הייתה לה דלת", כדברי ג'ואן בפרק הקודם, ומחזירה לה, עם מכונת הצילום במשרד שלה.
מדיטציה בשעת חירום
מאת yaddo
בתאריך 31/12/2010
"מד מן" אוהבת לזרוק עלינו יצירות שאמורות להיות חומר משלים. אז אני לא אלך לקרוא בשבילה 700 עמודים של איאן ראנד, אבל פואמה אחת היא בסדר מבחינתי. Meditations in an Emergency הוא שיר (ואסופה של שירים באותו שם) מהפיפטיז של פרנק אוהרה האמריקני. נראה שהסכסוך העצמי העמוק של אוהרה מתיישב היטב על דון, גם אם הפרטים אינם בהכרח זהים. השיר שמתוכו ציטט דון נקרא "מיאקובסקי", כשמו של המשורר הרוסי.כעת אני ממתין בשקט
שהקטסטרופה של אישיותי
תיראה יפה שוב,
ומעניינת, ומודרנית.הארץ אפורה
וחומה ולבנה בעצים,
שלגים ושמים של צחוק
תמיד הולכים ופוחתים, פחות מצחיקים
לא רק אפלים יותר, לא רק אפורים.
זה עשוי להיות היום הקר ביותר
בשנה, מה הוא חושב על
זה? כלומר, מה אני? ואם אני חושב,
אולי אני עצמי שוב.
אני אוהב את הליריות הזו בדון. זו שמביאה אותו להתעניין בשירה וזו שמכניסה פואטיות לעבודה הלכאורה-המונית שלו. הביטניק בבית הקפה שקרא את הספר אמר לו שהוא לא חושב שזה בשבילו. דון והתחפושות שלו שוב משלות את האנשים מסביב. את אותה נקודת מבט הוא הנחיל לפגי כאשר הציגה לו את העבודה על "מוהוק". זו הייתה הסצינה הכי יפה בפרק בעיניי, פשוט נפלאה, איך הוא לש בעדינות ובתקיפות את תפישותיה, ומאחר שבסופו של דבר הם קורצו מאותו חומר, או לפחות מחומר דומה – של אלה שמלהטטים בכישרון בין שני חיים – היא מיד מבינה.
אני חושב שלא בכדי נאמר לנו בפירוש הגיל של שתי דמויות בלבד בפרק הזה, דון בן 36, פגי בת 22, אבל ישנה הקבלה ביניהם. איפה התינוק של פגי? איפשהו, לא כאן, לא שלה. האם היא רוצה ילדים? בטח, מתישהו. יש לה עוד 14 שנה לשכלל את השיטה שלה כדי להגיע למיומנויות של דון, שגם הן לא מושלמות, כפי שראינו בעונה שעברה, אבל הפרק הזה המחיש לנו יותר מאי פעם עד כמה דון ופגי קרובים זה לזה.