אוי, בטי.

הכל הוא מראה בעולם של מד מן, ובטי לא יוצאת דופן. כבר ראינו בעבר שאת עיקר הערך שלה היא שואבת מהמראה החיצוני המצודד שלה, והפרק התופעה הזו רק החמירה. שלוש פעמים היא אומרת "באמת דגמנתי, אתם יודעים", כדי להסביר ולחדד לשומע המבולבל שהיא לא סתם יפה, היא יפה באופן מקצועי. אמא שלה חשבה שזה הופך אותה לזונה, האמא שהיא כה מתגעגעת אליה, שהחדירה בה את חשיבות היופי והמראה, ותיעבה את העבודה שלה. וכך, על ספת הפסיכולוג היא משרטטת את חייה: רגע אחד העולם כולו לרגליה, היא יפה ועובדת במנהטן, וברגע האחר היא עקרת בית בפרברים, שאיבדה את אמה ואת עצמה.

בתחילת הפרק היונים יוצאות לחופשי ובטי מברכת אותן. העבודה החדשה שלה והאפשרות להיות משהו מלבד עקרת בית ממלאות אותה חיים חדשים, והיא שמחה, מחייכת, נעימה לילדיה. היא לא משתנה לגמרי (לדוגמא כשגם הבכי של סאלי הוא רק עבורה עוד פרט אסתטי כמו תסרוקת או צעיף, שצריך ללכוד במצלמה לפני שיעלם), אבל היא בהחלט מלאת נחישות שהיא יכולה לכבוש את העולם, קצת כמו פגי בפרק הקודם.

במקום לכבוש את העולם היא נזרקת לאנחות כשלא צריך אותה יותר, ומתחוור לה שהיא רק שירתה תוכנית של מישהו אחר. "אין לזה שום קשר אליך", אומר לה הארט דיירקטור, וזו בדיוק הבעיה. את יכולה להיות הכי נפלאה בעולם, זה בכלל לא רלוונטי. תפקידך בעולם מעתה הוא לשרת את בעלך. וזה מה שממוטט את בטי. היא היתה יכולה לחפש עבודה חדשה. היא היתה יכולה להחליט שההפסד הזה הוא רק הפסד אחד, וששמחת החיים החדשה הזו צריכה להשאר, ולנסות לחזור לעבודה גם בלי קשרי בעלה. במקום זה היא אומרת לעצמה שזה לא מה שהיא רוצה. היא מספרת לעצמה שהיא רוצה להיות בבית עם הילדים, שהיא רוצה להכין אוכל לבעלה, שהיא רוצה להיות האישה הקטנה. דון יודע את האמת, אז גם הוא מספר לה סיפור: שהיא אמא נפלאה, שהיא לא צריכה את העבודה הזו (הסיפור הזה אולי נכון עבור דון. לא היתה לו אם ולכן באמת היה שמח לאם כמו בטי. זה לא אומר שהיא האם הטובה בעולם).

בטי מתרצה, אבל כמה זמן יקח עד הפעם הבאה שהעולם יחנוק אותה? הלא בזכות העבודה בפעם הראשונה היא עונה לפסיכולוג, מתפתח ביניהם דיאלוג שאמור לקדם אותה (ונראה שהיא אכן כועסת על אמה. על הרבה דברים, ועל שמתה), בפעם הראשונה היא מתיישבת מהספה – עושה משהו אקטיבי. אבל בכשלון הראשון היא מוותרת על הכל, מחליטה לירות לעצמה בכנף ולא לנסות ולהיכשל שוב (ואולי היא מבינה שהיא צריכה להיות אקטיבית יותר, להגן על ילדיה ולא לתת לחיים לסחוף אותה שוב בלי שיש לה מילה לגבי זה).

ספוילר בלבן: ומעבר להכל, הפרק הזה היה כל כך עצוב בעיני, כי בטי של הפרק הזה היא בעלת סדר עדיפויות קצת משונה, אבל היא כן טובה אלפי מונים ממה שנהיה ממנה בהמשך, בעיקר בעונה הרביעית, כשהיא עושה לסאלי, מסתבר, בדיוק את מה שאמה עשתה לה (האם זה מפחית מאשמתה?). בכל מקרה, מתישהו הכל השתבש, בגלל דון, וזה מאוד עצוב לראות. 

בצד השני של נשות המשרד היא פגי ההולכת ומתעגלת עד שכולם שמים לב. היא מאבדת מערכה במשרד כי מזכירה נועדה להיות משהו שנעים להסתכל עליו. לכן הילדי צריכה לחייך יותר, לכן פגי צריכה להפסיק לאכול. "גם את לא מקל", היא מטיחה בג'ואן, וחילופי הדברים ביניהן קשים ונוקבים. ג'ואן באמת חושבת שהיא עוזרת לפגי ובעיני היא באמת עוזרת. בלי ג'ואן יתכן שפגי לא הייתה מגיעה כל כך רחוק, ולפגי באמת לא אכפת מכל זה. קצת עצוב לראות שפגי באמת בטוחה שהיא כבר בצד השני – האישה הראשונה שכותבת מאז המלחמה – בצד של האמנים והאנשים החופשיים. אבל היא טבלה את קצה הבוהן בנהר השוצף שמפריד בינה ובין הצד השני, והפרק הזה, אחרי שמחת הניצחון של הפרק הקודם, ממחיש זאת.

ולבסוף, דון המחוזר. מציעים לו את העולם, והוא רוצה. הוא רוצה להתחיל לחיות. הוא לא מבין את היאוש של בטי, אבל הוא מרגיש יאוש כל כך יותר גדול עם חופש רב יותר. הוא מרגיש כבול בשלשלאות לחייו (וראינו בפרק הקודם שהוא רוצה לנתק אותן ולנוד ולנוע), והאפשרות לעבור למקום אחר גורמת לו לחשוב שהמעבר לחיי חופש אפשרי, בלי לוותר על כך מה שהוא אוהב (הכסף, האלכוהול, ושניהם כאמצעי בדרך אל הנשים). בסופו של דבר הוא נשאר, אבל גם לגביו אנחנו יודעים שזה לא הסוף, כי הוא לא מרוצה, והוא לא יתחיל להיות מרוצה סתם כך, פתאום.

כאשר שתיהן במטבח ופגי אמרה לה "בדיוק הבנתי. את חושבת שאת עוזרת", הובהר לי יותר מאי פעם עד כמה שתי הנשים האלה רחוקות זו מזו, עד כמה הדרכים שלהן מנוגדות.

הסצינה שבה דון מנחם את בטי בסוף נגעה ללבי. גם בגלל בטי שנחתה על הקרקע ויהירותה לא הביאה אותה להודות באמת, וגם בגלל שנדמה שדון אכן אוהב את בטי וחושב שהיא אמא טובה. כשהוא קיבל את התמונות ממקאן אריקסון, תהיתי מה עובר לו בראש. אנחנו יודעים שהוא ראה בכך אקט נמוך, שימוש באשתו כאמצעי סחיטה, אבל האם הוא עשה את הבחירה ונשאר בסטרלינג קופר כדי שהיא תפוטר? אני נותן לו ליהנות מן הספק.

לא פעם במהלך הפרק הרגשתי שהכתיבה מאוד מתאמצת. זה קרה בשיחה של בטי עם הפסיכולוג, שנדמתה תיאטרלית במיוחד, וגם כאשר פיט והארי דיברו על האחוות, מה שהוביל להארה על ניקסון/קנדי. סצינת המכות של פיט וקן הייתה תלושה במיוחד. זה דווקא טוב מאוד לראות שפיט מגן במובן מסוים על כבודה של פגי (או בעצם על שלו, בעקיפין), אבל עם כל הכבוד להשלמה בסוף – שדווקא הייתה נחמדה – אף אחד לא טרח לתהות על שום מה בכלל פיט מכה את קן? הדברים האלה מהווים כנראה את הסיבה העיקרית לכך שמדובר באחד הפרקים הפחות אהובים עלי, הגם שאני מאוד אוהב את הסוף שלו, זה שמופיע בתמונה בראש העמוד.