הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 11
תמיד אהבתי את הביטוי "קיץ אינדיאני", אני אפילו לא יודע למה. קראתי עליו עכשיו בעקבות הפרק וגיליתי שאחד מפירושיו הוא "קיץ מזויף". באופן מעניין, מי שטוען לראשונה שזוהי המשמעות הוא ה.ל. מנקן, שכתב ספר מחקר מקיף על השפה האנגלית בארה"ב. האם יש קשר לרייצ'ל מנקן?
זיוף והעמדת פנים מהווים מרכיבים מהותיים ב"מד מן", אבל הפעם נראה שהם נכחו ביתר שאת, שכל תכליתו של הפרק הייתה לדמיין שהכל בסדר כדי לדחות את הבלתי נמנע, וזה נעשה הן בידיעה של הדמויות והן בלעדיה.
דון אומר לפגי שלשניהם היה יום טוב – אחיו התאבד באותו בוקר והוא עדיין לא יודע את זה. רוג'ר בא כדי ליצור רושם שהכל בסדר בפני הגבירים הגדולים, לאקי סטרייק. ג'ואן מאפרת אותו כדי להסתיר את חוורונו, ורוג'ר אומר שזה מה שהם היו צריכים לעשות לניקסון בעימות הטלוויזיוני – שם הפרק הבא הוא "ניקסון נגד קנדי". השיחה עם לאקי סטרייק הייתה אף היא העמדת פנים שהכל במוצר שלהם בסדר נכון לעכשיו, נתמודד בהמשך עם הבעיות של החקיקה נגד עישון. יש לנו כמה שנים. המוצר החדש שעליו עבד צוות הקריאייטיב בעזרת פגי היה ניסיון להסתיר את מהותו האמיתית באמצעות הצגתו כמשהו שונה לחלוטין. ג'ואן נאלצה לטמון עמוק את רגשותיה האמיתיים ואת דאגתה לרוג'ר, גם כאשר שאלה את דון לשלומו וגם לנוכח התקף הלב הנוסף שלו במשרד. דון אוכל משתי עוגות והסימנים כבר מראים – בטי נותרת בודדה בבית ורייצ'ל נופלת יותר ויותר ברשתו ומנסה להבין לאן כל זה הולך.
דון גם מתגרה בפיט, ובלי ידיעתו לוקח צעד אחד יותר מדי כשהוא גורם לו להאמין שהוא עובר אל משרדו של רוג'ר ושגורלו של פיט בידיו. פיט המתוסכל, הן מתיעובו כלפי דון והן מעינו הצרה בהתקדמותה של פגי, לוקח מהשולחן של דרייפר את החבילה האישית שנשלחה אליו. מה יהיו התוצאות לכך נגלה בקרוב.
לברט קופר יש נטייה להזכיר את איאן ראנד בכל פעם שהוא מדבר עם דון באופן שעושה חסד עם האחרון. כך היה כשהוא נתן לו את הבונוס לפני מספר פרקים ואמר לו לקחת שני דולר מתוכו ולרכוש את הספר, וכך גם הפעם כשקידם אותו לכדי שותף. הספר היחיד שלה שקראתי היה "כמעיין המתגבר" בנעוריי. אני זוכר שחשבתי שהוא יפהפה אבל גם פטישיסטי. מעניין יהיה לקרוא אותה שוב, הפעם גם בהקשרים של "מד מן".
העניין הזה של תדרוש את מה שמגיע לך חוזר בדייט של פגי, שם היא נעלבת עמוקות מהיחס של הדייט שלה, אולם היא זו שנתנה לו יחס זהה קודם לכן. בסופו של הדייט היא מאבחנת באופן שגוי את חייה כשהיא אומרת לו שהאנשים בניו יורק רוצים דברים שמעולם לא ראו, אבל זה כמובן לא נכון, כולם רוצים יותר ממה שהעולם יכול לתת להם בינתיים, אבל בניו יורק אנשים מעזים לבקש, לדרוש אפילו. ככה פגי, ממה שהתחיל כמזל וקצת כישרון, מרשה לעצמה לבקש העלאה ושולחן משלה. היא מתנשאת איומות מעל בחור חביב מברוקלין, ומבקשת להיות זו שתספר לג'ואן שהיא צריכה מישהי שתיקח חלק מהחובות שלה (אוי פגי, את לא יודעת לא לעצבן את האישה הראשית במשרד?).
באופן כללי נראה שפגי לא חושבת שיש משהו שהיא לא תוכל להשיג, ואני דווקא לא חושבת שזה מאז שהיא הגיעה למנהטן (חרף מה שניתן ללמוד מהפרק הראשון), ואני חושבת שזה ההבדל בינה ובין כל השאר, ובינה ובין ג'ואן בפרט (ספוילר קל: ההבדלים בינה ובין ג'ואן, שלכאורה מגיעות מאותה נקודות מוצא, והמסלולים המקבילים-משיקים לחילופין שלהן מרתקים אותי לאורך כל הסדרה, ובעיקר בעונות 3-4) הוא לא שג'ואן רוצה פחות, או שג'ואן מוכשרת פחות, אלא שבשביל פגי זה לא עניין של רצון או של שאיפות. היא רוצה להיות קופירייטר כמו שאני רוצה לעשות דברים בחיי: בידיעה שזה אפשרי, אבל ידרוש עבודה או כשרון או קצת מזל, אבל אין מניעה עקרונית. אולי לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהיא רוצה דברים שמעולם לא ראתה, אבל נדמה שהיא היחידה שנוהגת ככה (השאר די שבויים בקונבנציות של מה שכבר היה).
מלבד זה נהניתי גם מכמה הדקות שהיו לנו עם ג'ואן ורוג'ר. לראשונה ג'ואן מראה שאכפת לה, ורוג'ר גורם לזה להראות כאילו כל ערכה של ג'ואן בעיניו הוא עיקוליה המרהיבים, אבל ניכר שזה לא נכון (למרות שנראה שג'ואן נפגעה מדבריו). בנימה יותר כללית, ג'ון סלטרי וכריסטינה הנדריקס, על מבטיהן הטעונים ועם הטון מלא המשמעות מצליחים לקחת תפקידים מאוד קטנים ולגרום לי להאמין, כל פעם שהם על המסך, שהסדרה היא בעצם בכלל עליהם.
ובסופו של הפרק לכל הנשים חם, הן עייפות ובודדות, ונאלצות לטפל בעצמן בעצמן, תוך ידיעה שאף אחד לא יעשה את זה בשבילן, למרבה הצער.