הנה הדיון שהיה לנו בפורום באג'נדה על פרק סיום העונה הראשונה של "מד מן".
בתאריך 27/12/2010
(דאק לדון על מתקן השקופיות של קודאק)
במצגת שלהם עם קודאק דון עשה בדיוק את ההפך. לא ממציאים את הגלגל מחדש ולא מסתכלים על העתיד. תחת זאת נסוגים אל הקרוסלה התמימה, אל העבר מעמעם הפגמים. אל טביעות הידיים הקטנות, הילדותיות. אל הימים ההם. ההצגה שלו קנתה את לב כולם, כולל שלו. הכמיהה אל העבר היא בבסיסה כמיהה אל האפשרויות הגלומות בעתיד, אל האפשרות לתקן. דון ייחל להגיע הביתה, אל המקום שבו הוא יודע שהוא נאהב. הוא כבר ראה איך הוא משמח את אשתו ואת הילדים, איך הם יקפצו עליו באושר, איך יעלה חיוך על פניה. אבל לא. אשליית הקרוסלה מתפוגגת בבת אחת כשהוא מגיע אל בית שומם. החיים האמיתיים תפסו אותו, ההשלכות של מעשיו. במקרה הזה מדובר במשהו קטן, על פניו, הרי הוא יכול לנסוע לשם לבד ולהפתיע אותם באותה מידה, אבל מעשים אחרים שלו כבר היממו אותו עוד ביום שלפני כן, כשגילה כי באופן שבו נהג באחיו הוא דחף אותו לכדי איבוד עצמו לדעת. נשמה בודדה ואומללה שהוא באופן בלעדי אחראי למותה. לא בכדי דון מוצא מפלט במשפחתיות, אבל הוא עשה מספיק רע כדי שתוצאות נוספות יארבו לו מעבר לפינה. זו הסיבה לכך ששם הפרק הוא "הגלגל" ולא "הקרוסלה". ברור מה מהשניים הוא האמיתי ומה לא.
אשליות היו לחם חוקן של רבות מהדמויות בפרק, לא רק של דון. בטי ופגי היו נתונות שתיהן בשכנוע עצמי עמוק. ההפתעה של בטי לנוכח העובדה שפרנסין ביקשה דווקא את עצתה הייתה מרשימה. איזה בית יפה יש לה בפרברים, עם הבעל הכי חתיך ומוצלח, משחקים אבא ואמא. הקריסה שלה הייתה מהירה. מוצאת מפלט בילד צעיר כי אפילו בפני חברתה, זו שכמו אחות בשבילה, היא לא מסוגלת להסיר את מסכת השלמות שלה.
אצל פגי זה חמור אף יותר. גם כאשר היא מקבלת את העובדות כמו מכה בבטן, היא בוחרת להסב מבט. בדיוק עכשיו, כשהיא מתגלה במלוא הדרה בעבודה. בהקלטות ל"רלקס-אסייזר" יחד עם קוסגרוב היא הפגינה תושיה מלכותית. גם באופן שבו ניהלה את קני ואת אנני הקריינית המסכנה, אבל גם באופן שבו יצאה מזה. מאנני היא ביקשה לדמיין את עצמה כנשואה, אישה שנראתה מעולה אבל עלתה במשקל, אבל עכשיו היא חזרה לגזרתה והרוויחה שוב את בטחונה עצמי. בסופו של דבר פגי מבקשת לקרוא שוב לריטה, הנבחנת שנדחתה, מה שישקם את בטחונה העצמי של המקריינת ויביא לפגי בדיוק את התוצאה שרצתה.
נפלא היה לראות את הגברים רוחשים הערכה לפגי, וכיף לראות אותה מתקדמת, אבל ההתכחשות שלה לתינוק נדמית כמו התכחשות שלה לעצמה, ל"מגבלותיה" כאישה בעולם הזה ובתקופה הזו. האופן שבו הסיפור הזה נבנה היה ערמומי ומצוין. לרגע לא חשדתי שזוהי סיבת ההשמנה. קודוס.
למרות שידעתי שזה ממש לא אפשרי, במהלך המצגת של דון חיכיתי לראות את התמונה של אדם ודיק על הסוס. כמו ציורי הידיים שהארי מתאר, כך גם דיק כלוא בתוך דון ומנסה, לאורך כל העונות לצאת החוצה.
נקודה אחרת, בפרק החמישי, לאחר שיחת הטלפון של דון ואדם, אנו רואים את דון מכניס משהו לא ברור לתיק שלו והולך לפגוש את אחיו בחדר המלון. בצפייה הראשונה ואפילו במידה מסוימת בצפייה השנייה ציפיתי לראות אקדח. בחדר, הוא מכניס את היד ותיק ומוציא ממנו כסף. מעט התאכזבתי אבל למעשה הכסף הזה הרג בסופו של דבר את אדם.
מד מן עונה 1 פרק 13, הגלגל.
מאת איימס
בתאריך 27/12/2010
כמה מפתיע לגלות שפגי היא לא סתם ילדה קטנה, כשמראה תעוזה וקור לב בחדר ההקלטות. מעניין לראות כמה היא כזו למן ההתחלה, ועצוב קצת לראות עד כמה גם היא שבויה בתוך הקונספציות של יופי ששווה בריאות, של רזון וגיל צעיר. היא מתאכזרת אל האישה הצעירה ההיא, כנראה מתוך המחשבה שאם היא חזקה כולן צריכות להיות, לא מוכנה לקבלת את העובדה שזה לא קשור למין, זה קשור לאופי, ל-character. מאוחר יותר היא מקודמת, לא כמו שהיא רוצה אלא מתוך רצון לעקוץ את פיט, כמו המחווה מדון בפרק הראשון. נראה בכלל שזה מה שמנתב את ההצלחה שלה בינתיים, כל מה שקורה לה הוא בצלו של פיט. ושיא השיאים הוא כמובן בתינוק שהיא לא ידעה שהיא נושאת, בדבר שישנה את חייה לנצח, שנראה איך ישפיע על הקריירה החדשה שלה, איך ישפיע על הביטחון והתעוזה שלה.
יפה היה לראות את ג'ואן לוקחת אותה אל המשרד החדש שלה, מעין פראפראזה על נאום הפתיחה שלה מהפרק הראשון. "אחרי שאנשים מקבלים את מה שהם רוצים הם מגלים כמה מוגבלות היו השאיפות שלהם", וזה מהבחורה ששיא השאיפה שהיא הצמידה לפגי היה להתחתן ולעבור לפרברים (ואם לא, אז לפחות למנהטן). כמובן שגם תפקיד של קופירייטרית זוטרה שחולקת משרד היא לא שאיפה מרשימה במיוחד, אבל המקומות אליהם אפשר להגיע משם חורגים מגבולות המטבח וחדר הילדים, ולשם פגי מכוונת.
—
אחרי שפרנסין מגלה שבעלה בוגד בה היא אובדת עצות, והולכת לבטי. אחר כך בטי מגלה שבעלה בוגד בה. היא כבר ידעה שהוא בוגד בה עם נשים אחרות, אבל לא שהוא מגלה את כל סודותיה ישירות מהפסיכיאטר שהוא שלח אותה אליו. כשהיא מגלה את זה היא הולכת לגלן, בצערה, ומתפרקת מולו, ילד בן 9. היא מגלה לו שאף אחד לא יודע כלום, שהגיל לא מביא איתו ידע, רק צער ואחריות. פרנסין רומזת שכולם יודעים שדון בוגד בבטי, ובטי מעמידה פני יען, כפי שהיא מספרת אחר כך לפסיכולוג, ואנחנו חושבים שהיא באמת כל כך טיפשה. אבל היא לא, היא שוקעת אל תוך דמות הילדה מתוך בריחה, חומקת מהאחריות שלה מתוך אילוץ, שבורת לב שאינה מספיקה לבעלה, שאולי היא גם לא אמא טובה כמו אמה, שהיא לא מבוגרת מוצלחת במיוחד, ונראה שהיא רוצה לחזור להיות ילדה. גלן מקווה להיות מבוגר יותר בשבילה, אך נראה שהיא היתה רוצה להיות ילדה איתו, לעשות כמה דברים שוב. ספוילר לעונה הרביעית בלבן: אז היא בכלל מקנאה בסאלי בעונה הרביעית… מאוחר יותר היא נוקמת בדון בעקיפין, מגלה לו שהיא יודעת את הכל, נפתחת לראשונה במלואה מול הפסיכיאטר, מחזירה לעצמה מעט מהביטחון שאבד לה.
מלבדם יש לנו את פיט עם אשתו הנהדרת ומשפחתה המקשה. עם הציפיות ממנו להיות מישהו שהוא עוד לא יכול להיות (הוא ילדון!). הוא מנסה כל כך לעשות את הכל לפי הכללים אך הוא לא מבין שהמאמץ שלו רק הודף מעליו את כל מי שהוא רוצה להרשים. ואת הארי, היחיד שמתוודה בפני אשתו על מעידה חד פעמית (כך ניתן לנחש) וכתוצאה מכך נשלח מהבית, שבור לב.
נוסטלגיה היא כאב מפצע ישן, אבל אולי היא הכאב מפצע שלא היה. אולי היא הזיכרון של הפצע שהיה אמור להיפער, אך מעולם לא נפער. נוסטלגיה היא זיכרונותיה של בטי מאם שללא ספק לא הייתה בדיוק האם שהיא מתגעגעת אליה, היא אמונתו של דון שפעם היה יותר טוב עם בטי, שפעם הם היו מאושרים, היא האמונה של פגי שכאשר הייתה רזה ושכשתהיה רזה יהיה קל יותר. נוסטלגיה, והתמונות של דון הן האמונה שהיינו פעם מישהו אחר, שנוכל לחזור ולהיות, שוכחים שאנשים לא משתנים. דון ישאר דיק, בטי תשאר אומללה, פגי תוותר הברווזון המכוער. הקרוסלה מביאה אותנו למקום שבו אנו יודעים שהיינו נאהבים, אלא שדון מעולם לא חש נאהב, מעולם ולעולם. הזמן הזה שדון כמה אליו, הזמן הזה מעולם לא היה. בדיעבד, יודעים את מה שאנחנו יודעים על דון, על בטי, על פגי, על העולם, אנחנו יודעים עד כמה הסצינה הזו היא ציניות של אנשי מכירות. מקסימה וכובשת, אבל מלאה בשקרים.
כי בסוף אנחנו מקווים שהוא הספיק להגיע הביתה, שבטי תקבל אותו, שהם ישלימו ויצחקו ויאהבו שוב. אנחנו מקווים שהלידה של פגי היתה סתם חלום רע, שכל היום הזה לא קרה בכלל, כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטים, בסופי עונות. רק נצחונות וקידומים ואיחודים מרגשים. במקום זה אנחנו מקבלים את דון לבד, את פגי במחלקה הפסיכיאטרית, את בטי אי שם, ואת בוב דילן.
אני זוכר שהבוס הראשון שלי במשרד הראשון בו עבדתי אמר לי את אחד המשפטים שהכי נחרטו בזכרוני: "פרסום הוא מקצוע נהדר, חבל שהלקוח מתעקש להרוס אותו". וזה נכון, במיוחד בארץ, הלקוחות לא אוהבים שמציעים להם רעיון שהוא מעבר למה שהם מכירים. כבר ראינו לקוחות כאלה בסדרה, להזכיר לכם את פגישת הבריף של "סלסלת הנשיקות". לכן האתגר האמיתי של קופירייטר הוא לא למכור מוצר לקהל, זה החלק הקל, אלא למכור רעיון. ורעיון הוא דבר שהרבה יותר קשה למכור.
דרייפר יוצר פה יתרון חסר תקדים למקרנה, והוא יצירת חוויה. ליצור משהו מעבר, משהו שנשאר עם המשתמש, משהו שעובר הלאה גם כאשר השקופית האחרונה מוצגת, ואנחנו רואים את זה בצורה נהדרת במצגת. דרייפר כבר לא מוכר ללקוח את גלגל ההקרנה, הוא מוכר לו את השבוע שאחרי חג המולד, בו אנחנו יושבים בצוותא להיזכר במסיבה, הוא מוכר לנו את יובל הנישואין, בו אנו נזכרים בתמונות מהחתונה, הוא מוכר לנו את העובדה שהחיים שלנו שווים את התיעוד הזה. ודון דרייפר לא מאמין למילה ממה שהוא אומר.
כי באותה סצנה, דון דרייפר קיים רק בתמונות. הכאב מאותו פצע ישן, זה לא הכאב של דרייפר, זהו דיק וויטמן שבוהה בשקופיות, בוהה בחיים שהוא ביקש ויצר לעצמו, אך הם לא שלו. דיק ויטמן הוא הפצע הישן של דון דרייפר, והסצנה הזו מעלה את השאלה שאיימס שאלה מקודם, האם הפצע בכלל קיים? דיק ויטמן בכלל קיים עוד? שיהיה לכם בהצלחה במצגת הבאה.
אבל גם אני זוכר את הסצינה הזאת מאוד לטובה. הפיץ' המושלם, שמתכתב בצורה מושלמת עם העלילה שמחוץ לאותו חדר ישיבות. גם השורה "בהצלחה בפגישה הבאה" הייתה מאוד במקום.