Author Archives: יהונתן צוריה

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 11

שלושה פרקים אחרונים של אימה אמריקאית. הזמן לראות איך כל הקצוות המסובכים נסגרים ו… לא, בעצם חשבנו על זה ומסתבר שזה בדיוק הזמן להכניס דמות חדשה לעלילה שלנו. ולא סתם דמות, דמות שמצד אחד היא קלישאת אימה אחת גדולה מתובלת בטירוף (הוא מדבר עם הבובה הקריפית שלו! הוא רצח את אישתו והמאהבת שלה! מ-ס-י-בה!) ומצד שני מדברת על פצע מדמם אמריקאי – חיילים שחוזרים מהמלחמה ולא מרגישים את המקום שלהם. וכך, אחרי תשע עונות שבהן הצליח להמאיס את עצמו בסופו של דבר, ניל פטריק האריס מצא בית טלוויזיוני חם ואוהב ב"אימה אמריקאית".

לפני זה, כמה קצוות סגורים: ספנסר משכנע את ג'ימי למכור את ידו השמאלית וחותך את… תדהמה! שתי ידיו! זה היה ממש מרגש אם לא היינו רואים את זה קורה כבר בפרק הקודם. ספנסר נעלם עם הידיים, אז דל ואשת האמזונה מחליטים לשחרר את ג'ימי מהכלא.

בינתיים, התאומות החליטו להיות חברות-הכי-טובות עכשיו והן לא צריכות בכלל את היומנים שלהם, אבל הן כן צריכות איזה גבר סקסי שייכנס להן לחיים ולאזורים המוצנעים שלהן וכאן נכנס האריס לתמונה: ספק-סוכן-מכירות ספק-קוסם ספק-רואה-חשבון אבל במאה אחוזים בחור שמלווה במוזיקה מטרידה, שאם רק יצליח להפסיק לדבר עם הבובה המפחידה שלו לשלוש שניות הוא יגשים את משאלותיהן. ספוילר: הוא מפסיק, אנחנו רואים את התחת שלו ואת התגובות המקבילות של התאומות לריגוש המיני שלהן.

עם כמה שאני שונא סצנות מין ומרגיש שהן מיותרות, "אימה אמריקאית" תמיד מוצאת דרכים נכונות לשלב אותן. זה אומנם לא בדיוק איקוני כמו "חיבוק חם ורטוב" מהעונה השנייה, אבל היה משהו כמעט יפה בסצנה הזאת ועדיין צריך לזכור ש"כמעט יפה" ו"אימה אמריקאית" לא באים הרבה ביחד. לעומת זאת, "מטריד לחלוטין" ו"אימה אמריקאית" כן הולכים יחד, והפריים שבו האריס במדי חייל ובובה מטרידה מסתכל על אשתו והמאהבת שלה שוכבים נחקק בזכרוני טוב טוב.

בכלל, אם זה לא ברור, הדמות של האריס, כולל השילוב והביצוע שלה, הכל נהדר. פשוט מרחפת מעל כל זה התחושה המאיימת של סוף העונה המסתיים. אם הוא רק היה מגיע כמה פרקים קודם לכן הייתי יותר… שליו עם כניסתו. האריס היה כל כך נהדר שבקושי שמתי לב ששכחו את דנדי עד שהוא צץ על המסך לקראת סוף הפרק עם התוכנית הזדונית הלא-מאוד-ברורה שלו. אבל חמש השניות שבהן הוא מתרגש לשמוע איך בדיוק אשת האריס ומאהבתה מתו הזכירו למה הוא נחוץ. גם דזרי ו… (אנחה לא מרוצה) פאקינג אמה רוברטס נזכרו להגיע רק בסוף הפרק, ובקושי שמתי לב להיעדרות של כל הדמויות האלה. הסיפור של האריס היה פשוט מספיק מרתק.

Continue reading →

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 10

אומייגאד אומייגאד אומייגאד אומייגאד. במחי סצנה אחת, הפרק הזה שאני לא בטוח איך קוראים לו באמת אבל היה צריך לקרוא לו "פלאשבק: הפרק" הפך מ"לא מלהיב בכלל" ל"עוד, ועכשיו". כמה וכמה דברים דווקא קורים בפרק, אבל הדגש שהם מקבלים יחסית זניח לדברים שלא קורים בפרק ומקבלים המון זמן מסך. אנחנו רואים כיצד רוברטס ואוהר נפגשו (לא שהיה לנו אכפת) ומקבלים מושג כיצד אלסה הכירה את פפר, שהיה נחמד אבל לא מאוד נחוץ.

דברים שכן קרו: רוברטס אחרי חיזוי עתיד לא מאוד מוצלח לדזרי (סחטיין על אנג'לה באסט, שהייתה נהדרת הפרק הזה אפילו יותר מהרגיל) והמאהב שלה, מתוודה שיכורה לדזרי שהיא ודניס אוהר נוכלים, אבל עדיין לא מוכנה להתוודות עד הסוף. בינתיים, ג'ימי תקוע בכלא ואוהר בא אליו עם הצעה כיצד להשיג כסף בשביל עורך הדין. שתי העלילות מסתיימות בכך שרוברטס לוקחת את באסט למוזיאון החריגים שאליו אוהר שלח את כל הגופות שלהם, ורואה את הגופה של מא פטיט (שחוזרת הפרק דרך פלאשבקים, תודה לאל) ו… את הידיים של ג'ימי. מתח! או משהו. זה כנראה מותח כי רוברטס מתעלפת, אבל גם כנראה שלא כי אז הפרק שוכח מזה בשביל להתמקד בפפר.

אה, כן, פפר. אם לא "פלאשבק: הפרק" ניתן היה לקרוא לו "פפר: הפרק". הוא מתחיל בזה שבעלה "סאלטי" מת והיא נמצאת במשבר. אלסה מספרת את סיפורה בפלאשבק ארוך לאנג'לה באסט ואז הולכת להחזיר את פפר לאחותה. בשלב הזה חשבתי שיניחו לסיפור, בייחוד עם הפרידה המרגשת של אלסה ופפר. ידעתי שהפפר הזאת היא אותה הפפר מהעונה השנייה אבל לא הנחתי שהסדרה אשכרה תטרח להראות את ההקשר.

Continue reading →

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 9

דנדי, עם הפמוט, בכניסה. הפתיחה של הפרק החדש מראה לנו דנדי חדש, שמלא בעצמו ושום דבר לא עוצר או יעצור אותו. לאחר אובדן התאומות, הוא מנצל את מות אמו וחברתה על מנת לשחזר אותן בצורה יצירתית ודנדי-ת ביותר. לאחר שהוא מגיע לקבל עידוד למזל הטוב שלו מאזמרלדה הוא נתקל בג'ימי ומכריז שהוא אלוהים ושהוא הולך להרוס את כל מה שג'ימי אוהב (לא בטוח שדנדי עבר את סיפור סדום ועמורה בקריאת התנ"ך שלו). ההתחלה כל כך מופרעת ומלאה בכל כך הרבה סצנות שהולכות לפנתיאון עד שהחזקתי חזק במטאפורות שלי בשביל להתכונן לשאר הפרק.

ואז הפרק קצת חרק.

ההתפתחות החשובה העיקרית של הפרק הייתה שבט ודוט, בעלילת הקלאסטרפאק הנהדרת, השלימו ודוט מוכנה להישאר במצבה הדו-ראשי לעד. עם ההחלטה האמיצה הזאת היא הולכת להתמזמז עם ג'ימי, אבל ג'ימי מגלה שלבו שייך לאחרת. בשלב הזה אני לא אתפלא אם האחרת זאת פפר הפין-הד בגלל שברצינות, ג'ימי, האם יש מישהי בקרקס הזה שלא ניסית אתה לשכב איתה או היא איתך? אחרי שפרק שלם ג'ימי נמצא בעיקר שיכור ובמצב התעלסות כזה-או-אחר עם מרת ויגל, הפנייה של בט ודוט משכנעת אותו שזה זמן טוב להפסיק לשתות, ואז השוטרים עוצרים אותו כי דנדי הוא אדם שעומד במילה שלו.

רגע, קצת אחורה. אז דנדי עם גילוי האלוהים החדש שלו מסביר ברוגע לבתה של המשרתת דורה (שנקראת כך כי אין לי מושג איך קוראים לדמות, אין לי כוח לכתוב את השם השחקנית וזה מאוד מעליב אם אקרא לה "פרשס") שהוא הרג את אמה. בנוסף, הוא הרג עוד כמה אנשים כמו חבורה של נשים בורגניות שדיברו על מין אוראלי בזמן שג'ימי לא הצליח לענג אותן עם ידי הלובסטר שלו כי הוא שיכור מדי ( זוכרים שזה היה דבר? אז מסתבר שהיה לזה סיבה, או שאיזה שהוא כותב נזכר בזה ברגע הנכון). השורה הפשוטה-מאוד הזאת הופכת למטעמים בפה שלו, וההסבר שלו על כמה כיף לעשות אמבטיה בדם של אנשים היה מאוד משעשע, אבל הבת של המשרתת דורה לא ממש בעניין כי היא שפויה וכאלה, אז הוא מאפשר לתת לה ללכת. היא חוזרת עם שוטר ודנדי פשוט מתחיל לדבר על זה שיש לו מלא כסף. כמה כסף? מספיק בשביל לשכנע שוטר שקצת אנשים מתים זה שטויות ועדיף להרוג אנשים (ביי, הבת-של-המשרתת-דורה) ולעצור את ג'ימי באשמת רציחת הנשים הבורגניות שדנדי רצח מאשר לטפל בדנדי, שכנראה ברגעים אלה ממש מתהלך עירום בבית ועושה אמבטיית דם.

בינתיים ב"ממש-לא-כיף-להיות-הומוסקסואל-בשנות-ה50", דל מנסה להתאבד. היה נחמד לראות את בייטס עוד פעם (ואת מא פטיט!) וסצנת ההתאבדות הייתה אפקטיבית גם אם לא מאוד מרומזת או עדינה, רק חבל שהיא לא נגמרה במותו אלא בכך שדזרי מצילה אותו. בנוסף, מאהב של דזרי (כנראה) מגיע לקרקס אבל אם הסדרה התייחסה לזה רק במשך שלוש שניות למה שאני אנהג אחרת.

המון מופרכות, מעט מאוד התפתחות עלילתית, הרבה טיזינג לדברים שעלולים לקרות. אני לא בטוח אם העונה הזאת יודעת לאן היא מתקדמת, אבל כל עוד דניס אוהר ודנדי ממשיכים ללכת ולהוציא מעצמם אלפי אחוזים אין לי בעיה כללית עם הרעיון, גם בפרקים פחות טובים.

הערות:
* המון תחת הפרק, לאנשים שזה מעניין אותם.
* תעלומת איבר-הקסמים של דניס אוהר הסתיימה בצורה מאכזבת ומדהימה כאחד. "איבר מאוד ארוך" לא היה ה"איבר-בעל-שני-הראשים-שעושים-חיקויים-של-כוכבים-הוליוודים" שקיוויתי שהוא יהיה, אבל התגובות של דל לאיבר וכל הדיאלוג סביבו היו רגע שייזכר לעד.
* מעט מאוד ג'סיקה לאנג בפרק הזה. אני אוהב אותה, אבל מקווה שעד העונה הבאה היא תמצא דמות חדשה, כי היא יכולה לשחק את הדמויות הללו בעיניים עצומות וזה נראה כמו מה שהיא עושה חלק מהזמן.
* הדרך שבה דניס אוהר אומר לאנשים לרדת לו היא סוג אחר של קלאסה, והסצנה שגרמה לי לצחוק הכי הרבה הפרק. בכלליות, דניס אוהר בילה המון זמן עם האיבר שלו הפרק.

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 8

הסצנה: חדר הכותבים של העונה הרביעית ב"אימה אמריקאית", לקראת הפרק השמיני. ענן כבד של עשן ובקבוקי שיכר הפוכים. קרטוני פיצה טבעונית הפוכים בכל מקום. כל הכותבים מעולפים פרט לראיין מרפי, רכון מעל מחשב, צופה בשירים של אבבא ומזמזם אותם לעצמו, עם תחושה אפלולית שמשהו חסר בעונה הזאת. לפתע, נשמע קול של אחד הכותבים, כנראה טים מייניר " רגע… האם… האם הרגנו מישהו?". ולפתע, נורה נדלקת בראשו של ראיין. " להרוג!" הוא צועק בקול רם. " להרוג את כולם!!!!" הוא צועק, בזמן ש"ווטרלו" מתנגן מהמחשב הנייד שלו.

וכך, שמונה פרקים לתוך העונה, הסדרה מתחילה להרוג את כל השחקנים שלה כי זה תהליך שצריך לקרות מתישהו ב"אימה אמריקאית". למזלנו נראה שהמתים עדיין לא חוזרים בטוויסט על טבעי, אבל יש לנו עוד חמישה פרקים לעונה אז הכל עוד יכול לקרות. וכך הלכו להם קתי בייטס ופרנסיס קונרוי בפרק אחד. אחרי הנינוחות של הפרקים הראשונים, הפרק הזה מכניס דברים להילוך חמישי ומוצא זמן לא רק להרוג שתי דמויות ראשיות, אלא להציג שתיים מהן (בתה של דורה לכאורה הוצגה קודם לכן, אבל נראה שהיא באמת נכנסת לתמונה רק כאן) ועוד להתחיל אחוות נשים קטנה שמטרתה להפוך גברים לתרנגולות (ועל זה נאמר בהמשך: אאוץ').

אז, מא פטיט באמת מתה. אלסה, שבורה מהמוות שלה, מקווה למצוא נחמה ושקט אבל קתי בייטס באה בכוונות זדוניות לחסל אותה בעקבות השקרים שלה והרצון שלה להרוג את התאומות. לאנג מנצלת את ההזדמנות לספר עוד קצת על הרגליים שלה (סצנה לא נחוצה בכלל, פרט להופעה קצרה של דני יוסטון ש… לא, בעצם פשוט סצנה לא נחוצה בכלל) ואז לזרוק סכין לתוך ראשה של קתי בייטס. לאחר מכן, היא נעזרת ב"סוכן" הנכלולי כדי לביים תאונת דרכים שבה נערף לה הראש (בייטס הזאת, פשוט לא מצליחה לשמור על הראש שלה. היית מצפה שתשמור עליו יותר טוב אחרי העונה הקודמת) ואז בוכה בכאילו על מותה בזמן שהיא הולכת לחפש נשים שמנות למופע שלהן.

המוות של בייטס מוביל לשני דברים: ג'ימי דארלינג ואזמרלדה נפרדים כי, נו באמת, כמה אפשר לסבול את אמה רוברטס מקרקרת לך "אתה אף פעם לא בורח איתי מחוץ לקרקס!", וכמעט כל הנשים שנשארו במחנה (פרט לאלסה ואזמרלדה, למיטב ידיעתי) מקימות אחוות נשים במטרה אה… אין לי מושג למען האמת. אבל הדבר הראשון שהן עושות זה לחטוף את אבא של החברה של פול (נערת הלטאה המופלאה, כפי שהציגה את עצמה הפרק) ולהפוך אותו לתרנגולת. אם אתם שואלים את עצמכם איך לוקחים אדם והופכים אותו לתרנגולת אז זה עניין פשוט של לקחת זפת רותחת, לשפוך אותה על הגוף העירום שלך ואז להדביק נוצות מכריות. הרעיון הזה היה מוכר לי מכל מיני מקומות, אבל אף פעם לא זכיתי לראות אותו מבוצע ו… ובכן, פאק. זה נראה לא נעים בכלל.

למזלו, אזמרלדה נכנסת ואומרת משהו כמו "היי, אולי אל תהרגו אנשים חחח?" מה שנותן לאנג'לה באסט סיבה להתחיל לדבר על זכויות-יתר של לבנים, אממ, כלומר לא-חריגים, ולהגיד לאמה רוברטס שהיא ילדה לבנה ומעצבנת. בכלליות, נראה כאילו הסצנות הטובות ביותר עם אמה רוברטס הן אלה שבהן אומרים לה שהיא ילדה לבנה ומעצבנת. או שהיא דוחפת סיגריות למקומות מוצנעים, אבל זה מעונה אחרת בכלל. בסוף הם לא הורגים את אבא שלה, ואפילו לא כורתים לו את איבר מינו, אבל הוא עדיין נשאר תרנגול. מה שנקרא, יום רגיל ב"אימה אמריקאית".

במקום אחר גלוריה מתחילה להשתכנע שאולי הבן שלה קצת, בקטנה, משוגע עם כל הדיבורים שלו על שבטים של ניו גינאה והעובדה שהוא רצח את המשרתת שלה ועוד מישהו. היא מנסה לגרום לו לראות פסיכולוג (בתירוץ שזה מבחן אייקיו) והתשובות שלו למבחן הרורשאך די צפויות, אבל הטון הברור מאליו שהוא אומר אותן מעלה את איכות הסצינה בכמה רמות ("ברור שזה שתי ברווזים שקורעים אישה לגזרים! כל אחד יכול לראות את זה!"). בכל מקרה, מכיוון שדנדי מטורף אבל לא אידיוט הוא מבין שאמא שלו חושבת שהוא משוגע הוא מתחיל להתפרק. אמו מנסה לנחם אותו אבל מגלה שגם לה נגמרו מאגרי האהבה, איפשהו אחרי שהוא רצח את החתול השמיני או המשרתת שלה או משהו. הוא מקבל את זה ואומר שיהרוג את עצמו. היא מבקשת ממנו שלא יעשה את זה, אז הוא הורג אותה. בסופו של דבר, עוד יום רגיל ב"אימה אמריקאית".

הערות לסיום:
* שרה פולסון נעלמה מהפרק הזה, וקודם כל: באסה. אבל הנימוק שנתנו להיעלמות שלהן (הדמות של בייטס החביאה אותן במקום בטוח, איפה שזה לא יהיה) רק מבהיר כמה צורמת הייתה ההיעלמות של דזרי ודל לפני כמה פרקים.
* אני לא בטוח לאן הסיפור הזה עם "אימה ויגל" הולך ואני לא ממש משוכנע שאני רוצה לדעת.
* ואוף, אני יודע שמישהו היה חייב למות במוקדם או במאוחר, אבל קונרוי ובייטס היו שתיים מהשחקניות החזקות של העונה הזאת. אי היה אפשר להרוג את צ'יקליס או רוברטס לפניהן? טוב, לא משנה.
* הפריים האחרון הזה. אההההההההההההה.

יהונתן צוריה על "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 7, ספוילר

בוא נדבר על צילום לשנייה. אחת מהסיבות שטלוויזיה תמיד נחשבה לנחותה בעיני אנשי קולנוע היא כי הצילום בטלוויזיה נוטה להיות פחות טוב מהמקבילה הקולנועית. עם הזמן הדברים השתנו אבל עדיין נראה שבעוד שבקולנוע אפשר למצוא צלמים שעשו לעצמם שם עם שוטים מרהיבים, בטלוויזיה מסתפקים בעיקר ב"לא להיראות חרא". לכן סצנה כמו הוואן שוט ב"בלש אמיתי" זכתה לכל כך הרבה מחמאות, כי בנוף הטלוויזיוני היא הייתה כל כך חריגה. אבל רוב "בלש אמיתי" זכור לי כסדרה שמצולמת די סטנדרטית. סדרה עם צילום נהדר? יש שתיים. אחת נגמרה לא מזמן: "שובר שורות". והשנייה, במפתיע, זאת "אימה אמריקאית".

לא כל פרק של "אימה אמריקאית" נראה טוב, אבל כל פרק שלה שולח את הצלמים שלה לניסיונות שונים ומשונים לתוצאות שונות ומשונות. זכורים לטובה פרק הסיום של העונה השנייה ששילב בין כמה וכמה סגנונות, ועכשיו גם הפרק הזה. פרט לקלוז-אפים המוזרים שנראו כאילו נלקחו ממלודרמה הודית, תנועות המצלמה שהלכו לכל מקום היו מהממות וכמעט דמות בפני עצמן, ואפקט הראש המנותק של דוט ואלסה היה דימוי מעניין ונהדר. בקיצור, בזבזתי שתי פיסקאות מהחיים שלכם כדי להגיד שהצילום בפרק הזה היה נהדר, כי המון פעמים ההיבטים הטכניים של סדרות (למשל העריכה ועיצוב התפאורה ב"איך פגשתי את אמא") הולכים לאיבוד בביקורות לטובת העלילה והדמויות, ואני חושב שצריך מדי פעם להוקיר להם תודה.

בנוסף רציתי לבזבז שתי פסקאות לפני שאני צריך להתמודד עם האובדן הטרגי ביותר של מא פטיט. אבל רגע, סדר. הפרק מתחיל בג'ימי שבא לחלץ את בט ודוט מדנדי ואמו. לא, רגע, יותר נכון להגיד שלפני שהפרק מתחיל יש הקדמה קצרה שמבהירה שעכשיו בט ודוט חזרו למופע החריגים כי זה מה שקורה עכשיו ותפסיקו לשאול שאלות, והפרק עצמו מתחיל בביצוע נהדר של "בוא כפי שאתה" של נירוונה בידי ג'ימי, 40 שנה (בערך) לפני שהשיר יצא לאור. בניגוד למה שהורגלנו אליו "באימה אמריקאית", הפרק הזה דווקא היה על טהרת הגברים, כאשר הנשים נדחקו הצדה רוב הזמן בשביל לתת לשלישית דל-ריצ'רד-ג'ימי לעשות את שלהן.

בצורה בלתי נמנעת, ריצ'רד (הדמות של דניס אוהר. מסתבר שיש לו שם. מדהים) מגלה שדל חובץ חמאה בשביל הצד השני (או איך שלא קוראים לזה בימינו) ומחליט לצאת למפגן מרהיב של רמיזות הומוסקסואליות חבויות (וגם בדיחות אימפוטנטיות לקינוח) שמוביל ישירות לסצנת סחיטה משובחת. הדיאלוג שלו לגבי התכונות שהוא אוהב באדם לא רק כתוב בצורה נהדרת, אלא גם בוצע בכזה ביטחון ושמחת חיים שמתאימים לנבל באטמן יותר מאשר לדמות ב"אימה אמריקאית", למרות שאולי אין באמת הבדל בין השניים. אז דל צריך להרוג חריג בשביל ריצ'רד לפני שכולם יגלו שהוא רץ אחורה בשדות קוטג', ובהחלטה שגויה מנסה להרוג את האמזונה איב, שקורעת לו התחת, ולא בצורה שהוא מחבב.

הפעולה הזאת לא מתקבלת יפה אצל שאר החריגות, וג'ימי מקבל הזדמנות לשכנע אותו לברוח לפני שנשות המחנה יהרגו אותו. ג'ימי מבקש לדבר עם דל, שבדיוק מחפש חריג להרוג, ודל וג'ימי הולכים ליישב את ההדורים בפאב. כמה משקאות לאחר מכן מגלה ג'ימי לצופים ולדל שהוא יודע שהוא אביו, בסצנה שעושה שני דברים לא שגרתיים ל"אימה אמריקאית": א', מניחה שהדמויות שלה אינטליגנטיות וב', מצליחה לרגש.

ג'ימי ודל משתכרים עד אור הבוקר וחוזרים למחנה לאחת מהסצנות המצחיקות של העונה, עם עימותים בין ג'ימי ודל לאלזה ודזרי. אם לא עקבתם, אז זה סצנה נהדרת במגניבות (ריצ'רד סוחט את דל) שאחריה סצנה שנהדרת בהתפתחות שלה (האמזונה מכסחת את דל) שאחריה סצנה מרגשת נהדרת (דל וג'ימי מתאחדים) לסצנה נהדרת קומית (דל וג'ימי במחנה). רצף הסצנות הזה יוצר בקלות את אחד הפרקים הנהדרים בעונה, וזה למרות שהפרק נגמר במוות של אחת הדמויות האהובות עד כה בסדרה – מא פטיט. כן, אחרי שדל משכיב את ג'ימי לישון לראשונה בחייו, הוא נזכר שהוא עדיין צריך להרוג מישהו, מחליט לעשות את המעשה ההגיוני ומחסל את מא פטיט. פעם הבאה שרואים אותה היא כבר בתוך צנצנת עם חומר משמר, מה שמצריך כמה הסברים, אבל אולי הפרק הבא יענה עליהם.

פרט לזה, בעלילת ה"מה? מי? אה, החברה הלא מעניינת של פול והאבא הלא מעניין שלה" החליטו שאם העניין לא יגיע מהדמויות כי למי אכפת מהן, הוא יגיע מקעקועי פנים. אבא שלה מרדים אותה ונותן למקעקע להרוס לה את הפנים. ואז מגיע השוק האמיתי: פול פאקינג חי! והוא עוד הולך לעשות עוד דברים! אני חוזר בי מחלק מהאכזבה על הפרק הקודם. יחי פול!

לבסוף, בעלילת הקלאסטרפאק המתמשכת של דוט, בט ואלזה: בט ודוט חזרו להיות חברות לשלוש שניות בשביל לברוח מדנדי, ועכשיו בט רוצה להיות קומיקאית בלונדינית ולאכול קוויאר, בתמורה לכך שהן לא יגלו שאלזה מכרה אותן. אחרי סצנה מבדרת שבה נראה שבט יוצאת משליטה בעקבות המראה החדש שלה, נוצר ציר חדש של אלזה ודוט שלא מתלהבות מהמייקאובר של בט, אבל זה לא משנה כי אלזה מוכנה לתת לריצ'רד להרוג אותן כי למה לא.

לסיכום: עד כה הפרק הטוב ביותר של העונה. התפתחויות מעניינות ודפוקות, סצנות נהדרות, צילום יפהפה.

הערות:
* כמה הפרק טוב? אפילו לא הרגשתי בחסרונם של דנדי ואימו עד סוף הפרק. אבל עכשיו ששמתי לב, אוף.

* כמה הפרק טוב? לא היה בו יותר מחצי דקה רצופה של אמה רוברטס (שעכשיו ממש יוצאת עם ג'ימי כי רואים אותם במיטה).

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 6

Continue reading →

ספוילר "אימה אמריקאית" עונה 4 פרק 4

Continue reading →

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 3

תמיד קינאתי באמריקאים והתוכניות המיוחדות שיש להם לכבוד החגים. לכל חג מולד או הודיה יש להם עשרים תוכניות מיוחדות שנעשו, וזה רק מהתוכנית של סנופי. למה לנו לא יכול להיות איזה פרק חנוכה שבו חפר ממלא את הסופגניות בחשיש ומאכיל את הילדה של איצקו, או שבוע פסח ב"בטיפול" שכולם מתלוננים על המצות והארוחות המשפחתיות? בכל מקרה, ברוכים הבאים לפרק ליל-כל-הקדושים (חלק ראשון) של אימה אמריקאית.

אם חשבתי שאצליח להתחמק ממנה לעוד הרבה זמן, טעיתי – אמה רוברטס מגיעה כבר בתחילת הפרק, אבל היא מלווה בדניס או'הר אז אני מניח שזה נסבל. הם מגלמים צמד נוכלים שהמטרה הבאה שלו היא לגנוב איברים מאנשים חריגים בשביל כסף, אבל פרט לזה לא עושים הרבה. אמה רוברטס עושה את צעדיה הראשונים במחנה כתור מגדת עתידות שחוזה גדולות לג'סיקה לאנג, ואילו דניס או'הר נשאר באיזה בית מלון עם המאהב בעל הקוספליי הגרוע ביותר שראיתי ו.. אה… אז מגלים שיש לו זין קסום! כלומר, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה טיבו של איבר המין שלו ( אני מקווה שזה "פין פציל") אבל כל דבר שהוציא את ההשתאות הזאת חייב להיות שווה, לא? ברגעים נדירים כאלה אני מתבאס שאנחנו לא ב-HBO לכמה שניות רק בשביל להציץ מה בדיוק קורה שם. אה, בנושא של איברי מין: דל לא מצליח להרים את המשקולת שלו (If You Know What I Am Saying) וזה פרט עלילתי חשוב, מסתבר.

בעלילות שלא קשורות לאיברי מין, רוב הפרק נח על כתפיה של קתי בייטס והמבטא הלא ברור שלה (עוד על זה בהמשך). קתי מגלה שהיא הולכת למות ומהרגע הזה והלאה מבלה את מרבית הזמן בהרהורים על חייה ועל שתיית אלכוהול. זה אולי נשמע משעמם, אבל אחרי הקאמפיות שלה בעונה הקודמת, קתי מכניסה לסדרה רגעים של חסד, שלווה ואמפתיה שלא ידעתי ש"אימה" מסוגלת להפיק באמת. בניגוד לדמויות האחרות שמתרוצצות לכאן ולכאן, הדמות של קתי בעיקר שותקת ובוכה על עברה וזה נהדר. הסצנות שלה עם הרופא ועם הרוח בעלת שתי הפנים הן אולי הנדירות ביותר ברכות שלהם בתולדות הסדרה.

אה, כן, רוח בעלת שתי פנים. אחרי שקיוויתי שהסדרה תימנע למשך עונה אחת מאלמנטים על-טבעיים, הסדרה צחקה עלי כל הדרך עם ביצוע נהדר שמבוסס על אדם אמיתי (כלומר, פרט לחלק שהוא רודף אנשי קרנבל שמעיזים להופיע בליל-כל-הקדושים) וגילום נהדר של ווס בנטלי, שאתם כנראה מכירים מ"אמריקן ביוטי" אבל כדאי לכם להכיר ב"ווירדסוויל". בנטלי מצליח בקטע הקצר עם קתי להיות גם נוגע ללב וגם מטורף בצורה ש"אימה אמריקאית" דורשת ממנו והכל עובד נהדר. גם הסצנה שמציגה את סיפורו כסרט אילם נהדרת.

כמו שאמרתי בפעם שעברה, העלילה שמתקדמת בצעדים הכי ביזאריים אבל איטיים היא העלילה של בט ודוט. הפרק אנחנו מגלים שדוט חולמת להרוג את אחותה, מה שלא כל כך נחמד (בט כמובן שכחה מהסכין של פעם שעברה כי רצף עלילתי זה לא בדיוק צד חזק ב"אימה אמריקאית"). בנוסף לכך, דוט קיבלה ביטחון עצמי מטורף ומרשה לעצמה לירות משפטי מחץ לכל כיוון (אבל בעיקר לכיוון של נשים בלונדיניות. "זה בטח לא הדבר היחיד שאת עושה בחינם" הייתה קטילה מבורכת כלפי אמה רוברטס).

פאק, עדיין יש דברים שקרו בפרק הזה? אה, כן, דנדי ניסה לחקות הן את מייקל מאיירס והן את "אההההההההה מה נסגר עם הליצן הזה" עם כמה רגעים שלא ממש מתקדמים למקום כלשהו, בזמן ש"אההההההה מה נסגר עם הקיום האנושי שהדבר הזה נוצר" השיג לעצמו עוד שבוי חדש. אני מניח שמתישהו יקרה משהו בעלילה הזאת, כי קשה לי להאמין שכל העונה הם רק יאספו עוד ילדים ואז יקימו בית יתומים או משהו מופרך באותה מידה.

ג'סיקה לאנג גם כן הייתה בפרק הזה, אגב. כן, היא בהחלט הייתה שם ואמרה דברים.

הערות:
* המבטא ה… מגוחך? מדהים? אני לא בטוח איך להתייחס אליו של קתי בייטס אמור לכאורה לנבוע מבולטימור. עכשיו, אני לא בטוח מה אתם חושבים על "הסמויה", אבל אני חושב שאפשר להסכים שאם כל הדמויות היו מדברות כמוה, הסדרה הייתה נעשית קצת יותר משעשעת לפחות.
* בפינת השיר היומי: שיר כלשהו של לנה דל ריי, שמכיוון שלא הכרתי אותו עשה עבודה נחמדה בלהציג את הדמות של אדוארד אבל לא הרבה יותר מזה.
* החריגים קוברים את מיפ הפוקימון האנושי, ובמקום פרחים זורקים לו ראשים של תרנגולות. מדי פעם הסדרה הזאת מגיעה לשיאים חדשים של נפלאות.