ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 6
דברים שמעצבנים אותי בסדרות: פוקוס מורחב על דמות משנית שהולכים להרוג עכשיו, במטרה שהמוות שלהם יהווה יותר משקל כאשר הוא יתרחש בסוף/אמצע הפרק. ולכן כאשר קיבלנו כל כך הרבה מידע על פול, התמרמרתי מראש משתי סיבות: הראשונה היא שאהבתי את פול ולא רציתי שימות, והשנייה היא השימוש באמצעי המעצבן הזה במקום לתת לו למות מוות מכובד כמו מיפ למשל (טוב, נו, בערך). למזלי פול ישרוד מספיק כדי לפחות למות רשמית רק בפרק הבא, אבל עדיין האווירה הכללית של "בוא נכיר את פול שנייה לפני שימות" שררה מעל כל הפרק בצורה מעצבנת ומעיקה.
פרט לזה, הסדרה הצליחה זמנית להתמקד בשתי עלילות כאשר היא שוכחת בנוחות את דל ודזרי עם בעיות הנישואין שלהם. אלסה מכרה את התאומות למשפחת מוט, בט מאושרת, דוט לא ו… היי רגע, אנחנו בפרק הראשון שוב? לא היינו פה? עם היומנים? עם האחת שמחה אחת לא שמחה? זה.. זה לא הוגן, "אימה אמריקאית"! את לא יכולה לחזור אחורה כל חמש פרקים ולקרוא לזה התפתחות עלילתית! טוב נו, לפחות הבנו איך עובדת הטלפתיה שלהם – כשהן רוצות הן מדברות וכשלא לא. בהתפתחות עלילתית נוספת, דנדי גילה שהוא נועד להרוג ו… רגע, סעמק, זה עוד פעם עלילה שהייתה לפני שני פרקים! לעזאזל, מה קרה שיכול להוות התקדמות בפרק המזורגג הזה?!
העלילה הגדולה האחרת מתמקדת בכך שאלסה מתחרפנת לאט לאט. אחרי כמה פרקים שבהם לאנג ויוצרי הסדרה לא ידעו לאיזה כיוון לקחת בדיוק את דמותה (היא טובה? רעה? גזענית? מטורפת?) הם החליטו פשוט להרים ידיים ולתת ללאנג לצעוק על אנשים בזמנים אקראיים, שזה כנראה הצורה הכי מהנה של לאנג, למרות שקצת חבל שהחליטו לנטוש ביסוס דמות נורמלי בשבילה. איכשהו מסתבר שעכשיו היא נבלה נוספת שאנשי הקרקס הקטנים צריכים להתמודד עמה, כאילו לא היה מספיק. עכשיו החריגים מתחילים לחשוד שלאלסה אין את הכוונות הטובות ביותר בשבילם, עם כל זה שהיא רוצה לעבור לטלוויזיה וזה שהיא תוקעת סכינים בפול וכזה.
בינתיים, בעלילת "היי בוא נמכור חריגים תמורת כסף כי זה עיסוק הגיוני", אמה רוברטס מגלה מצפון כי, אה, משהו? הדמות שלה מתנגדת להרוג את החריגים עכשיו שהיא מכירה אותם אבל, אממ, מתי היא בדיוק הכירה אותם? בשביל שזה יעבוד אני מניח שהיה צריך עוד סצנה שלה לפחות נהנית בחברתם אבל הפרק הזה היה עסוק מדי בלתת לשחקן הנהדר של פול דברים לעשות לפני שנפטרים ממנו מהר מדי. היא לא הורגת את האישה הקטנה בעולם, וטוב, מי יכול להאשים אותה – ראיתם את החומד האנושי הזה? אם היינו גורסים אותה בטעות היינו מגלים שהיא עשויה מכלבלבים קטנטנים. היא ודניס-"עדיין לא מדברים על איבר המין שלי"-אוהר חוזרים לתוכנית המקורית של "בוא נהרוג את ג'ימי". וכשאני אומר "חוזרים" אני מתכוון אוהר מאיים עליה והיא הולכת לאנשהו. כמובן שהתוכנית שלהם עלולה להתפקשש אם דנדי מחליט שהוא יהרוג אותו קודם. הימור שלי: ג'ימי שורד את שניהם. הוא צריך איזה סצינת פרידה מרגשת מאימא שלו, לא? למרות שהסדרה יכולה בהחלט גם לתת לקתי לבכות את מר בנה.
מתוך כל האקסטרווגנזה הזאת, עלילת העוגה של קתי בייטס הכי נגעה ללבי, וסצנת הסיום בינה לבין לאנג – כאשר בייטס מבטיחה ללאנג שתהרוג אותה אם תגלה שהיא משקרת ולאנג רק מבקשת שיאהבו אותה – הייתה מעניינת.
בסופו של יום, הפרק קצת הרגיש כמו "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 1 גירסה 2, ולמרות שלא היה באמת צריך לחזור על כל אותם הדברים, עדיין היו הנאות גדולות לשאוב ממנו – כל סצנה של דוט ודנדי הייתה נהדרת ומטורפת (כולל הסצנה שפרנסיס קונרוי מקריאה מהיומן שלה), עלילת העוגה הייתה מרתקת, ופול היה מאוד חביב עד הבחירה הלא מוצלחת שלו להידקר.
הערות לסיום:
* מא פטיט היקרה, האם את הולכת לדבר על זה שהכניסו אותך לצנצנת וכמעט שפכו עלייך חומר מוזר או שאת הולכת להיות נוחה לסדרה בצורה בלתי מתקבלת על הדעת? בנוסף, השם ישמור, איך את חיה עם עצמך וכל החמידות שלך ולא מחבקת את עצמך למשך כל החיים שלך.
* אה, כן, הייתה איזה נערה? שהייתה מאוהבת בפול? משהו עם אבא שלה? כן, אני לא הרגשתי שזה היה חשוב ואני די בטוח שגם יוצרי הסדרה מסכימים איתי.
* אגב, בניגוד לפעם שעברה שהם רק נדחקו לצדדים, הפעם דל ודזרי פשוט נמחקו מעל פני כדור הארץ. דזרי לא הייתה אמורה לגור עם בייטס? אה, מה זה משנה.
* אין שירים (חדשים) כבר כמה פרקים ברצף. כמובן ש"אימה אמריקאית" יתחילו גימיק למשך כמה פרקים רק בשביל לזרוק אותו בהזדמנות הקרובה ביותר. אני חייב להגיד שאני די מתגעגע, אבל עכשיו שהפסיקו להראות לנו הצגות וחזרות אני בספק שהם יחזרו. היו שלום.