יהונתן צוריה על "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 7, ספוילר

בוא נדבר על צילום לשנייה. אחת מהסיבות שטלוויזיה תמיד נחשבה לנחותה בעיני אנשי קולנוע היא כי הצילום בטלוויזיה נוטה להיות פחות טוב מהמקבילה הקולנועית. עם הזמן הדברים השתנו אבל עדיין נראה שבעוד שבקולנוע אפשר למצוא צלמים שעשו לעצמם שם עם שוטים מרהיבים, בטלוויזיה מסתפקים בעיקר ב"לא להיראות חרא". לכן סצנה כמו הוואן שוט ב"בלש אמיתי" זכתה לכל כך הרבה מחמאות, כי בנוף הטלוויזיוני היא הייתה כל כך חריגה. אבל רוב "בלש אמיתי" זכור לי כסדרה שמצולמת די סטנדרטית. סדרה עם צילום נהדר? יש שתיים. אחת נגמרה לא מזמן: "שובר שורות". והשנייה, במפתיע, זאת "אימה אמריקאית".

לא כל פרק של "אימה אמריקאית" נראה טוב, אבל כל פרק שלה שולח את הצלמים שלה לניסיונות שונים ומשונים לתוצאות שונות ומשונות. זכורים לטובה פרק הסיום של העונה השנייה ששילב בין כמה וכמה סגנונות, ועכשיו גם הפרק הזה. פרט לקלוז-אפים המוזרים שנראו כאילו נלקחו ממלודרמה הודית, תנועות המצלמה שהלכו לכל מקום היו מהממות וכמעט דמות בפני עצמן, ואפקט הראש המנותק של דוט ואלסה היה דימוי מעניין ונהדר. בקיצור, בזבזתי שתי פיסקאות מהחיים שלכם כדי להגיד שהצילום בפרק הזה היה נהדר, כי המון פעמים ההיבטים הטכניים של סדרות (למשל העריכה ועיצוב התפאורה ב"איך פגשתי את אמא") הולכים לאיבוד בביקורות לטובת העלילה והדמויות, ואני חושב שצריך מדי פעם להוקיר להם תודה.

בנוסף רציתי לבזבז שתי פסקאות לפני שאני צריך להתמודד עם האובדן הטרגי ביותר של מא פטיט. אבל רגע, סדר. הפרק מתחיל בג'ימי שבא לחלץ את בט ודוט מדנדי ואמו. לא, רגע, יותר נכון להגיד שלפני שהפרק מתחיל יש הקדמה קצרה שמבהירה שעכשיו בט ודוט חזרו למופע החריגים כי זה מה שקורה עכשיו ותפסיקו לשאול שאלות, והפרק עצמו מתחיל בביצוע נהדר של "בוא כפי שאתה" של נירוונה בידי ג'ימי, 40 שנה (בערך) לפני שהשיר יצא לאור. בניגוד למה שהורגלנו אליו "באימה אמריקאית", הפרק הזה דווקא היה על טהרת הגברים, כאשר הנשים נדחקו הצדה רוב הזמן בשביל לתת לשלישית דל-ריצ'רד-ג'ימי לעשות את שלהן.

בצורה בלתי נמנעת, ריצ'רד (הדמות של דניס אוהר. מסתבר שיש לו שם. מדהים) מגלה שדל חובץ חמאה בשביל הצד השני (או איך שלא קוראים לזה בימינו) ומחליט לצאת למפגן מרהיב של רמיזות הומוסקסואליות חבויות (וגם בדיחות אימפוטנטיות לקינוח) שמוביל ישירות לסצנת סחיטה משובחת. הדיאלוג שלו לגבי התכונות שהוא אוהב באדם לא רק כתוב בצורה נהדרת, אלא גם בוצע בכזה ביטחון ושמחת חיים שמתאימים לנבל באטמן יותר מאשר לדמות ב"אימה אמריקאית", למרות שאולי אין באמת הבדל בין השניים. אז דל צריך להרוג חריג בשביל ריצ'רד לפני שכולם יגלו שהוא רץ אחורה בשדות קוטג', ובהחלטה שגויה מנסה להרוג את האמזונה איב, שקורעת לו התחת, ולא בצורה שהוא מחבב.

הפעולה הזאת לא מתקבלת יפה אצל שאר החריגות, וג'ימי מקבל הזדמנות לשכנע אותו לברוח לפני שנשות המחנה יהרגו אותו. ג'ימי מבקש לדבר עם דל, שבדיוק מחפש חריג להרוג, ודל וג'ימי הולכים ליישב את ההדורים בפאב. כמה משקאות לאחר מכן מגלה ג'ימי לצופים ולדל שהוא יודע שהוא אביו, בסצנה שעושה שני דברים לא שגרתיים ל"אימה אמריקאית": א', מניחה שהדמויות שלה אינטליגנטיות וב', מצליחה לרגש.

ג'ימי ודל משתכרים עד אור הבוקר וחוזרים למחנה לאחת מהסצנות המצחיקות של העונה, עם עימותים בין ג'ימי ודל לאלזה ודזרי. אם לא עקבתם, אז זה סצנה נהדרת במגניבות (ריצ'רד סוחט את דל) שאחריה סצנה שנהדרת בהתפתחות שלה (האמזונה מכסחת את דל) שאחריה סצנה מרגשת נהדרת (דל וג'ימי מתאחדים) לסצנה נהדרת קומית (דל וג'ימי במחנה). רצף הסצנות הזה יוצר בקלות את אחד הפרקים הנהדרים בעונה, וזה למרות שהפרק נגמר במוות של אחת הדמויות האהובות עד כה בסדרה – מא פטיט. כן, אחרי שדל משכיב את ג'ימי לישון לראשונה בחייו, הוא נזכר שהוא עדיין צריך להרוג מישהו, מחליט לעשות את המעשה ההגיוני ומחסל את מא פטיט. פעם הבאה שרואים אותה היא כבר בתוך צנצנת עם חומר משמר, מה שמצריך כמה הסברים, אבל אולי הפרק הבא יענה עליהם.

פרט לזה, בעלילת ה"מה? מי? אה, החברה הלא מעניינת של פול והאבא הלא מעניין שלה" החליטו שאם העניין לא יגיע מהדמויות כי למי אכפת מהן, הוא יגיע מקעקועי פנים. אבא שלה מרדים אותה ונותן למקעקע להרוס לה את הפנים. ואז מגיע השוק האמיתי: פול פאקינג חי! והוא עוד הולך לעשות עוד דברים! אני חוזר בי מחלק מהאכזבה על הפרק הקודם. יחי פול!

לבסוף, בעלילת הקלאסטרפאק המתמשכת של דוט, בט ואלזה: בט ודוט חזרו להיות חברות לשלוש שניות בשביל לברוח מדנדי, ועכשיו בט רוצה להיות קומיקאית בלונדינית ולאכול קוויאר, בתמורה לכך שהן לא יגלו שאלזה מכרה אותן. אחרי סצנה מבדרת שבה נראה שבט יוצאת משליטה בעקבות המראה החדש שלה, נוצר ציר חדש של אלזה ודוט שלא מתלהבות מהמייקאובר של בט, אבל זה לא משנה כי אלזה מוכנה לתת לריצ'רד להרוג אותן כי למה לא.

לסיכום: עד כה הפרק הטוב ביותר של העונה. התפתחויות מעניינות ודפוקות, סצנות נהדרות, צילום יפהפה.

הערות:
* כמה הפרק טוב? אפילו לא הרגשתי בחסרונם של דנדי ואימו עד סוף הפרק. אבל עכשיו ששמתי לב, אוף.

* כמה הפרק טוב? לא היה בו יותר מחצי דקה רצופה של אמה רוברטס (שעכשיו ממש יוצאת עם ג'ימי כי רואים אותם במיטה).