מהפריים הראשון של "מעבר לחומת הגן", תחושה קודרת עולה ומציקה לך. הצבעים החמים מתנגשים עם צבעים אפלים והעליזות של הדמויות הראשיות נראית נאיבית מדי. אולי הבעיה הייתה בי, שכאשר אמרו לי שיש מיני-סדרה של קרטון נטוורק ציפיתי לדבר יותר קומי וקליל ולא לסיפור שיכול היה בקלות להיכנס לאגדות האחים גרים. אבל הפרק הראשון גרם לי לחשש לחיי הילדים, ולא הייתי בטוח שאני יכול לשרוד את זה. אני מניח שלא הייתי מסיים אם לא אשתי הייתה דורשת להמשיך לראות את זה, כי גרג הוא אחד מהדמויות החמודות ביותר של טלוויזיה אי פעם בכלל, ושל ילדים בפרט. ואני חייב להודות לה, כי ככל שהתרגלתי לאווירה של הסדרה, התמסרתי לה. רציתי לקחת רק את ההנאה והכיף, אבל הייתי צריך לנגוס גם מהאפלה בשביל ליהנות ולהעריך בצורה מושלמת את הסדרה.
"מעבר לחומת הגן" היא מיני-סדרה במובן המלא של המילה. 10 פרקים של 11 דקות, שפותחים עלילה וסוגרים אותה. אני אופתע מאוד אם יזמינו עוד עונה לסדרה הזאת, כי אין שום סיבה. אתם יכולים לראות את כל הסדרה בזמן שלוקח לראות פרק אחד של שרלוק פלוס סיטקום רגיל. ולמרות הפיתוי ללגום הכל בבת אחת, אני כן חושב שכדאי לתת לסדרה לחלחל לאיטה לתוכך. סיפורם של וורט (בגילומו של אלייז'ה ווד, שגם אחרי שידעתי שזה הוא לא הצלחתי לזהות) ואחיו הקטן גרג, שהלכו לאיבוד ביער ומחפשים את הדרך חזרה הביתה, כשברקע אגדות על חיה מסתורית ומסוכנת המאכלסת את היער. בהמשך מצטרפת אליהם ביאטריס, ציפור כחולה שמבטיחה לעזור להם להגיע הביתה.
הפרקים הראשונים נראים כמעט אותו דבר: גרג וורט פוגשים אדם או קבוצת אנשים שאו מתנהגים מוזר או מצויים במצוקה, האנשים האלה נעים על הגבול בין הקומי למפחיד אבל בעזרת האופטימיות של גרג והשלומיאליות (בהתחלה) של וורט הכל נפתר על הצד הטוב ביותר. ביאטריס עוזרת להם, ובעיקר יורדת על וורט. למרות החזרה המסוימת, יש לפרקים הללו חשיבות: הם נותנים לוורט מקום להתפתח. למשך שישה פרקים וורט מתחיל לפתח ביטחון עצמי ולהסתגל לסביבה שלו. הפרקים האחרונים כבר יוצרים עלילה יותר סגורה ופחות מחזורית. הם באים בדיוק בזמן הנכון, אחרי שהכרנו מספיק את הדמויות ומה שמניע אותם. החלק השני של הסדרה מדהים אפילו יותר, והשילוב שלו בין הומור וקלילות לאפלה ומרירות נעשה בכישרון שאף פעם לא נוטה לצד אחד יותר מדי, ואפילו נותן הסברים הגיוניים לכל מה שקורה. אבל אני לא רוצה לגלוש לספויילרים, אז אעצור כאן.
מעבר לאווירה הכללית, הסיפור והעלילה ראוי לציין עוד שלושה דברים:
* האנימציה הידנית של הסדרה שהוא תענוג שמעתיק במדויק את מה שהוא צריך, בין אם זה סרטוני אנימציה ישנים משנות ה-20 או ציורים של סיפורים ישנים שבהם לכל הצפרדעים היו בגדים, ועדיין מצליח ליצור טון אחיד לאורך כל הסדרה.
* ההומור. לקח זמן עד שהסדרה הצליחה להצחיק אותי, אבל בפרק החמישי ההומור כבר גרם לי לפרוץ בצחוק בקול רם. ההומור עובד בכל הרמות: הנאיביות של גרג, המסכנות של וורט, וההערות של ביאטריס כולם יוצרים מערבולת נכונה של הומור שמצליח לאזן את האופל.
* השירים. יש שירים בסדרה, למרות שלא בכל פרק. המון אנשים משבחים את השירים, וזה לא שיש לי בעיה איתם אבל אני לא רואה את עצמי מזמזם אותם בזמני הפנוי. הם עבדו נהדר בתוך ההקשר, אבל לא היו קליטים מספיק בשביל להיכנס לפנתיאון השירים הגדול של הטלוויזיה. מצד שני, זאת לא באמת תלונה, אני פשוט אומר שהשירים היו רק נהדרים ולא יצירות מופת.
בקיצור, אם יש לכם קצת פחות משעתיים לשרוף, ואתם אוהבים אנימציה דו-ממדית, הומור, אווירה מעיקה, או פשוט דברים טובים – צפו ב"מעבר לחומת הגן".
(ותודה לגיא שגיא שחפר על הסדרה הזאת מספיק בשביל שאראה אותה)
הנה הפרק הראשון לצפייה במלואו. מתחת לו לינקים ליתר הפרקים.
פרק 2 | פרקים 3-4 | פרקים 5-6 | פרקים 7-8 | פרקים 9-10