"אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 2
הגענו לפרק השני והקווים העלילתיים מתחילים להתבהר, עד כמה שאפשר בסדרה כמו "אימה אמריקאית". ג'ימי דארלינג (אוון פיטרס) מגלה אויב ראשי במסעו כמרתין לותר פריק בדמות מייקל צ'יקליס, "איש-חזק" העונה לשם דל שהגיע לקרקס עם אנג'לה באסט עם שלל איבריה המיניים ותלת שדיה. ג'סיקה לאנג' שוכרת אותו כדי לעשות משהו שהפרק לא מצליח להגדיר (הוא בא להציע חלק למופע, לאחר מכן נאמר שהוא אחראי על אבטחה ולבסוף הפרק זה נראה כאילו הוא מנהל את המופע. כל זה בלי הסברים, בהתנהלות "אימה אמריקאית" טיפוסית למדי) ובתור שני הגברים היחידים שיכולים להגיד יותר ממילה אחת (נזכור אותך לעד, הפוקימון-האנושי "מיפ") הם מתחילים לריב אחד עם השני בלי להבין (או לפחות, בלי שג'ימי מבין. לא ברור עדיין כמה דל מקשר וכמה אכפת לו) שהם בעצם אב ובן.
עוד קו עלילה שהפרק בעיקר רמז הוא העובדה שדוט (הראש של שרה פולסון שלא רצה לבוא מלכתחילה, אבל עכשיו די נהנית בגלל שהיא יכולה להסתכל על אוון פיטרס) מתגלה כזמרת מוצלחת, בעוד שבט, הראש שחלם מלכתחילה על כוכבות, מזיhפת לחלוטין. הקנאה אוכלת את בט, ואלסה מארס (ג'סיקה לאנג') מנצלת זאת על מנת לנסות לגרום לה לפנות נגד אחותה התאומה שתקועה איתה באותו גוף. מתוך כל הסיפורים שנבנים, זה נראה לי כמו האחד שהולך להסתיים בצורה הכי קלאסטר-פאקית של כתיבה, אז כדאי לנסות לראות כמה פעמים הם ישנו חוקיות ומוטיבציות של דמויות פה (לפתע הן לא מתקשרות טלפתית! לפתע הן כן! לעולם לא משעמם בעולם של "אימה אמריקאית").
לבסוף, אם יש משהו מפחיד יותר מליצנים דוממים, שהפרק מסתבר שאין להם פה, זה ילדים עשירים מפונקים ומשועממים. אז כמובן ש"אימה אמריקאית" החליטה לשלב בין השניים וליצור את צמד החברים הרצחניים "השם ישמור למה אלוהים אדירים למה" ו"אוף לא קיבלו אותי לקרקס" (אתם תחליטו מי זה מי). כרגע זה כנראה הסיפור האהוב עליי, כי כל אחד משלושת השחקנים הראשיים שבו (ג'ון קרול לינץ', פרנסס קונרוי ופין ויטרוק) פשוט מעולים בתפקיד שלהם.
ואם אתם עדיין עוקבים, אז גם השוטרים צצים מדי פעם להגיד שיש משטרה ושבשנות ה-50 אנשים לא אהבו חריגים. כל זה, ראוי לציין, נעשה בצורה יחסית איטית, דבר שמושפע כנראה מהרבע שעה שהתווספה לכל פרק עד עכשיו. אם עד עכשיו פרקים היו צריכים לרוץ כדי להספיק את כל הדברים המטורפים שמרפי ושות' רצו להספיק, עכשיו יש להם את הזמן ללכת. זה בולט בעיקר בסצנות עם "אהה למה מה עשינו רע" , אבל גם הסצנה בדיינר שיכלה במהרה להפוך לגרוטסטקית יותר מהנדרש כמעט נעשית בעידון מוחלט, שזה משהו ש"אימה אמריקאית" לא ממש מתמחה בו, ומראה שכשהיא רוצה היא יכולה גם לשמור על עניין בלי רגעים קמפיים ומטורפים.
שלוש הערות לסיום:
* לא הוזכר עדיין הפתיח החדש והנהדר של העונה. בניגוד לעונות הקודמות, שהתמקדו בקאטים מעצבנים, יש פתיח זורם שמצליח להטריד הרבה יותר אבל גם משהו שמצפים לראות כל פרק.
* דניס אוהרה ואמה רוברטס עדיין לא הגיחו, למרות שהשם שלהם מתנוסס בכותרות הפתיחה. אמה רוברטס יכולה מצדי לצוץ בפרק האחרון ולמות מיד, אבל שדניס או'הרה יגיע מהר ועכשיו, בבקשה.
* מסתבר שפינת ה"שיר שלא אמור להיות קיים" היא משהו קבוע. מסתבר שהשיר של השבוע היה פיונה אפל, אבל אני אישית לא זיהיתי. מה שכן, הרבה פחות WTFי מ"האם יש חיים במאדים?" של פעם שעברה.