ספוילר "אימה אמריקאית" עונה 4 פרק 4
אוף, זה היה פרק נהדר.
אוף כי אני לא רוצה לאהוב סיפורי אוריג'ין, ולמען הכנות, לא "מה לעזאזל למה יש לך סיפור רקע מרגש" ולא ג'סיקה לאנג' הוסיפו הרבה לדמות עם הסיפור שלהם, כמו שהם הוסיפו עלילות מטורפות ל"אימה אמריקאית". אוף כי איבדנו בפרק הרביעי את אחת מהדמויות הטובות של הסדרה – טוויסיטי הליצן, שהצליח לגרום לי לשמחה, חרדה והתלהבות משולבת כמו שאף דמות לא הצליחה אף פעם בניגון קסילופון פשוט.
אוף כי אני לא בטוח לאן הסדרה הולכת מכאן אבל זה לא בהכרח נראה טוב. אוף כי אין לי שום כוח למערכת יחסים בין אוון פיטרס לאמה רוברטס, ובטח לא למשולש אהבה בין שניהם והראשים של שרה פולסון. אוף כי זה גרם לי להרגיש שכל הפרקים עד עכשיו היו פריקוול אחד גדול ולא משהו שעומד בפני עצמו. אוף כי ממש אהבתי את המשרתת דורה כי היא הייתה מאוד מצחיקה והוסיפה קול של שפיות בתוך הבית המטורף של דנדי ואמו.
זה היה פרק נהדר בגלל שהוא נפתח נהדר. העובדה שהסדרה מקדישה את הזמן שלה לשחקני המשנה ולתת להם מקום לדמות אמיתית ולא רק להיות חריגים מוזרים, זה עוד הישג לדברים שרק "אימה אמריקאית" מוכנה לעשות וסדרות אחרות לא. זה היה פרק נהדר בגלל שאולי לא היינו צריכים את סיפור המקור של אלסה, אבל לעזאזל אם הוא לא היה מלא במשפטים כמו "אזרחי גרמניה ביטאו את הסבל שלהם עם איברי המין שלהם" וסצנות נהדרות/נוראיות של שלל דברי ה-BDSM הנוראיים שאלסה מעבירה ועוברת בעצמה.
זה היה פרק נהדר כי במקום להרחיב ולהכביד עם עוד עלילות, "אימה אמריקאית" אשכרה סגרה עלילה אחת והסירה איום אחד לפני שהיא פתחה איום אחר בצורה שכל כך לא אופיינית ל"אימה אמריקאית". זה היה פרק נהדר כי ג'ון קרול לינץ' היה נהדר בכל פרק עד עכשיו כתור טוויסטי הליצן, אבל הפרק הזה במיוחד. זה היה פרק נהדר בגלל שבמקום להרגיש שאדוארד מונדרייק הוא אמצעי עלילתי זול (וזה מה שהוא היה) הצלחתי להרגיש דמות שלמה שנבעה ממנו ואפילו להזדהות ולכאוב את כאבו. זה היה פרק נהדר בגלל שהזרעים שנזרעו לפרקים הבאים מעניינים ביותר – דנדי שמתגלה כמפחיד הרבה יותר מכל דבר אחר, ג'ימי שחווה לראשונה הערכה וכבוד ודניס אוהר שקיים וזה בהחלט מספיק.
אוף, זה היה פרק נהדר ועכשיו אני מפחד מהפרקים הבאים שיגיעו. בבקשה שיגיעו מהר יותר.
הערות:
* הסיפור של אלסה מול דוט מול בט ממשיך להסתבך בקלאסטרפאקיות האופיינית והאהובה, אם כי יחסית נדחק בפרקים האחרונים. הפרק דוט ובט חברות לשלוש שניות עוד פעם, וכועסות על אלסה שמנצלת את המזל הטוב שנפל עליהם בשביל להוריד את חשיבות המופע שלהן.
* חסרו הפרק: קתי בייטס, פרנסיס קונרוי, דברים משמעותיים שצ'יקליס ובסט יעשו והנאמבר המוזיקלי. מכולם קונרוי הכי חסרה לי (עם בייטס קצת מאחוריה), אבל זה מה שקורה כשיש לך בסדרה עשרים אלף דמויות. בנוסף, נחמד לדעת שהסדרה מוכנה להיפטר מהנאמבר המוזיקלי כשהוא לא נחוץ לדעתה. זה גורם לסדרה להראות כאילו יש תהליך חשיבה מאחורי הכתיבה שלה, דבר שהסדרה לא ממש מעוררת בימים כתיקונם.
* נוחו על משכבכם בשלום:
טוויסטי הליצן
ודורה, המשרתת שאולי הייתה צריכה לפחד קצת יותר.