ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 8, האחרון לסדרה
"זה היופי, לא הכיעור, שמותיר את הכאב העמוק ביותר"
זה המשפט שסחב את "התיקון" מהעונה הראשונה, מהרגע שבו דניאל חזה בפסל באמצע אזור מיוער. זהו ביטוי אשר מלווה אותו לאורך כל העונות בגרסתו הישירה או העקיפה; הוא תמיד נע ונד בין המחשבות הרעות למחשבות היפות יותר, אילו המצילות אותו בסופו של דבר מכורח המציאות. הפסל של האישה עם ראש העז חבוק בזרועה היא סמל בשבילו, כלי שבתוכו הוא יכול היה להטמיע את חוסר הביטחון והספקות שהיו לו לגבי הקיום מחוץ לבית הכלא. אמנת'ה לקחה אותו לטבע בפרק הראשון של הסדרה, קרווין המנוח בילה איתו את הזמן בין העצים הירוקים בזמן שדניאל חלם בהקיץ, המקום הפתוח והחופשי ביותר היה המפלט של דמות שהסתגלה להיות סגורה במשך 19 שנה. אותו חופש יפה הותיר בדניאל חותם עמוק יותר ככל שהסדרה נמשכה, ובפרק האחרון ראינו אותו סוף סוף מוצא הרמוניה עם אותו יופי.
הפרק האחרון של הסדרה היה עמוס בסגירות מעגל, סצינות על גבי סצינות שחייבו קופסת טישו ליד, כי היה ידוע שזו הפעם האחרונה שנראה אינטראקציה כזו בין דניאל לשאר הדמויות. עם כל הריגוש בכל סצינה, עדיין הייתה תחושה של החמצה – שאת האינטראקציות האלה היה צריך לפתח במהלך העונה, ולא לסכם את כולן בשיחות טלפון מרוחקות של כמה דקות. זה היה פרק שראינו סוף סוף את אמנת'ה פועלת ומקבלת את הכבוד הראוי לה, גם מבחינת אימה שמכירה באיכותה הלוחמנית, וגם מבחינת הכתיבה שלה. צוות הכותבים בראשותו של ריי מקינון חטאו בהזנחה רבה שלה מאז העונה השנייה של הסדרה, והיה ניתן לחוש סוג של כפרה עם כל החיבוקים והדמעות שהלכו שם, במיוחד בעובדה שהיא היחידה בסדרה שזכתה לבטא את שם הסדרה בתוך השורות שלה. אולי זה מאוחר לתקן את מה שקרה, אבל אפשר עדיין לאחות את מה שיש.
בפרק האחרון זכינו לראות את כל מי שתרם לחייו של דניאל. לא סתם הוא סיכם את שיחתו עם ג'ון בכך שאמר שהוא מכיר סוף סוף בתמיכה שהוא קיבל במהלך השנים, ויותר מכל באחריות שלו להמשיך את התמיכה הזו בעבודה על עצמו. אמרתי את זה לא מעט במהלך התקופה בה ביקרתי את הסדרה, אבל זה כבר לא משנה אם דניאל אשם או לא, הוא אדם חופשי כי הוא החליט על עצמו ככזה, ופה האחריות הכי גדולה שלו כלפי עצמו. התמיכה היא היופי שלא כואב, היא היופי שמנחם, והכיעור חייב להישאר איפשהו מאחור.
זכינו לראות דמויות מכל תקופת הסדרה חוזרות – את הסנטור מוכה השבץ, את השריף שגרם להרשעתו של דניאל, את מלווין מעורר הרחמים, את המלצרית שהתנכלה לדניאל בהתחלה ובסוף אימצה אותו לחיקה (תרתי משמע), את אבא של ג'ורג' מלטון המנוח, את טריי, את כריס והכי חשוב בסולם האהבות של דניאל – קרווין. אם לא הייתה סיומת לסדרה הזו בלי סצנת בית כלא עם קרווין, כנראה שהייתי חותמת כי הסדרה איבדה לגמרי את דרכה. אבל שם הכל התחיל, בקרווין נחה התמימות של דניאל, האמונה שהוא טלית שחלקה תכלת ויש בו יותר מאשר סתם תווית של אולי-רוצח-אולי-אנס. בפרק הזה הוא ייצג את היופי המנחם שבתוך דניאל, האסקפיסט מספר הסיפורים שידע בדיוק לאן לכוון את חברו כדי שיוכל לרגע לשכוח מהמקום בו המציאות כלאה אותם.
אולי סגירת המעגל החשובה ביותר קרתה כאשר טדי יצא מחדר האוכל, חיכה בסבלנות ליד ג'נט וביקש ממנה שתושיט לו את הטלפון כדי שיוכל גם הוא, בדרכו העקיפה והמופלאה, להשלים עם קיומו של דניאל ולברך אותו חזרה אל החיק השני של המשפחה. כאשר דניאל יצא מבית הכלא, טדי דאג להוציא מדניאל את השדים הכי חשוכים שלו. זה היה עם טדי שדניאל דיבר לראשונה על ההתעללות המינית שהוא עבר בכלא, זה היה טדי שסבל מתסמונת הפוסט-טראומה של דניאל ושילם על ההתעללות המנטלית שלו עם חניקה מצד אחיו החורג הגדול, זה היה טדי שניסה לחפש את הרע בדניאל, ובסופו של דבר השלים שהרע שדניאל חשף בחייו בא רק לטובתו. הפעם טדי הבטיח להשאיר לדניאל את האור דלוק, הוא ויתר על החושך והוא מוכן להתבגר ולהמשיך הלאה. פעם אחרונה שאכתוב את זה – קליין קרופורד (בעזרת הכותבים כמובן) בנה דמות עמוקה להפליא, והיה תענוג לקרוא את המילים שלא נאמרו בין המבטים, אם היה לי פרס לתת לו על טדי טלבוט, הייתי מעניקה לו אותו עם דמעות של התרגשות בעיניים.
לאחר שדניאל השלים עם התקוות הקטנות שנזרעו בתוכו ועם האכזבות הקטנות שהוא חייב להעריך מאחר והן נובעות מציפיות שאף פעם לא היו לו, הוא סוף סוף גם קיבל את המציאות כפי שהיא. הוא מתקשר אל אימו לא רק כדי לסגור מעגל עם כולם, אלא כדי להתחיל מעגל חדש קטן יותר עם שיחות קטנות יותר על מה אכלה משפחתו לארוחת ערב ומה עבר עליהם, בלי ממבו-ג'מבו משפטי שבתקווה הוא באמת חלק מהעבר שלהם.
את הפסל דניאל לא שכח, הוא הקים אותו מחדש באותו שטח פתוח והפיח בו את החיים של קלואי. בעודו שוכב בחדרו במוסד לשיקום, ראה דניאל את היופי שיכול להיות לו, יופי לצפות לו, מעגל חיים נוסף שיש לו הזדמנות להיות חלק ראשוני בו. קלואי הפסלית היא עכשיו הפסל עצמו שמסמל בשביל דניאל שהיופי יכול להיות כואב יותר מהכיעור, אבל הוא גם יכול ליצור ממנו את האור שינחה אותו לקראת חיים רגילים יותר, לקראת הישרדות שמאזנת בתוכה את המציאות המשמימה ואת העולם הספרותי העשיר שיש לו בספרים וגם בתוך עצמו.
ריי מקינון אשם בהזנחה של דמויות, כותביו אשמים בכתיבה איטית לשם איטיות גרידא, אבל הם גם צריכים לקבל צל"ש על סדרה שלקחה סיפור חיים מעניין והפכה אותו לחלק מהווי מוכר לגמרי, טיפוסי, עם רגליים שכולן על קרקע צנועה שבה הדרמות הן חלק מהחיים של כולנו.
אני מודה לכל מי שהצליח לסבול את ביקורותיי ולמעט שהגיבו פה, ליאדו שנתן במה להתפתלויות שלי סביב הרעיונות של הסדרה, ויותר מכל אני רוצה להודות ל"התיקון", שלא פחדה להיות אליטיסטית בטעמה המוזיקלי והספרותי, ואיזנה את זה עם סיפורים על רגשות קטנים יותר, של כל אחד מאיתנו.
סעמק, אני בוכה, אני אתגעגע.
