פרק שני של העונה הרביעית, והחיים הם עדיין כלא למשוחררים, חלמונים סגורים בתוך חלבון לבן שרק שבירה טובה תוציא אותם החוצה. בפרק שכולו עסק באילו שחיו את דניאל הולדן מחוץ לכלא, קיבלנו רמזים קלים של התקדמות הלאה, וגם כמה צעדים אחורה. כמו יצירתו של המלחין אריק סאטי, "Gnossienne No. 3" (שהתנגנה בסצינה של ג'נט וטדי), הבנויה על בסיס קצב איטי ומתעצמת לכמה שניות לפני שהיא חוזרת לזרום על מים שקטים, ככה גם היו בנויות הדמויות: כולם שמרו על מצב רוח טוב, או יחסית שמור, כשבפנים ידוע שמסתתר משהו שרוצה לפרוץ ולהתעצם החוצה אך לא מוצא לו את המקום.

דמותה של ג'נט הולדן בלטה מכל; האם שעד עכשיו ראינו את פעלתנותה, עברה למצב דומה לזה שדניאל לקה בו כשרק יצא מהכלא. היא עושה הרבה בלי שום מטרה בשביל למצוא דרך להתעלם מהרצון האמיתי שלה. היא רוצה לראות את בנה, דואגת לשלומו, אך שומרת הכל לעצמה עד למצב החצי-שבירה שלה מול טד האב. הביצים היו שם בתחילת הפרק ובסופו, בפעם הראשונה הם היו לה לקריאה לפעולה (לניקיון המקרר), בפעם השנייה הן היו דרך בשבילה לפרוק את הכעס על מה שטריי גרם לו כל השנים עם העדות השקרית שלו. היא שברה לטריי את הביצים, הלוואי ומישהו יזכה לעשות את זה בצורה לא מטאפורית במשך העונה הזו.

ישנם קווים מקבילים בין בית הולדן-טלבוט לבית משפחת דין. בובי הבן מוצא את זה קל יותר להמשיך הלאה ולחיות את חייו, בעוד האימא עדיין נאחזת בילדה שכבר עשרים שנה לא הייתה. אמנת'ה, טדי וג'ארד ממשיכים לחיות חיים פשוטים, בעיות קטנות, ואילו ג'נט נשארת עם דניאל, משאירה לו הודעות אפילו שהוא לא חוזר אליה, היא נאחזת בו למרות שהוא, כמו שטדי אמר יפה – מתחיל, זאת אומרת, מתחיל משהו חדש לגמרי. אימהות זה כוח שאין שני לו, לטוב או לרע.

אהבתי במיוחד את הרגעים הקטנים שבהם הדמויות דיברו על משהו אחד, והיה ברור שהם מתכוונים למשהו אחר. טדי המתבגר שדיבר עם טאוני על העבודה אך בעצם התכוון לדרך חזרה אליה – היא תתאפשר לא דרך מאמץ, אלא דרך הטבע. הוא עדיין הילד הקטן, מזמין לו המבורגר, צ'יפס וקולה, הוא מדבר דרך מילותיה של הפסיכולוגית של השניים, אבל הוא עושה צעדים רכים יותר לעתיד טוב יותר בשבילו. אמנת'ה אולי דיברה על ג'ארד, שיחזור מעצירת הקמפינג הלא קשורה שלו, אבל היא התכוונה באמת לדניאל, הוא יהיה בסדר, עם או בלי המשפחה שלו. סביר להניח שזה ייגמר עם.

הפרק עמד בסימן "אילו היו החיים כשדניאל לא היה פה". ההתנהגויות של כולם, אולי חוץ משל ג'ארד, לא הפתיעו אף אחד. החיבור של כל אחד לשני, לעומת זאת, הוויברציות בין כולם השתנו. היה כיף לראות את אמנת'ה וטד האב מסתחבקים, את טדי מתעצבן בחביבות על הזמן הרב מדי שהוא מבלה עם אביו, ואת ההצגה הצנועה של החיים הקטנים בדרום ארה"ב.

עכשיו מספיק עם פרקים נטולי דניאל הולדן, זה כאילו הסדרה עברה קיצור קיבה בפרק הזה, היא צריכה להשמין בחזרה.

בקטנה:

* מי זה הבילי הזה? אני תוהה מה תהיה תרומתו של הג'נטלמן הדרומי להמשך העניינים בפולי.
* מר קז, עוד יותר מסקרן איך הוא יחבר את טאוני לחייה.
* לפחות מישהו אחד חי את החיים הטובים, השריף השתזף ממש יפה!
* תודה לרותם שהשתמשה בשאזאם שלה כדי שאוכל לדעת איזו מנגינה מתנגנת בסצינה!