אני לא זוכר המון מ"דדווד", הסדרה הקודמת של דיוויד מילץ' (הרשו לי להתעלם מ"ג'ון מסינסינטי"). אני זוכר תחושות שלי ורגעים מסוימים, אבל לא ממש עלילות. אני גם לא זוכר את הפרק הראשון ומה בדיוק חשבתי עליו, אבל למרבה המזל (?) מחשבותיי הטלוויזיוניים בעשור האחרון מתועדים ברובם. זה מה שכתבתי על הפרק הראשון של "דדווד", ובאופן מעניין ישנם מקבילות לצפייה שלי בפרק הראשון של "Luck", הסדרה החדשה של מילץ' יחד עם מייקל מאן. למשל: "לפני הצפייה עוד שמעתי הסתייגויות מהפרק הראשון, ומה שיש לי להגיד זה שאם זה נעשה טוב יותר (לא שאני בונה ציפיות), הרי שלפנינו סדרה משובחת באופן יוצא דופן". וגם: "מסקרן אותי מאוד לראות לאן כל זה יתפתח".
הפרק הראשון של "לאק" היה מעין מפגן של דברים שאני מאוד אוהב בטלוויזיה; תיאור מהודק, מהוקצע ולא מתחנף של עולם שזר לי, במקרה הזה מירוצי הסוסים. המאמנים, הרוכבים, המהמרים, השחיתות, המושחתים ואפילו הסוסים עצמם. המון דמויות ושמות להכיר, המון תיחומים ומסגרות שונות במסגרת העולם, אבל הפרק עשה עבודה מעולה בשרטוט ובמיפוי שלהם. כל זה היה מעניין בפני עצמו, והתפישה שלי לאורך הצפייה בחלקו הראשון של הפרק הייתה שכמו הרבה פעמים אצל HBO, הפרק הראשון הוא רק הצעד הראשון, פתח הצצה יותר מאשר פיילוט פר סה, בלי רגעי וואו או סטירה מצלצלת לפנים. עד מהרה גיליתי שטעיתי מרות, באופן שאתייחס אליו בהמשך עם אזהרת ספוילר הולמת, אבל מה שאהבתי – אם בכלל אפשר להשתמש במושג הזה – בעניין הזה הוא שגם הוא נראה כשגרה בעולם הזר הזה.