דון ועולם הפרסוםאיימס העירה על היחס לפער המעמדות בשיחה הידידותית של דון עם המלצר השחור. לעומת זאת, דון לא מסוגל לקבל את דעתה של אשה, גם אם היא הלקוח שלו. השיחה עם המלצר היא סוג של ניסיון של דון "לעקוף את הלקוח" ולפנות ישר אל "המשתמש". המשתמש הזה מדבר בקלישאות – "אני אוהב לעשן", "נשים אוהבות את המגזינים שלהן", אבל אלה בדיוק הקלישאות שדון מוכר לאנשים, וזה מה שהוא רוצה לשמוע.לדון יש רגעים של חוסר בטחון בפרק הזה. הוא מציג למידג' את אי פתרון הבעיה כעילה לפיטורים אפשריים, ועצם ההצגה דווקא למידג' – הפילגש שלו – מראה על איזשהוא סוג של ייאוש (אעפ"י שכנראה שהוא מחשיב את דעתה המקצועית).

סאל מתייחס באופן חולף ללשים גולגולת ועצמות על חפיסת הסיגריות, מה שאוטומטית מזכיר לי את "תודה שעישנתם" (אם טרם ראיתם – מומלץ). יש משהו במשותף בין התפיסה של דון וגיבור הסרט ההוא כ"סוחרי מוות". התייחסות נוספת היא כשהבוס של לאקי סטרייק מעיד על החברה שלו ככזו שלא מוכרת רובים.

לדון יש תפיסה מאוד ברורה לגבי מה עובד בפרסום. הוא מנסח אותה היטב ב"רגע ההאוס" שלו בפגישה עם לאקי סטרייק – "פרסום מבוסס על אושר. ההרגעה שאומרת לך שאתה בסדר." הוא לא מסוגל לקבל קונספטים מורכבים יותר נפשית, בהם מכירה על בסיס הריגוש שבסיכון, או הרצון לשלם יותר, כיוון שרעיונות כאלה מסכנים את אשליית האושר שהוא יצר לעצמו – ובהתאם, הגישה שלו לפסיכולוגיה ("באיזו סוכנות פרויד עובד?").

הרעיון המבריק של דון לא בדיוק "בא מהאוויר" כפי שדון טוען – דון אומר לגרטה שהשאלה היא לא למה צריך לעשן, אלא למה צריך לעשן "לאקי סטרייק". בפועל, הרעיון של דון מבוסס דווקא על התפיסה שאין ערך ספציפי למותג, מעבר למה שדון בונה עבורו, שזה יותר דומה למה שגרטה מציעה מאשר למה שדון ציפה ממנה.

אחרי הפרק הזה, אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מי הוא דון. דון מציע למידג' להתחתן, אבל אומר לרייצ'ל שאהבה הומצאה על ידי אנשים כמוהו למכור ניילונים, ואז חוזר הביתה למשפחה ולילדים. נרמז שדון משכיב מזכירות, אבל עם פגי הוא מתנהג באופן כמעט אצילי, ויורד חזק על פיט כשהוא מתעלל בה מילולית. כנראה שרייצ'ל פוגעת הכי קרוב כשהיא מתארת את דון כאדם מנותק הרואה את העולם מבחוץ, אבל לא בטוח שאפילו דון מבין עד כמה היא צודקת. דון מרצה לרייצ'ל על הבחירה בין קריירה ורווקות למשפחה, אבל הוא לא חייב לעשות את הבחירה הזו, והוא מעולם לא עשה אותה. עוד עדות להיאחזות של דון באשליות – דון מעיף מבט על המדליות שלו, ומיד אחר כך מבצע מתיחות עם הקפיץ. וכמובן אי אפשר שלא להשפריץ קולה מהאף כשפיט אומר לדון שהוא יילך אחריו לקרב בעיניים עצומות.

פיט
פיט "מוותר על החיים שלו" בשביל להיות עם אשתו. דרך האמירה הזו אנחנו נחשפים לתפיסה של פיט את הרווקות כמשהו חיובי שהוא צריך "לוותר עליו". דון מעיר שעבור פיט העולם הוא עדיין חזיה אחת גדולה שצריך לפתוח, וקן מעיד על עצמו בתור מלאך יחסית לפיט. אלה, והיחס של פיט לפגי, מעידים על כך שפיט לא באמת בשל או אפילו רוצה להתחתן. אבל כפי שהעירה בקביט, יש את עניין הכסף. דון מדבר על כך שפיט רוצה את הג'וב שלו עוד לפני שאנחנו רואים אותו בכלל, וזה מעניין כי פיט הוא איש חשבונות ודון הוא איש קריאייטיב (חלוקה המוצגת בקצרה בפרק הזה, ותובהר בפרק הבא). פיט גם מנסה את ידו במכירת הרעיון של גרטה ללקוח – אבל נכשל, לאו דווקא כי מדובר ברעיון רע, אלא כי מה שמשותף לרעיון הזה, למכונה שיודעת ליצור עותקים מושלמים של מסמכים, ולפיט – הוא שעדיין לא הגיע זמנם.

פגי
פגי אולי נמצאת בתחתית סולם המזון, אבל יש מי שנמצאות אפילו נמוך יותר – המרכזניות, שמסוגרות בתוך חדר המנותק מיתר המשרד, אבל למעשה מהוות את מרכז העצבים שלו (הו, האירוניה). הן לא יודעות שאלינור פוטרה, אבל הן יודעות טוב מאוד שדון דרייפר אוהב לראות רגליים חשופות, וכך אנחנו נחשפים לסדר החשיבות של הדברים במשרד.

איימס ויאדו ציינו כבר את ההשחתה של פגי. קן אומר ש"אתה חייב לתת להן לדעת איזה בחור אתה, כדי שהן ידעו איזה בחורות להיות." וגם אם פגי לא שומעת את המשפט הזה, היא מפנימה היטב את המסר. אחרי שהוא דוחה אותה, היא אומרת לדון שהיא מקווה שהוא לא חושב שהיא בחורה כזו. אבל בין אם היא מובכת ומושפלת מהעניין, או מחפשת דרך אחרת להתקדם או להתקבל, זה מוביל אותה לזרועותיו של פיט. ופיט? פיט סתם רוצה לזיין את כל מה שמסביבו, ובעיקר את דון דרייפר (בכל זאת, הוא מסנן לעברו Fuck You).

המשפחה והילדים
ובעולם אחר, אחרי רכבת ונסיעה באוטו, מחכים לדון החיים האחרים עם בטי. בשיחה בינם בכלל לא עולה שלומם של הילדים, והגם שהדבר נועד בעיקר כדי ליצור טוויסט על טוויסט, אנחנו נראה מאוחר יותר שזה גם מתאים לאופן שבו בטי תופסת את התפקיד שלה ושל דון במשפחה.

הזווית היהודית
הייתה לי שיחה עם מישהי שלשום בנושא התוכן היהודי בסדרות אמריקאיות, והיא הזכירה את מרתה קאופמן כדוגמא למי שיכלה, אבל לא השכילה, לשלב תוכן תרבותי יהודי ב"חברים". מתיו ויינר גם לא עושה זאת כאן, אבל הוא תוקף את הסוגייה בהקשר החברתי מהרגע הראשון. למעשה היהודים לא נבדלים כאן מחברות אחרות שמלחמת המעמדות וההשתלבות שלהן עולה בפרק הזה – הנשים, השחורים וההומואים. "רוב היהודים עובדים בסוכנויות יהודיות ומוכרים מוצרים יהודיים לחברות יהודיות". רייצ'ל, המוצגת כמי שמעוניינת להתנער מהיהדות של המותג שלה, ולפנות לקהל רחב יותר, מייצגת שינויים בחברה היהודית באמריקה.