אני לא זוכר המון מ"דדווד", הסדרה הקודמת של דיוויד מילץ' (הרשו לי להתעלם מ"ג'ון מסינסינטי"). אני זוכר תחושות שלי ורגעים מסוימים, אבל לא ממש עלילות. אני גם לא זוכר את הפרק הראשון ומה בדיוק חשבתי עליו, אבל למרבה המזל (?) מחשבותיי הטלוויזיוניים בעשור האחרון מתועדים ברובם. זה מה שכתבתי על הפרק הראשון של "דדווד", ובאופן מעניין ישנם מקבילות לצפייה שלי בפרק הראשון של "Luck", הסדרה החדשה של מילץ' יחד עם מייקל מאן. למשל: "לפני הצפייה עוד שמעתי הסתייגויות מהפרק הראשון, ומה שיש לי להגיד זה שאם זה נעשה טוב יותר (לא שאני בונה ציפיות), הרי שלפנינו סדרה משובחת באופן יוצא דופן". וגם: "מסקרן אותי מאוד לראות לאן כל זה יתפתח".

הפרק הראשון של "לאק" היה מעין מפגן של דברים שאני מאוד אוהב בטלוויזיה; תיאור מהודק, מהוקצע ולא מתחנף של עולם שזר לי, במקרה הזה מירוצי הסוסים. המאמנים, הרוכבים, המהמרים, השחיתות, המושחתים ואפילו הסוסים עצמם. המון דמויות ושמות להכיר, המון תיחומים ומסגרות שונות במסגרת העולם, אבל הפרק עשה עבודה מעולה בשרטוט ובמיפוי שלהם. כל זה היה מעניין בפני עצמו, והתפישה שלי לאורך הצפייה בחלקו הראשון של הפרק הייתה שכמו הרבה פעמים אצל HBO, הפרק הראשון הוא רק הצעד הראשון, פתח הצצה יותר מאשר פיילוט פר סה, בלי רגעי וואו או סטירה מצלצלת לפנים. עד מהרה גיליתי שטעיתי מרות, באופן שאתייחס אליו בהמשך עם אזהרת ספוילר הולמת, אבל מה שאהבתי – אם בכלל אפשר להשתמש במושג הזה – בעניין הזה הוא שגם הוא נראה כשגרה בעולם הזר הזה.

דסטין הופמן כאייס ברנשטיין לא נוכח יותר מדי בפרק הראשון, וגם לא ניק נולטי, אבל שניהם הותירו חותם גם בזמן המסך המוגבל שקיבלו. במיוחד נולטי, שדמותו כוולטר סמית', בעליו הישיש של סוס מירוצים מבטיח, הייתה חידתית ומעניינת. גם דניס פארינה בלט מאוד לטובה כגאס דימיטריו, באופן שבו זגזג בין היותו האיש נאמן של אייס שנועד להוות בובה על חוטים, קלולס בענייני המירוצים, לבין הקשיחות הסופרנוסית (למעשה, ברגע מסוים הוא הזכיר לי את פולי) שהפגין כאשר היה בה צורך, ובין הרגע שהיה הוא עצמו, מחייך כשהסוס אוכל את הגזר מידו.

הפרק הצליח לספק מבט פנורמי ועשיר על עולם מפוקפק מיסודו.

מכאן והלאה ספוילר לפרק:

הדבר הזכור ורב העוצמה ביותר בפרק היה כמובן רגלה הנשברת של הסוסה במהלך המירוץ. סצינה מרעישה וקשה לצפייה שטרחה להראות לנו את האירוע על מלוא חומרתו, בלי לקמץ בגרפיות, וזה היה טראגי וכל כך, כל כך, עצוב. הדמעות חנקו את גרוני ברגעים שאחרי כן, עת הסוסה קורסת וליאון הרוכב הטירון חומל עליה, מנחם אותה, לוחש לה שתכף זה נגמר בזמן שהיא מקבלת זריקה שמקצרת את סבלה, מחישה את מותה. לאחר מכן הטירון ההלום מבקש את עצתו של רוני הרוכב הוותיק, האלכוהוליסט, שאומר לו שעל אף כל ניסיונו מעולם לא התרגל לכך ומייעץ לו לשתות משהו שיקהה את הזיכרון.

מכאן אנחנו מבינים באבחה חלק מהותי בפגמיו של רוני השיכור, אילו אלמנטים לקחו חלק באיש שהוא היום. יותר מכך, אנחנו מבינים עד כמה נוראי הוא העולם הזה, שסוסים משמשים בו כלי משחק לשם בידור זול – או אפילו יקר, בשווי של 2.7 מיליון דולר – שעם כל האהבה שמפגינים כלפיהם המאמנים והרוכבים והווטרינרים, מדובר בניצול אומלל ורע לב של בהמות חסרות אונים. בשעה שהסוסה שבורת הרגל טופלה על המסלול, המהמרים חישבו את זכיותיהם, אדישים לכאב של המסכנה. נזק היקפי.

אם אתם מגיבים עם ספוילרים, נא עשו זאת עם אזהרה בולטת לפני כן.