הנה הדברים שכתבנו בפורום טלוויזיה בנענע על הפרק הראשון של "דדווד" לפני מיליון שנה, אחרי ששודר בארץ לראשונה:
גיאחה:
מה אפשר לספר לאלה שלא רואים את הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, שהיום הסתיימה בערוץ 3 עונתה הראשונה? איך אפשר להסביר כמה טוב הוא פרק שהציצים האלוהיים של מולי פארקר הם הדבר הכי פחות מסעיר בו (והם מסעירים, שלא תבינו לא נכון)?
עידו ידידי התפייט בשבוע שעבר על כך שניצוץ חסד ראשון ניצת בעיניו האדומות של יקירנו אל סוורנג'ן (להלן: סווג'ן). היום, בפרק החותם את העונה הראשונה, סווג'ן – בדרכו האלימה והקרה – עשה מעשה של חסד, המתת חסד מודל המערב הפרוע, וחנק את הכומר הגוסס עד מוות. בכלל, הפרק הזה נגמר בהרגשה משונה, קווירקית וחורקת, של חסד: סווג'ן צופה, כמעט בחיוך (אלמלא הביטה בו טריקסי, הוא היה מחייך), על הרופא השיכור והשמח רוקד עם ג'ול הנכה, לה התאים מגף מיוחד. מנגינה אופטימית ועליזה עולה מהפסנתר ("המחורבן") של הג'ם. טריקסי מחייכת.
