"אז לזה הגענו בדדווד, אה דוק? כמרים רוקעים בעקב וסינים נכנסים בדלת הראשית?"
(אחת הזונות של אל סוורנג'ן, "דדווד" 1.10)
שלושה פרקים לפני סוף העונה, איזה פרק מושלם להצגת כל פניה של "דדווד". ההיקף מתרחב עם הפרק הזה, שהראה לנו סוף סוף את צ'יינה טאון של דדווד ואת הבוס שלה, מר וו, ששמו אף מתנוסס בשם הפרק. אנחנו רואים עוד ועוד מהמחנה, וזאת בזמן שבולוק מנסה ליצור לו מזבלה ומרפאה מסודרים מתוקף תפקידו החדש והבלתי רצוי כיועץ לענייני בריאות.
במקביל, אנחנו רואים את הגוונים השונים של העיירה ושל הסדרה. הפרק כאמור נקרא "מר וו", אבל באותה מידה יכול היה להיקרא "אל סוורנג'ן". האיש הזה שלט בו ביד רמה, קורא כל פרט ופרט בשטח לאשורו. השיחות שלו עם מר אדאמס לבדן היו יצירות מופת קטנות, מעביר אותו אט אט למחנה שלו, תרתי משמע. השיחות שלו עם אדאמס, בהיותו החדש במקום, היוו מעין סיכום ביניים להתרחשויות וליחסי הכוחות. המרכזי מכולם הוא העימות המתממש עם סיי, ככל הנראה, שבהיעדרה של ג'ואני כנראה מאבד עוד ועוד את סבלנותו ומנסה למשוך את סוורנג'ן למריבה. אל לא נותן לזה לקרות ומקריב את האיש שלו כדי לשמור על השלום, בסצינה מצמיתה ממש בבית המרחץ.
ולצד הרגעים הלופתים והמהפנטים הללו, האנושיות שבשוליים שוב הצליחה להרים את ראשה ולחמם את קרביי. שוב שיחות נאות בין ידידים, הליכת בוקר בתחילת הפרק וצעידת ערב בסופו. האישוש של בולוק וסטאר כלפי הכומר שהם אינם התגלמות השטן אלא חבריו, והקושי הניכר של אל – בינות לזעם על עסקיו הנפגמים – עם מחלתו של הכומר סמית'. בכלל, הכומר שובר את לבי, מאבד את זכרונו, נכנע להזיותיו, מתנחם בפסנתר בבית זונות כדי לשכך את הכאבים בראשו. ניג'ס ככל שיהיה, הוא התגלמות האור לנוכח הסטרא אחרא שהיא דדווד, ועצם גסיסתו סמלית מאוד למחנה שבו הוא שוכן. כל זמן שהוא כאן, יחסי הגומלין של אחרים איתו, כולל הרשעים שבהם, מוציאה מהם אוצרות.