הנה הדברים שכתבנו בפורום טלוויזיה בנענע על הפרק הראשון של "דדווד" לפני מיליון שנה, אחרי ששודר בארץ לראשונה:

גיאחה:
מה אפשר לספר לאלה שלא רואים את הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, שהיום הסתיימה בערוץ 3 עונתה הראשונה? איך אפשר להסביר כמה טוב הוא פרק שהציצים האלוהיים של מולי פארקר הם הדבר הכי פחות מסעיר בו (והם מסעירים, שלא תבינו לא נכון)?

עידו ידידי התפייט בשבוע שעבר על כך שניצוץ חסד ראשון ניצת בעיניו האדומות של יקירנו אל סוורנג'ן (להלן: סווג'ן). היום, בפרק החותם את העונה הראשונה, סווג'ן – בדרכו האלימה והקרה – עשה מעשה של חסד, המתת חסד מודל המערב הפרוע, וחנק את הכומר הגוסס עד מוות. בכלל, הפרק הזה נגמר בהרגשה משונה, קווירקית וחורקת, של חסד: סווג'ן צופה, כמעט בחיוך (אלמלא הביטה בו טריקסי, הוא היה מחייך), על הרופא השיכור והשמח רוקד עם ג'ול הנכה, לה התאים מגף מיוחד. מנגינה אופטימית ועליזה עולה מהפסנתר ("המחורבן") של הג'ם. טריקסי מחייכת.

הפרק הזה לא היה פרק טיפוסי של סוף עונה, אף על פי שהוא סגר כמה קצוות. סת בולוק ואלמה גארט סוף סוף מימשו את המתח המיני ביניהם, ואלמה, כחלוצת הפמיניזם האמריקני, אפילו יזמה התפשטות כראוי (בעוד סת ממלמל "לא יהיה לך נוח יותר מאחורי הוילון…?", בניסיון ג'נטלמני אחרון). רגע הנשיקה שלהם היה נפלא, גם אם צפוי: הוא מסביר לה ומוודא היטב שברור לשניהם שהוא נשוי. נשוי לאלמנת אחיו, ואב לבנם, היא מזכירה – אבל נשוי. וכל זה מגיע אחרי שבולוק כותש באגרופים את פרצופו של אביה, שמנסה להתאושש כלכלית על גבה מחובות ההימורים החוזרים ונשנים שלו. מזל שיש את ג'ואני, שתספר לה איך אבא שלה מכר אותה לזנות – כדי שהמעשה האימפולסיבי והאלים של בולוק ייראה פתאום מוצדק וטוב לב.

וחסד נוסף שקשור בכומר: הרופא – האדם המוסרי ביותר במחנה לצד בולוק, שבניגוד לשריף לשעבר (ולעתיד) שומר על קור רוח וזורם עם חוקי המשחק המלוכלכים למען הרפואה והבריאות – קורס על ברכיו, שיכור מזעם, יורק על אלוהים את כל המרירות שהצטברה בו במשך עונה שלמה בה הוא עושה את כל הדברים הנכונים, באומץ, בכאב, מתוך השלמה וידיעה שהוא עושה כל שביכולתו. למה, אלוהים, למה צריך לשמוע את זעקת הפצועים, למה אדם לא יכול למות בכבוד ובשקט בשנתו? הכומר, לו הרופא ניסה לעזור במשך חצי עונה, גוסס לאיטו בהזיות וכאבים ופרפורים, ולכומר אין מה לעשות מלבד לחכות למותו הטבעי. הטבעי, כי הפעם לדן דוריטי ולסכיניו אסור להתערב. הפעם מותו של הכומר נתון בידי ההשגחה העליונה. ומכיוון שאנחנו יודעים שבדדווד, כמו ביהדות, מאמינים באל אחד, אל הזה לוקח את העניינים לידיים פשוטו כמשמעו, וחונק את הכומר למוות. הרופא שמח כמו נגעה בו אצבע משמים. ובמונחי דדווד, זה נכון.

וגם בסווג'ן עצמו נגעה אצבע משמיים היום, או יותר נכון סכין חדה נגעה בצוואר השופט שניסה לסחוט אותו. הצו נגדו, באשמת רצח, הגיע סוף סוף לידיו ואני מניח שנקרע בנונשלנטיות, אחרי שאדאמס סוף סוף עשה את המעשה הנכון והחליט לצד מי הוא – לצד סווג'ן. ואני יושב מול המסך ותוהה איך, איך הבן זונה האכזר והמרושע הזה סווג'ן גורם לנו להיות בעדו, לעזאזל? האם עדיף השטן המוכר? האם כל אדם, לא משנה כמה הוא מלוכלך, עדיף על סיי טוליבר, שהוא אמנם מלוכלך לא פחות, אבל אין לו חוש הומור?

ובולוק, שאיתו התחלנו את הסדרה – בעודו מותיר מאחוריו את משרת השריף במונטנה, מגיע לעיר ללא חוק ומגלה שלחוק הכי חשוב בה קוראים אל סוורנג'ן ואותו לא כדאי לכופף – משלים מעין מעגל ומסיים את התקופה הזו לצד סווג'ן עצמו, על מרפסת משרדו בג'ם, כשעל הדש מתנדנדת סיכת השריף שנענדה זה עתה, מולו בחלון עומדת פשוטת כסותות אהובתו אלמה, ומאחוריו, אי שם במשרד, כתם דם טרי ממנו הוא מתכוון להעלים עין.

וזה מביא אותנו לשאר השאלות שנשאלות לקראת העונה השנייה (לפי השמועות, HBO עשו כבר דיל ל-4 עונות [1]): איך יסתדר בולוק, עמוד השדרה המוסרי של דדווד, בתור שריף הכפוף – בצורה זו או אחרת – לסווג'ן? האם הוא יעצום עין מול פשעיו, תיחמוניו וכל השאר? מה יהיה על ג'ואני סטבס וצ'רלי אוטר? האם יווצר ביניהם קשר, רומנטי או עסקי או שניהם? מה עם הרומן האסור והטרי בין סול סטאר וטריקסי? מה יהא על חלקת הזהב של אלמה, ועל חלקת הזהב המטאפורית שלה, הילדה סופיה? וגרוע מכך – איפה קלמיטי ג'יין?

אני מניח שעונה 2 של דדווד תספק לנו לא מעט תשובות, ואני מניח שרובן לא יהיו לשביעות רצוננו. כי אם הפרק הזה – או לפחות רובו – נראה אופטימי, הרי זה רק למראית עין. בדדווד כמו בדדווד, השמחה, האהבה, ההצלחה והאופטימיות לא נמשכים זמן רב. עוד רגע יעבור סוס וישפריץ עליך בוץ, מישהו יחנוק אותך או ישסף את גרונך, או ירצה להרוג את האישה שאתה אוהב, או לגנוב ממך, או לרמות אותך.

ובעודו משכיב את גופת הכומר אצל הדוק, והדוק מספר לו שהוא מתכנן לשתות לשוכרה הערב, סווג'ן מפיק מפיו עוד אחד ממשפטי החוכמה האגביים שלו, רק שהמשפט הזה גרם לי לצחוק בקול רם מאוד, וגם להבין כמה הוא נכון לכל העונה הזו, לכל האווירה של דדווד: "Announcing your plans is a good way to make God laugh".

ואכן – היחיד שצוחק בעיר הזו בינתיים ולא חוטף כדור בתחת, הוא אלוהים.

[1] <צחוק מר ועצוב, יאדו, 2012>

yaddo:
שמתי לב שהרבה פעמים – אולי אפילו ברובן – בסדרות רבות הפרק שלפני האחרון לעונה טוב יותר מהאחרון. לדעתי זה היה כך גם הפעם. אולי כי הקודם התמקד בעיקר בסווג'ן והנוכחי בעיקר בבולוק, דמות מספיק מסוכסכת כדי ליצור עניין רב, אבל בטח לא כמו הפטרון. לא בכדי שניים משלושת הרגעים הכי חזקים בפרק שייכים לו; את אחד מהם כבר ציטטת בסוף ההודעה שלך, השני הוא הפרידה שלו מהכומר, "אתה יכול ללכת עכשיו, אח", והשלישי היה שייך לרופא המתריס כלפי אלוהים. זה היה קטע חזק אבל מוכתם במעט פשטנות, לטעמי, מהסוג שאני מצפה לו בסדרות רשת אבל לא ב-HBO – לצעוק "למה לתת לגברים הללו לצרוח?" היה מספיק, אבל לא, הוא גם צריך לחקות אותם במעשה מאוד out of character, כאילו לא סומכים עלינו שנזכור שבפרק הקודם הזכיר את עברו המדמם כרופא בצבא המליציה.

הפרק כולו היה נגוע במעין פשטנות כזו, כאילו נתנו לכותב קצת פחות טוב לעשות את המלאכה העדינה של פרק סוף עונה, גם אם במהלך הפרק יצא שככמה פעמים הבטתי במסך והתענגתי על המופתים, ואפילו שבסופו של דבר אני חושב שהיה פרק מעולה. הסצינה של סת' והעלמה אלמה הייתה לא במקומה בעיני (וזו כבר לא אשמתו של הכותב, שבנה את הסצינה מצוין); מימוש תשוקה דווקא בסוף העונה הוא דבר מאוד בנאלי לעשות. הכל הוביל לזה במשך פרקים רבים ללא ספק, אבל הייתי מעדיף לראות אותם מתפתלים עוד קצת, ובטח ובטח לחכות עד שאשתו והילד יגיעו. קטנוני מצדי, אני יודע, אבל כך הרגשתי.

היה מרענן לראות דמות הגונה נוספת במקום כמו דדווד, הגנרל, פיטר קויוטי, וגם כיף שעיצבן את טוליבר (אותו ראיתי בתפקיד סנאטור מושחת ב"עיר החטאים" לפני כמה ימים – ממש תפור עליו סוג התפקידים האלה). היה כיף גם לראות את אל עכור בלי טריקסי, לדעת שהוא בעצם מקנא לה. זה מסוג הדברים שגורמים לי לא להסכים לטענתך שהאופטימיות היא חול בעינינו. שימוש מוגבר בה דווקא בסוף העונה הוא סוג של הצהרת כוונות, אני חושב, של אמירת "לשם העניין חותר". עם כל החום-בוץ, אנשים מתחילים לקבל צבע, וגם אם נשחט שופט מושחת, מנגד נעשתה המתת חסד (לא התכוונתי שזה יצא בחרוזים). בדדווד זה נחשב למפגן של אצילות.

***

עכשיו, אחרי סבב הצפייה הנוסף, אין בי כמעט שום הסתייגות כלפי הפרק האחרון. הוא היה מדהים. אמנם כן, זעקותיו של דוק קוקרן מספיק הפריעו לי בשעתו כדי שלא אשכח אותן ואצפה להן עוד טרם הצפייה, אבל הפעם המשחק האדיר של בראד דוריף פשוט חיפה על כך מבחינתי. סוף מופלא לעונה מופלאה.