זה מה שכתבתי על "דדווד" 1.11 אחרי השידור המקורי שלו בישראל, ב-12 ביוני 2005, תחת הכותרת "חסד":
ידידה אהובה אמרה לי לאחרונה שבהחלטה מודעת הפסיקה לצפות בדדווד אחרי הפרק השלישי שלה, למרות הידיעה שזו סדרה מצוינת. למה? היעדר החסד שבה הפך אותה לקשה מדי לצפייה מבחינתה, עד שנאלצה לפרוש. אני יכול להבין את זה. כיצירה שהדבר הכי בולט בה הוא הסחי והבוץ, קשה לפעמים למצוא את הזהב בחלקה ששילמת עליה 20,000 דולר. קשה, אבל הוא שם, ולא נראה לי שיש פרק שהמחיש זאת כמו פרק אמש.
לפני כמה פרקים נתנה טריקסי סטירה לאל סוורנג'ן – האיש הכי מפחיד בדדווד, ואולי בטלוויזיה – כי הוא הביא אותה לכדי ניסיון התאבדות. זה קרה רגע אחרי שגילה את הסימנים על זרועה. הסטירה הזו הייתה אקט בלתי ייאמן של אומץ מצדה, זונה מושפלת שלא יכולה להביא את עצמה לברוח מהמחנה, שאסורה בתוך השטן המוכר, שאין לה מה להפסיד ובכל זאת רוצה לשמור על האין הזה. זה היה רגע עצום של חסד.
אותו אל סוורנג'ן שתה עצמו לדעת אתמול. האיש הזה, שילוב של משחק מדהים וכתיבה מושלמת, שמצליח תדיר לשמור על הומור בזמן שהוא מטיל חת כמעט על כל תושב באברווד, שהאכזריות שלו אגבית כמו משהו שהרוח מעיפה לך ליד הרגל, שמבחינתו רצח אדם כלשהו פשוט היה ונשכח אילולא עמד נגדו צו בעטיו, ראה אתמול את הכומר מתנודד ברחוב עם חצי הגוף הימני שלו, זה שלא משותק בגלל הגידול במוח, ומשפיל את עצמו בדרשת מוסר שבורה עם שור אקראי ברחוב. הסטירה ההיא של טריקסי השאירה את אל חפוי ראש; הכומר העלוב כבר גרם לו לדמוע. שילוב של יותר מדי אלכוהול וחמלה אנושית אצל האדם האחרון שנחשוב שיש לו כזו. הכומר הזה קיבל את הכניסה אל אחורי הקלעים של קרבי סוורנג'ן, גם אם זה אומר שהאחרון רוצה לגאול אותו מייסוריו. זה היה רגע מזוקק של חסד.
עוד לפני כן באותו היום הגיעה טריקסי אל סול סטאר כדי שיזיין אותה, סליחה, שיגאל אותה מבתוליה המפריעים לה למקצוע. סול, מישהו שעושה איתה את אותו הדבר שהיא עושה כל היום, אבל בכל זאת שונה בתכלית. הוא מחבב אותה, הוא מתעקש לנשק אותה על הפה.
הסיבה העיקרית לעצמתם של רגעי החסד הללו היא אותו סחי ובוץ שדדווד שרויה בו, אבל בסוף הפרק, כשאל קיבל את המציצה שלו וליהג לה על חייו, החמלה והחסד התערבבו עם הסחי והבוץ לכדי ישות הגיונית אחת. ומשנתגלתה החמלה, נראה שהוכשרה הקרקע להביא את האישה והילד.
anyways…
***
אני לגמרי מבין את עצמי הצעיר. למעשה, בדיעבד אני סבור שקימצתי בפאר שמגיע ל"דדווד", ששוב ושוב מציגה רגעים מהפכי קרביים לצד כאלה של נשגבות אנושית. אובדן האל לא היה מובהק יותר מאשר בפרק שבו אנדי הגיע אל הכומר סמית' כדי שיעזור לו להתפלל. הלה, שדעתו נטרפת וזכרונו פג, לא הצליח להיזכר ביותר משני משפטים. הוא דידה מהמקום והותיר שם את אנדי אבוד ומתוסכל. אבל בהיעדר האל ישנם אנשים. מבעד לאב שמנסה להונות את בתו (כדברי בולוק, "העולם קר מספיק גם בלי שהאנשים שלך ינסו לפגוע בך") או גבר עשיר לבן שמנסה להקים את התושבים על הסינים, החסד נכח בפרק הזה. ולא רק ביחס של אל כלפי הכומר, שיכור כלוט ושבור לב אחרי שטריקסי הלכה עם אחר, אלא גם בעניין ששם הפרק מתייחס אליו: הדוק מנסה לעזור לג'ול למצוא רסן לרגלה הסוררת. שני המוגבלים הללו, הכומר וג'ול (שניהם כבר גוררים את רגליהם), מקבלים עזרה וחמלה משני גברים שונים. האחד מבהיר שוב ושוב שהוא רוצח ועל כן רוצה לגאול את האדם מייסוריו, השני מרפא וכך גם מנסה לפעול.
והיה המונולוג של אל בסוף הפרק, שגילה לנו בעצם את כל סיפורו כילד שהושלך בבית יתומים בזמן שאמו עקרה לסן פרנסיסקו, "היכן שוודאי הפכה לראש עיר", כדבריו, "או סוג אחר של סיפור הצלחה, אלא אם כן על פי מקרה מזדיין היא הפכה להיות תעלה לשפיך מזדיין" (למרבה הצער, התרגום על המסך עיקר גם את הליריות הגסה וגם משמעויות קריטיות ממש, בראשן העובדה שמנהלת בית היתומים ניהלה את בית הזונות הצמוד, ולא סתם שכנו המבנים הללו זה מאחורי זה). דבריו של בולוק על העולם הקר בלתי נמנעים. עיניו הדומעות של סוורנג'ן למראה הכומר המתנודד הפכו לאחד מרגעי העשור הקודם שלי, אבל הווידאו ששמתי שם היה של הסצינה ההורסת הבאה. איאן מקשיין מופלא.