Category Archives: סיכומי פרקים

ספוילר "אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 3

תמיד קינאתי באמריקאים והתוכניות המיוחדות שיש להם לכבוד החגים. לכל חג מולד או הודיה יש להם עשרים תוכניות מיוחדות שנעשו, וזה רק מהתוכנית של סנופי. למה לנו לא יכול להיות איזה פרק חנוכה שבו חפר ממלא את הסופגניות בחשיש ומאכיל את הילדה של איצקו, או שבוע פסח ב"בטיפול" שכולם מתלוננים על המצות והארוחות המשפחתיות? בכל מקרה, ברוכים הבאים לפרק ליל-כל-הקדושים (חלק ראשון) של אימה אמריקאית.

אם חשבתי שאצליח להתחמק ממנה לעוד הרבה זמן, טעיתי – אמה רוברטס מגיעה כבר בתחילת הפרק, אבל היא מלווה בדניס או'הר אז אני מניח שזה נסבל. הם מגלמים צמד נוכלים שהמטרה הבאה שלו היא לגנוב איברים מאנשים חריגים בשביל כסף, אבל פרט לזה לא עושים הרבה. אמה רוברטס עושה את צעדיה הראשונים במחנה כתור מגדת עתידות שחוזה גדולות לג'סיקה לאנג, ואילו דניס או'הר נשאר באיזה בית מלון עם המאהב בעל הקוספליי הגרוע ביותר שראיתי ו.. אה… אז מגלים שיש לו זין קסום! כלומר, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה טיבו של איבר המין שלו ( אני מקווה שזה "פין פציל") אבל כל דבר שהוציא את ההשתאות הזאת חייב להיות שווה, לא? ברגעים נדירים כאלה אני מתבאס שאנחנו לא ב-HBO לכמה שניות רק בשביל להציץ מה בדיוק קורה שם. אה, בנושא של איברי מין: דל לא מצליח להרים את המשקולת שלו (If You Know What I Am Saying) וזה פרט עלילתי חשוב, מסתבר.

בעלילות שלא קשורות לאיברי מין, רוב הפרק נח על כתפיה של קתי בייטס והמבטא הלא ברור שלה (עוד על זה בהמשך). קתי מגלה שהיא הולכת למות ומהרגע הזה והלאה מבלה את מרבית הזמן בהרהורים על חייה ועל שתיית אלכוהול. זה אולי נשמע משעמם, אבל אחרי הקאמפיות שלה בעונה הקודמת, קתי מכניסה לסדרה רגעים של חסד, שלווה ואמפתיה שלא ידעתי ש"אימה" מסוגלת להפיק באמת. בניגוד לדמויות האחרות שמתרוצצות לכאן ולכאן, הדמות של קתי בעיקר שותקת ובוכה על עברה וזה נהדר. הסצנות שלה עם הרופא ועם הרוח בעלת שתי הפנים הן אולי הנדירות ביותר ברכות שלהם בתולדות הסדרה.

אה, כן, רוח בעלת שתי פנים. אחרי שקיוויתי שהסדרה תימנע למשך עונה אחת מאלמנטים על-טבעיים, הסדרה צחקה עלי כל הדרך עם ביצוע נהדר שמבוסס על אדם אמיתי (כלומר, פרט לחלק שהוא רודף אנשי קרנבל שמעיזים להופיע בליל-כל-הקדושים) וגילום נהדר של ווס בנטלי, שאתם כנראה מכירים מ"אמריקן ביוטי" אבל כדאי לכם להכיר ב"ווירדסוויל". בנטלי מצליח בקטע הקצר עם קתי להיות גם נוגע ללב וגם מטורף בצורה ש"אימה אמריקאית" דורשת ממנו והכל עובד נהדר. גם הסצנה שמציגה את סיפורו כסרט אילם נהדרת.

כמו שאמרתי בפעם שעברה, העלילה שמתקדמת בצעדים הכי ביזאריים אבל איטיים היא העלילה של בט ודוט. הפרק אנחנו מגלים שדוט חולמת להרוג את אחותה, מה שלא כל כך נחמד (בט כמובן שכחה מהסכין של פעם שעברה כי רצף עלילתי זה לא בדיוק צד חזק ב"אימה אמריקאית"). בנוסף לכך, דוט קיבלה ביטחון עצמי מטורף ומרשה לעצמה לירות משפטי מחץ לכל כיוון (אבל בעיקר לכיוון של נשים בלונדיניות. "זה בטח לא הדבר היחיד שאת עושה בחינם" הייתה קטילה מבורכת כלפי אמה רוברטס).

פאק, עדיין יש דברים שקרו בפרק הזה? אה, כן, דנדי ניסה לחקות הן את מייקל מאיירס והן את "אההההההההה מה נסגר עם הליצן הזה" עם כמה רגעים שלא ממש מתקדמים למקום כלשהו, בזמן ש"אההההההה מה נסגר עם הקיום האנושי שהדבר הזה נוצר" השיג לעצמו עוד שבוי חדש. אני מניח שמתישהו יקרה משהו בעלילה הזאת, כי קשה לי להאמין שכל העונה הם רק יאספו עוד ילדים ואז יקימו בית יתומים או משהו מופרך באותה מידה.

ג'סיקה לאנג גם כן הייתה בפרק הזה, אגב. כן, היא בהחלט הייתה שם ואמרה דברים.

הערות:
* המבטא ה… מגוחך? מדהים? אני לא בטוח איך להתייחס אליו של קתי בייטס אמור לכאורה לנבוע מבולטימור. עכשיו, אני לא בטוח מה אתם חושבים על "הסמויה", אבל אני חושב שאפשר להסכים שאם כל הדמויות היו מדברות כמוה, הסדרה הייתה נעשית קצת יותר משעשעת לפחות.
* בפינת השיר היומי: שיר כלשהו של לנה דל ריי, שמכיוון שלא הכרתי אותו עשה עבודה נחמדה בלהציג את הדמות של אדוארד אבל לא הרבה יותר מזה.
* החריגים קוברים את מיפ הפוקימון האנושי, ובמקום פרחים זורקים לו ראשים של תרנגולות. מדי פעם הסדרה הזאת מגיעה לשיאים חדשים של נפלאות.

"אימה אמריקאית: פריק שואו" פרק 2

הגענו לפרק השני והקווים העלילתיים מתחילים להתבהר, עד כמה שאפשר בסדרה כמו "אימה אמריקאית". ג'ימי דארלינג (אוון פיטרס) מגלה אויב ראשי במסעו כמרתין לותר פריק בדמות מייקל צ'יקליס, "איש-חזק" העונה לשם דל שהגיע לקרקס עם אנג'לה באסט עם שלל איבריה המיניים ותלת שדיה. ג'סיקה לאנג' שוכרת אותו כדי לעשות משהו שהפרק לא מצליח להגדיר (הוא בא להציע חלק למופע, לאחר מכן נאמר שהוא אחראי על אבטחה ולבסוף הפרק זה נראה כאילו הוא מנהל את המופע. כל זה בלי הסברים, בהתנהלות "אימה אמריקאית" טיפוסית למדי) ובתור שני הגברים היחידים שיכולים להגיד יותר ממילה אחת (נזכור אותך לעד, הפוקימון-האנושי "מיפ") הם מתחילים לריב אחד עם השני בלי להבין (או לפחות, בלי שג'ימי מבין. לא ברור עדיין כמה דל מקשר וכמה אכפת לו) שהם בעצם אב ובן.

עוד קו עלילה שהפרק בעיקר רמז הוא העובדה שדוט (הראש של שרה פולסון שלא רצה לבוא מלכתחילה, אבל עכשיו די נהנית בגלל שהיא יכולה להסתכל על אוון פיטרס) מתגלה כזמרת מוצלחת, בעוד שבט, הראש שחלם מלכתחילה על כוכבות, מזיhפת לחלוטין. הקנאה אוכלת את בט, ואלסה מארס (ג'סיקה לאנג') מנצלת זאת על מנת לנסות לגרום לה לפנות נגד אחותה התאומה שתקועה איתה באותו גוף. מתוך כל הסיפורים שנבנים, זה נראה לי כמו האחד שהולך להסתיים בצורה הכי קלאסטר-פאקית של כתיבה, אז כדאי לנסות לראות כמה פעמים הם ישנו חוקיות ומוטיבציות של דמויות פה (לפתע הן לא מתקשרות טלפתית! לפתע הן כן! לעולם לא משעמם בעולם של "אימה אמריקאית").

לבסוף, אם יש משהו מפחיד יותר מליצנים דוממים, שהפרק מסתבר שאין להם פה, זה ילדים עשירים מפונקים ומשועממים. אז כמובן ש"אימה אמריקאית" החליטה לשלב בין השניים וליצור את צמד החברים הרצחניים "השם ישמור למה אלוהים אדירים למה" ו"אוף לא קיבלו אותי לקרקס" (אתם תחליטו מי זה מי). כרגע זה כנראה הסיפור האהוב עליי, כי כל אחד משלושת השחקנים הראשיים שבו (ג'ון קרול לינץ', פרנסס קונרוי ופין ויטרוק) פשוט מעולים בתפקיד שלהם.

ואם אתם עדיין עוקבים, אז גם השוטרים צצים מדי פעם להגיד שיש משטרה ושבשנות ה-50 אנשים לא אהבו חריגים. כל זה, ראוי לציין, נעשה בצורה יחסית איטית, דבר שמושפע כנראה מהרבע שעה שהתווספה לכל פרק עד עכשיו. אם עד עכשיו פרקים היו צריכים לרוץ כדי להספיק את כל הדברים המטורפים שמרפי ושות' רצו להספיק, עכשיו יש להם את הזמן ללכת. זה בולט בעיקר בסצנות עם "אהה למה מה עשינו רע" , אבל גם הסצנה בדיינר שיכלה במהרה להפוך לגרוטסטקית יותר מהנדרש כמעט נעשית בעידון מוחלט, שזה משהו ש"אימה אמריקאית" לא ממש מתמחה בו, ומראה שכשהיא רוצה היא יכולה גם לשמור על עניין בלי רגעים קמפיים ומטורפים.

שלוש הערות לסיום:
* לא הוזכר עדיין הפתיח החדש והנהדר של העונה. בניגוד לעונות הקודמות, שהתמקדו בקאטים מעצבנים, יש פתיח זורם שמצליח להטריד הרבה יותר אבל גם משהו שמצפים לראות כל פרק.

* דניס אוהרה ואמה רוברטס עדיין לא הגיחו, למרות שהשם שלהם מתנוסס בכותרות הפתיחה. אמה רוברטס יכולה מצדי לצוץ בפרק האחרון ולמות מיד, אבל שדניס או'הרה יגיע מהר ועכשיו, בבקשה.

* מסתבר שפינת ה"שיר שלא אמור להיות קיים" היא משהו קבוע. מסתבר שהשיר של השבוע היה פיונה אפל, אבל אני אישית לא זיהיתי. מה שכן, הרבה פחות WTFי מ"האם יש חיים במאדים?" של פעם שעברה.