ספוילר "הנותרים" עונה 3 פרק 3

ובתפקיד הכומר שהוא מעין איוב מודרני בפרק העונתי של "הנותרים" על הכומר: קווין גארבי האב.

אל שובו של האב נחשפנו בסוף הפרק הקודם, ואכן נדמה שלכל פרק בעונה יש סיום מפתיע שגם מציג את הכוכב המרכזי של הפרק שאחריו: הפרק הראשון הסתיים בשניות ספורות של פניה של נורה – הפרק אחריו היה כולו מופע יחיד של נורה, ובתומו אורח מפתיע למשפט אחד, שימלא בפרק האחריו את משבצת הכוכב המרכזי, ובסופו שם, שהוא התמה של הפרק הבא.

הפרק הזה מחובר לקודמו לא רק בסצנת הסיום של פרק 2, אלא גם בכך שקווין האב (להלן קג"ה) הוא בדיוק ההיפך המוחלט מנורה ההגיונית, האתאיסטית, המתייחסת בציניות לאמונות ולכתות הטוענות להיותן האמת אחרי האסון, וזו שבחרה בקריירה שתכליתה לחשוף את השקר. כשהיא נוהה לפתע אחר ההצעה המוזרה שקיבלה, מהרהרת באפשרות שמוצגת בפניה להישרף כדי להתעלות למפגש עם יקיריה האבודים ובכך שתלאותיה עם מכשירים חשמליים הם לא יד המקרה אלא קללה על ראשה, היא חשה שהיא יוצאת מדעתה – בדל האמונה שעבר בראשה הוא השיגעון עבורה, ההתערערות של ההיגיון. ואילו קג"ה הוא תמונת ראי של נורה –משיח שהמליך את עצמו, מאמין בלהט, כל צירוף מקרים או ציפור מנקרת או סלוגן פרסומת או שיר ילדים הוא מסר נבואי, לכל דבר סיבה ותכלית משמיים, וכשהמציאות טופחת על פניו ואינה מתיישבת עם הנרטיב שיצר הוא מתערער – עד שמוצג בפניו, כך הוא מאמין, קצה חוט לסיפור חדש אודות משימתו האלוהית. הוא האישה הג'ינג'ית על הגג.

"השיר נועד להביא את הגשם", אומר לו האבוריג'ני החכם, לא ההיפך. וקג"ה שניכס לעצמו תרבות ומנהגים ואמונות ושירים שלא לו, ולא לגמרי מובנים לו, מבטל את דבריו. הוא הכוכב הראשי של הספר הזה, כך יאמר למאט.

הפרק נקרא Crazy Whitefella Thinking – בעברית תירגמו אותו ל"מחשבותיו של איש לבן מטורף", בזכר, והפרק ברובו תומך בכך, עד שגרייס פותחת את פיה, ואנו מבינים שקג"ה אינו היחיד שהכותרת מסכמת את עלילותיו: גרייס, שכה מצאה נחמה מיידית ברעיון שילדיה הם נבחרי האל שהיא כלל לא חשבה או רצתה לחפש אחריהם וגזרה עליהם את מותם בשממה האוסטרלית, מוות נורא ואטי שאין בו שום "גרייס", חסד. גרייס, שהרגה זה הרגע אדם בגלל כמה משפטים כתובים על נייר ששימש כעטיפה לשטרות, שמחזיקה אלבום תמונות בין השניצלים הקפואים. עכשיו שני בני אנוש מטורפים חושבים ביחד, מוצאים את הסימן שחיפשו זה באי שפיותו של זה, מחזקים האחד את טירופו של השני. זה לא ייגמר טוב.

עוד 5 פרקים בלבד נותרו, וחייבים להצדיע לסדרה שהיא לוקחת את הזמן, מפתחת את הסיפור בקצב שלו, לאט אך אפקטיבי. כי היא לא באמת עוסקת – כפי שיש לקוות שכולם הבינו מזמן – בשאלת האסון ולאן נעלמו האנשים. גם לא בשאלת מה יקרה אחר כך, אם מבול נורא, אפוקליפסה עכשיו, חזון אחרית הימים אחר כך, תה בשעה חמש. היא עוסקת בהתמודדות בהווה, באיך אסון גדול הוא כר פורה להתעצמות דתות, כתות ושאר משוגעי העולם, אם זה הדת הנוצרית הממוסדת שמקרבה בונה מאט את הישו החדש, ואם כת פסיכית כמו הניצולים האשמים, או טירוף של יחידים. אחד נוהר אחרי הברית הישנה או החדשה, אחד אחרי נשיונל ג'יאוגרפיק, אחר כותב המשכון. כולם מחפשים סיבה, תכלית, תשובה, בעולם שלא ייתן להם אותן, ואם אין כאלו – נמציא.

די היה לראות את קשת הרגשות של קג"ה בעודו מאזין לאותה "קלטת גורלית" המסמנת את "הכיוון הנכון", בעוד על פני הצופים מבט של WTF כשזו מתגלה כילד ואב שרים את "איטסי ביטסי ספיידר", בעוד פרק של משובת הילדות החיננית "קווין גארבי הבן מדווח". בערך כמו הרגע בעונה הראשונה שהאובססיה של קג"ה מתגלה כמרדף אחר… גיליון ישן של נשיונל ג'יאוגרפיק (שאגב, הכיל כתבה על עכבישים).

הכומר כמעט שאינו נוכח ב"פרק הכומר" של העונה השלישית, אבל הדקות הספורות שלו מהוות זרז חשוב בעלילה: על אף שתפקידו מסתיים בכעס ומפח נפש על שספרו הושמד כליל, הוא למעשה זה שמפיץ את הבשורה על פי קווין אל מעבר לאוקיינוס. בעולם אפוקליפטי, לא היה צורך ביותר מדף-שניים כדי להוות דלק לטירוף במפגש עם חומר הבעירה הנכון.

קג"ה לא מתרשם מהבשורה – אני לא כוכב המשנה, הוא אומר למאט, זה הכל עליי, אני מרכז העולם, אני המשיח, אני המציל, קווין הוא רק כוכב משנה בספר שלי, אני לא רוצה אותו באוסטרליה כי זו התפאורה לעלילה שלי. אבל נדמה שמאט נוטע בו רעיון נוסף שמבשיל בסוף הפרק, כשהוא מציין עובדה מפתיעה (שאודה, הפתיעה גם אותי): יצחק היה בן 36 בסיפור העקידה המפורסם, לא ילד, כמו התמונה שהציגו בפנינו באיורים של ספר התורה בכיתה ב'. האם גם המאייר טעה? האם פשוט קפצנו כולנו למסקנות כי היחס אל יצחק תמיד היה כאל ילד – דעתו לא נחשבת או מוצגת, אין לו קול, הוא מובא, הוא נעקד, הוא לא שחקן פעיל בסיפור?

והנה בסוף הפרק שני לבנים מטורפים שלרגע אמונתם נשמטה מהם, שוב (כמו בפרקי "הכומר" – הרע קורה שוב ושוב ומאט ממשיך במלוא המרץ לדהור קדימה בכוח האמונה), מוצאים את התשובה, שוב, זה בזה: מה אם כל מה שקרה בעצם היה לצורך מציאת הקווין הנכון? וכך קג"ה יכול לכתוב נראטיב חדש שמשלב את הבשורה על קווין ועדיין מציב אותו ככוכב הראשי של העלילה על פני בנו: הוא-הוא קווין גארבי האב, הוא אברהם.

ובקטנה:
* שימו לב לשיר הפתיחה המשתנה מדי פרק בעונה הזו: והפעם, כראוי – Personal Jesus.
* גם אתם חשבתם, כשקג"ה שואל "אתה יודע מה הרב מכר הגדול של כל הזמנים?", שהוא עלול לענות "גיליון נשיונל ג'יאוגפיק, מאי 1972"?