"הנותרים" עונה 1 פרק 6

לפני שהתחילה הסדרה ציינו רבים מהצופים המוקדמים (שקיבלו את ארבעת הפרקים הראשונים) את תהומות הייאוש והעצב שלה, אבל אני מוכרח לומר שעם כל האובדן הגדול ורגעים מרגשים רבים, מעולם לא הרגשתי בכך עד כה. בפרק החדש, לעומת זאת, העיסוק הבלעדי בדמות כמו נורה, שבעולמה של "הנותרים" היא זו שאיבדה הכי הרבה, הציפה למעלה את כל היגון שבבסיס הסדרה. ובניגוד לפרק שהוקדש לאחיה, לטעמי הנוכחי היה יפהפה וחכם.

נורה חיה את חייה תחת הגדרת זהות מאוד קפדנית, מאוד הרת גורל. היא לא סתם נורה דרסט, היא "נורה דרסט", האישה שאיבדה את כל משפחתה, ששם משפחתה נשאר בעינו גם כאשר היא מתגרשת מבעלה הנעלם. היא פועלת ונוהגת כאילו בביתה יש את כל הפיות הנוספים להאכיל, מכלה את כספה על מזון שלבסוף ייזרק לפח ועל זונה שתירה בה. אבל כאשר תג השם שלה נעלם, וגם אין נקודות אדומות לסמן את אובדנה, היא פתאום פלונית, אורחת, בלי אמפתיה מיוחדת כלפיה, ופתאום היא נחשפת לאופן שבו היא ושכמותה נתפשים מבחוץ. זה קורה בעזרת מרקוס ליקוקי (לא זוכר את שם המשפחה שלו, ליקוקי נשמע נכון), מייצר הבובות דמויי הנעלמים שכבר ראינו בסופו של הפרק הרביעי כאשר נפלו ממשאית. אין טוב ממנו כדי לעשות זאת – הוא ייצר את הבובה בדמותו כך שהוא מסוגל להסתכל על עצמו ועל הנושא מבחוץ באופן מאוד מפוכח. נורה עוד לא הייתה שם, וכאשר שאל אם יוכל לנשוק לה, היא בחרה בבובה ולא באדם.

נקודת המבט של מרקוס וחבריו היא בדיוק מה שחסר לנורה, מתבוססת בזהותה האבלה לאורך כל השנים שעברו, אותה אחת שנחמסה ממנה על ידי פלונית אחרת. החוויה הזו מצליחה לשנות את תפישת עולמה, עד שהיא מגיעה לוויין הקדוש ומסכימה שייקח ממנה את הרגשתה האיומה. היא השקיעה כל כך הרבה כסף במצרכי סרק ובשירותיהן של זונות כדי לשמר את תחושות היגון שלה, ואילו כעת היא מוציאה אלף דולר כדי לעשות בדיוק את ההפך. הבכי שלה במעמד הזה היה בעיניי זיקוק של הזיקוק, כל מה ששובר לב ב"הנותרים" בסצינה אחת מתוך פרק אחד שעסק ממש בזה, ונורה צלחה אותו כאישה חדשה. ההרגשה הקשה עזבה אותה, היא חוזרת הביתה עם קניות לאדם אחד, בשובה קווין מזמין אותה לארוחה. ובכל זאת, הפרק נחתם באופן שאינו משתמע לשני פנים: "לדעתך", נורה שואלת את המרואיינת, "האם הנעלם נמצא במקום טוב יותר"?
"לא", היא עונה.

קטנות:
* המשחק של קארי קון היה פשוט מופלא. איפה הייתה השחקנית הזו עד עכשיו?
* אני אוהב איך תמיד קווין גארבי מבליח לרגע גם בפרקים שמוקדשים כולם לדמות אחרת.
* האיש שדחף באגביות לנורה רימון לכף ידה – וואו.
* אני מבין את כוחו של משיבון אוטומטי כשמספרים סיפור, אבל עד מתי סרטים וסדרות ימשיכו לעשות זאת? (נורה קיבלה שתי הודעות לאורך הפרק בטלפון הביתי שלה, והיה אזכור קל לכך שקושי להשיג את מספר הטלפון שלה, כך שבעקיפין כאילו תירצו את זה שהיא לא בדיוק רוצה להיות זמינה).