ספוילר פתיחת העונה הרביעית של "קומיוניטי"
Monthly Archives: פברואר 2013
צדק רביעי
צריך לדבר על העונה הרביעית של "צדק פרטי".
אני מת על הסדרה הזאת, שתי העונות הראשונות שלה, ובמיוחד השנייה, היו פשוט טלוויזיה טובה, מותחת, מרתקת וגם מרגשת. העונה השלישית הציגה היחלשות מאוד מאוד קלה, אבל עדיין הייתה מצוינת, החזירה כמה דמויות מבריקות מהעונות הקודמות והציגה כמה דמויות מעניינות מאוד (אהבתי את קוורלס וגם את אלסטון ליימהאוס, שהאמת, ציפיתי לראות אותו חוזר העונה, ואני מניח שזו אפשרות לא בלתי סבירה שזה יקרה בהמשך).
העונה הרביעית, בינתיים צריך לומר (עד הפרק החמישי), לא מספקת את הסחורה. היא לא רעה, הסדרה הזו יודעת לעשות את שלה באיזו אלגנטיות חמקמקה, אבל אין בה את ה"רעים" המעניינים והמורכבים שהיו בעבר, הדמויות בה לא עוברות תהליכים מעניינים, וגם פרקי המרדף סטנד אלון אחרי רדנקים, שהיו חלק מהכיף, קצת נדחקים הצידה לטובת העלילה הגדולה. Continue reading
פוסט עדכונים 05/02/13
לא היה לנו כזה כבר הרבה זמן, אז הנה פוסט עדכונים. בתגובות אתם יכולים לעדכן, לקשר, להגג ולבקר כל הקשור לטלוויזיה.
בינתיים ודאו שאתם עוקבים אחרי הבלוג, כי הפעילות בפייסבוק ובטוויטר ערה כתמיד.
כדי להעביר את הזמן, אני אשאיר את זה פה:
איך פגשתי את אמא 8.15: נ.ב. אני אוהבת אותך
Slap bet הוא כנראה הפרק הכי טוב בהיסטוריה של "איך פגשתי את אמא". הוא פרק מאוד מצחיק, שהוליד שתי עלילות מתמשכות היסטריות – שרשרת הסטירות של מרשל לברני, ועברה הפופי של רובין הקורקטית.
האמריקנים
המשרד 9.13-14: איש מכירות צעיר; ונדליזם
אני, הטלוויזיה שלי ונישואיי עם נשואים פלוס
בשביל לתאר מה המשמעות של "נשואים פלוס" עבורי, אני חייבת קודם לדבר קצת על המשפחה שלי. אני בת זקונים להורים אשכנזים, חנונים וזקנים. האחים שלי גדולים ממני בפער ניכר (הפרש של 12 ו-14 שנים, מיינד יו). אחד הערכים הכי בולטים במשפחה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי היה הבידוד. לא במובן הרשע, פשוט כי זה מה שידעו. אולי לפני שנולדתי זה היה פחות קיצוני, לא יודעת, לאחים שלי יש 10+ שנים של חיים במשפחה הזאת לפני שאני הגעתי, ולפי סיפורים מדי פעם היה נראה שזה היה קצת אחרת לפני, אולי לא באופן קיצוני אבל בכל זאת.
אני משערת שמגוון של נסיבות הביאו למצב שבו המשפחה שלי הייתה שרויה בו בערך ב-10 השנים הראשונות לחיי. הסיבה הראשונה הייתה, אני משערת, התזמון. כשהייתי בת 3 הפכה טלוויזיה הפכה למצרך נפוץ בכל בית, ובדיוק הגיעה בקול תרועה מערכת הכבלים הישראלית לראשונה. המשפחה שלי, כאחת כזאת שמאמצת כל פיתוח טכנולוגי בראשיתו, קפצה על המציאה וכמובן קנתה טלוויזיה ווידאו לכל חדר, ומינוי ביתי לכבלים. עבור האחים שלי שהיו בגיל הנעורים זה היה משהו חדש, אבל עבורי הטלוויזיה הייתה קיימת שם, מגיל 3, עם שלל ערוצים לבחירתי בנוסף לארון ענק עם קלטות וידאו. לא הכרתי עולם ללא טלוויזיה בחדר. היא הייתה הדבר הראשון שהדלקתי כשנכנסתי לחדר והדבר האחרון שכיביתי לפני שהלכתי לישון. היא הייתה שם דלוקה כשעשיתי שיעורים, כשהזמנתי חברים, בזמנים הטובים ובזמנים הרעים. היא הייתה לי להורה, למורה ולחברה.
