אני אוהבת סופים של קומדיות. הם (כמעט) תמיד שמחים, בשונה מסופים אמיתיים בעולם, הם תמיד מחזירים ונזכרים ברגעי השיא של הסדרה, כבונוס לצופים האדוקים שזוכרים את הרגעים הגדולים, והם בדרך כלל משאירים טעם של עוד. אני גם תמיד בוכה בהם.

רוק 30 היא דוגמה טובה לסדרה שמהרגע הראשון זכות קיומה בטלוויזיה היה מוטל בספק. טינה פיי התחילה עם רעיון סיטקומי מסורתי (תוכנית חדשות, מפיקה ליברלית וקריין שמרן, והחיכוכים ביניהם) שנדחה על ידי בכירי הרשת, שהציעו לה לכתוב על מה שהיא מכירה. וכך נולדה רוק 30. טינה פיי גדלה על סיטקומים קלאסיים, אותם היא אוהבת, ואיכשהו הגיעה לעשות את הקומדיה הכי רחוקה שיש מסיטקום קלאסי. אין טיפה אחת של ריאליזם בסדרה הזו, אין כמעט דמויות להזדהות איתן, ההומור הוא ממש לא לכל המשפחה, אלא נישתי ומוזר. אז כל פרק נוסף של הסדרה נדמה כמו נס קטן.

רוק 30 לא היתה הסדרה האהובה עלי, למרות כמה שיאים טלוויזיוניים כבירים (כמו שתי העונות הראשונות המבריקות שלה ושני [ארבעת] הפרקים החיים), בעיקר בגלל חוסר ההזדהות והריחוק האינהרנטי של הסדרה. בעונה האחרונה זרקו את כל אלו מהחלון, החדירו לסדרה מנה גדושה של לב, וסיפקו לכל אחת מהדמויות את הסוף הטוב שלה. ובעיקר לליז למון. כי הדמויות האחרות בסדרה, אולי מלבד ג'ק דונגי, שימשו כתפאורה לחייה של ליז – מה שעושה את חייה לקשים. בפרקים האחרונים היא התחתנה עם כריס המהמם, אימצה שני ילדים, ועזבה את העבודה שנתנה לה jaw line acne. גם ג'ק דונגי קיבל את הקידום שרצה, וקנת', ברפרנס לעונה הראשונה (אז נאמר שיום אחד הוא ינהל את כל הרשת) קיבל את עבודת חלומותיו.

במקום להמשיך עם הקו הרגשני הזה, הפרק האחרון שב להיות המהות של רוק 30: הכותבים רבו על האוכל (הזכיר לי את Sandwich day המצויין), טרייסי היה בלתי נסבל, כדי להסתיר את הרגשות שלו (כמו בכל פרק), ג'נה, בעלילה הכי מצחיקה שלה אי פעם, חיפשה מה תעשה הלאה, ובכך נפרדה מהדבר שאהבה ביותר בתוכנית – בבואתה, מנהל הרשת חיפש משהו שהוא ההפך הגמור מרוק 30, וג'ק דונגי בכה. טוב, אולי זה היה חדש.

לא היתה יכולה להיות פינאלה אחרת לתוכנית, ועזיבתה בכל זאת משאירה חור בלוח השידורים שלי, כי אין סדרה (מלבד אולי המצויירות), שהיא פרועה ומשוגעת כמו רוק 30, אבל בלי להתדרדר למחוזות הפיגור העז. היא נשארה מטופשת אבל בלי לזלזל באינטליגנציה, וידעה, כמו הגדולות ביותר, לשלב בין ההומור הנמוך ביותר (תראו! לאץ נפל מהתקרה!) ובין הומור אינטליגנטי.

שיא הפרק היה, כמובן, ההצצה הרגשנית לעתיד, תוך הגילוי המתבקש שקנת' פרסל לא מזדקן.

ובתוך כל זה אני לא יכולה להוסיף מילה על טינה פיי, שליז למון שלה היא – היא רוק 30, והאישה האהובה עלי בטלוויזיה, שהצליחה ליצור דמות נשית חזקה אך פגיעה, אמינה אך פנטסטית.

היי שלום, 30 רוק (ולעזאזל עם התרגום).