ספוילר פתיחת העונה הרביעית של "קומיוניטי"

צריך לדבר על העונה הרביעית של "צדק פרטי".
אני מת על הסדרה הזאת, שתי העונות הראשונות שלה, ובמיוחד השנייה, היו פשוט טלוויזיה טובה, מותחת, מרתקת וגם מרגשת. העונה השלישית הציגה היחלשות מאוד מאוד קלה, אבל עדיין הייתה מצוינת, החזירה כמה דמויות מבריקות מהעונות הקודמות והציגה כמה דמויות מעניינות מאוד (אהבתי את קוורלס וגם את אלסטון ליימהאוס, שהאמת, ציפיתי לראות אותו חוזר העונה, ואני מניח שזו אפשרות לא בלתי סבירה שזה יקרה בהמשך).
העונה הרביעית, בינתיים צריך לומר (עד הפרק החמישי), לא מספקת את הסחורה. היא לא רעה, הסדרה הזו יודעת לעשות את שלה באיזו אלגנטיות חמקמקה, אבל אין בה את ה"רעים" המעניינים והמורכבים שהיו בעבר, הדמויות בה לא עוברות תהליכים מעניינים, וגם פרקי המרדף סטנד אלון אחרי רדנקים, שהיו חלק מהכיף, קצת נדחקים הצידה לטובת העלילה הגדולה. Continue reading →
Slap bet הוא כנראה הפרק הכי טוב בהיסטוריה של "איך פגשתי את אמא". הוא פרק מאוד מצחיק, שהוליד שתי עלילות מתמשכות היסטריות – שרשרת הסטירות של מרשל לברני, ועברה הפופי של רובין הקורקטית.
איזה פרק נפלא.
הכתבה על הפגאני החדשה הותירה אותי חסרת נשימה ובתוך שלולית של ריר. ריצ'ארד תעשה לי פגאני! או לחלופין – פגאני תעשי לי ריצ'ארד!
ואז החדשות עם הקטע ההורס בכל צורה אפשרית עם הספר של הטרקטורים. טופ גיר היא החמישים גוונים של אפור שלי. ריצ'ארד, תנטוש את אישתך והילדים ותתחתן איתי!
הכתבה על הבנטלי הייתה החלק החלש היחיד בפרק (סורי ג'ייימס…)
Continue reading →