"מד מן" עונה 7 פרק 1, פתיחת העונה השביעית
הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה שמונה תגובות
פורסם לראשונה בוואלה
"מד מן" היא ככל הנראה הסדרה המדויקת ביותר בטלוויזיה. עתירת סמלים ומשמעויות מהמשפט הקטן ביותר ועד לסיכה על דש בגד של דמות שולית, חלק ניכר מהעונג שבצפייה בה הוא הידיעה שפני המים מסתירים עולם שלם תחתם, ושצפייה סבלנית ומדוקדקת מניבה תגמול ההולך וגדל ככל שמתקדמים הפרקים. אבל עם כל הכבוד לאסתטיקה המוקפדת והמתינות המאופקת, החשיבות שלהן מצויה בעיקר בעובדה שהן מאפשרות לכל רגע אמוציונלי למחוץ את לבנו. דון מספר את האמת על אודותיו לבטי. או למייגן על הקושי שלו לאהוב את ילדיו והחשש שלאביו הייתה בעיה דומה איתו. או הזיותיו על אחיו. או כשהוא מקבל את הבשורה שאנה מתה. או כשפגי עוזבת את הסוכנות. או המצגת של הרשי.
כל הדברים הללו הגיעו יחסית עמוק בתוך העונות שלהם, אבל העונה השביעית סיפקה רגעים כאלה כבר בפרק הבכורה שלה. הגיוני, כשחושבים על זה. בסופו של דבר אם הבילד-אפ הרגשי הולך ונבנה עד שהוא מגיע לשיא, הרי שהעונה האחרונה אמורה לספק זיקוק במונחים האלה. ואם זה נכון, הטוב והסוחט-נפשית עוד לפנינו.
לבי במערב ואנכי בסוף מזרח
כבר מהרגע הראשון בפרק, עם פרדי ראמסן שפונה ישירות אלינו ואומר לנו מפורשות להקשיב לדבריו ברוב קשב, עוסק הפרק באופן אינטנסיבי בזמן. היו כמובן הדברים המובנים מאליהם, אזורי הזמן השונים בין ניו יורק לבין לוס אנג'לס, אנשים הנאלצים להסתגל לזמנים המשתנים; הרי האדם המוצלח שפרדי מתאר בפרסומת הוא בעצם דון הצעיר – נושא השיחה. אבל יותר מכך, נדמה לי שהביטוי הגדול ביותר והיפה ביותר הוא המחשבה שכל אדם בפרק היה אזור זמן בפני עצמו. הם חגים זה סביב זה כמו כוכבי לכת, לכולם היסטוריה משל עצמם וצלקות הרס.
