Category Archives: כתבות

הפוסט הזה הוא הראשון במסגרת מה שאני מקווה שיהפוך לעניין קבוע בימי חמישי – דליית פוסט מעברה של הקהילה שאולי (ואולי לא) יש לו רלוונטיות עכשווית. מעין Throwback Thursday של טקסטים. וזה הסיפתח: בתחילת אפריל של לפני חמש שנים הגיעה אל קצה אחת הסדרות המשמעותיות בתולדות הטלוויזיה האמריקנית ובתולדות הצפייה שלי אישית, "ER". אני משער שאתייחס אליה כמכלול בסתיו הקרוב, עת יחגוג העולם במסיבות ענק עשרים שנה לבכורה שלה, אבל כרגע הפוסט הזה יוקדש לסופה כפי שהתייחסנו אליו בלי גינונים מיותרים או שרשורי ענק בפורום שלנו באג'נדה ב-5 באפריל 2009. למרבה הבושה, העונה ה-15 והאחרונה מעולם לא שודרה בארץ, ולפיכך גם לא הפרק האחרון.

סטיבי: איך לעזאזל מסיימים סדרה שרצה כבר 15 שנה? סדרה פורצת דרך במובנים מסוימים, שהיתה משמעותית, ששרדה מגוון טלטלות, גם אם זוהרה עומעם בשנים האחרונות, הרייטינג שלה היה יציב אך לא משהו והמדיה כמעט התעלמה ממנה (לקראת הסוף כולם, כמובן, קפצו על העגלה, אבל לא בעונות הקודמות לסיום). ואני זוכרת כשהיא התחילה. בערך. בקיץ 94' הייתי בארה"ב וראיתי את הפרומואים ששודרו ללא הרף לסדרה החדשה הזאת שתתחיל בעונת הטלוויזיה הקרובה. כבר לא הייתי שם כדי לראות בזמן אמת, אבל מעניין זה בהחלט היה (זוכרים את "שיקגו הופ"?).

היה ידוע מראש שהעונה הזאת, ה-15, תהיה האחרונה. כולה הייתה מלאה התייחסויות לעבר, ביקורים מהעבר, זיכרונות, של הצוות, הדמויות והצופים. ולא רק זאת – מייקל קרייטון, יוצר הסדרה, כותב בולט ואחד ממפיקיה (הראשיים, יחד עם ג'ון וולס, שכתב את פרק הסיום), נפטר במהלך שידורה. פרק הפלאשבק בכיכובו של ד"ר מארק גרין האהוב (והחסר לכולנו) הוקדש לקרייטון בקטע מרגש מפי אריק לסאל, הידוע כד"ר בנטון, שביקר בסדרה בפרק מאוחר יותר (באותו פרק עם קלוני ומרגוליס, אבל לא בכך אנו עוסקים).

כבר מתחילת פרק הסיום (הכפול באורכו – כמו הפיילוט שפתח את הסדרה) ברור שכיוונו הפעם לתמה ספציפית: זקנים וילדים, גם אלה של חברי הצוות, ובעצם כדאי לדייק – הורים וילדים. קלישאת מעגל החיים, ההמשכיות, הסיפורים הלא-הכי-מקוריים, עם מיני-הפתעה אחת בהגעתה של רייצ'ל גרין, בתו של מארק, רגע יפה שסגר מעגל בכמה רמות). התחלה זה סוף וכו'. אבל… הרגישות והכנות האופייניות לפרקים הלא צעקניים של "ER" התבטאה כאן במלוא הדרה (ואתם יודעים כמה שנאתי את הקליף-האנגרים ושאר האירועים הנלוזים שקראתי להם ע"ש רומנו). לא היו דרמות גדולות, פיצוצים, רעשים. היה קצת רגשני, כצפוי, אבל לא נורא. הייתה פתיחה אמיתית, בצבעי הכחול המוכרים, עם השחקנים הראשיים הנוכחיים, שלרובם זו הופעה ראשונה ב"כחול" אחרי שבעונות האחרונות ויתרו על המנהג.

היו ביקורים מהעבר, אבל לא דחסו את כל מי שהיה אי פעם ונתנו לו קו עלילתי משלו. גם לא את כל מי שביקר כבר במהלך העונה. לפעמים סתם בקטנה. היו דמויות ראשיות שעזבו בעונה הזאת, המשיכו הלאה, כמו תמיד. והגיעו דמויות שהיו הופכות לראשיות אם זה לא היה הסוף. ב-"ER" תמיד התחלפו הדמויות, תמיד נתנו לקבועות להתפתח, להשתנות, לחלחל לצופים. ובזה היה כוחה – היא יותר מסך דמויותיה. היו דמויות חזקות יותר ופחות – ה-דוגמה לדמות חזקה מהחצי השני של הסדרה ("פוסט-גרין") היא כמובן ארצ'י, סקוט גריימס המעולה, שעם כל הכבוד לנילה ולפראט, היה גולת הכותרת של ההנאה מהעונות המאוחרות יותר. ומהחצי הראשון – גם אלה שנטשו מזמן את הסדרה זוכרים. היו סגירות מעגל, אבל לא חתמו לנו הכל. מילת המפתח הייתה המשכיות. לכולם החיים ממשיכים מחוץ לסדרה, מאז שעזבו (מתי שזה לא היה), גם אם כבר לא ראינו את זה. וכך גם יהיה הלאה.

"ER", כידוע, די נעלמה ממסכי ישראל. עונות 12 ו-13 – שכבר אינן חדשות – שודרו רק לאחרונה בערוץ הולמרק, בשידור יומי לא נוח ובגרסאות מצונזרות באכזריות בולטת. בעונות האחרונות של הסדרה צפיתי במרתונים שיצרתי לעצמי. זו דרך צפייה שמעוותת את תחושת הזמן (הדפוקה גם כך אצלי). ובכל זאת, ההרגשה ש-"ER" שם כבר הרבה זמן, והזמן שעבר שם עבר באמת, היא אמיתית. 15 שנה, לכל הרוחות. כמה זמן עבר. היה מוטיב מספרי בעונה האחרונה – לא רק המבקרים אלא גם הקבועים הזכירו כמה זמן עבר מאז ככה או ככה. בני כמה הילדים. בני כמה החדשים לעומת ניסיון הוותיקים. בפרק הסיום יש רגע שבו החברים הוותיקים נפגשים להתעדכנות בפאב. קרטר (תודה לאל על נואה וויילי. ברצינות) יושב, מתבונן בשקט על כולם מדברים, כאילו לרגע לא משתתף אבל מקשיב, נזכר, מרגיש. זה קורה לי הרבה, רגעים כאלה, והרגשתי גם אני כאילו אני שם.

"So… that's it?", שואלת אחת הדמויות דקות לפני הסיום. כן, ככה נגמר. לא סביר להניח שעוד כמה שבועות פתאום אתעצב כשאשים לב שאין יותר פרקים. לא תהיה הרגשה שונה. נראה לי שזה יהיה כמו חבר ותיק, שכבר לא נמצאים איתו בקשר אך מדי פעם מבליח זיכרון או געגוע.

וסצנת סיום הסיום. יש מקרה חירום גדול. הצוות כולו מתאסף בחניון האמבולנסים, ואלה מתחילים להגיע, עם ניידות, עם צלצולים. אבל לא ממש שומעים את זה. יש קצת קלוז-אפים, לא משהו מוגזם. ושומעים את מוזיקת הפתיחה המוכרת, והמצלמה מתרחקת. רואים את המבנה עצמו (לראשונה?) מקדימה, עם המוני החלונות המוארים, שלט שם בית החולים, הרכבת שעוברת בסמוך לו. לא היה עצוב, לא נוסטלגי, לא קיטשי, פשוט החיים ממשיכים, כמו תמיד. פרק סיום שייזכר בשל היותו סיום של סדרה מפוארת, לא בשל אירוע כזה או אחר שהתרחש בו. פשוט סוף.

yaddo: אני חושב שזו אכן הייתה הפעם הראשונה שבה ראינו את מבנה בית החולים במלוא הדרו, והמוזר הוא שמעולם לא שמתי לב שאף פעם לא ראיתי אותו.

סיכמת יפה את המחזוריות שג'ון וולס היטיב לבטא בפרק הסיום ואת תחושת החיים הממשיכים – לא היה לי ספק שזו תהיה תימת הסיום – אבל כמה נקודות הכרחיות נוספות: כאמור כמו הפיילוט גם פרק הפינאלה היה כפול, ואת שניהם ביים רוד הולקומב. כמו הפיילוט גם הפינאלה התרכזה ב-24 שעות בחדר המיון, כמוהו גם הוא נפתח באחות שמעירה את הרופא. אז זה היה מארק, עכשיו מוריס. לרגע גם הביאו אל החצר סל (של כדורסל) כהומאז' למגרשון שבו דאג ומארק היו כל הזמן משחקים בימים ההם. אף פעם לא הבנתי לאן נעלם המגרשון הזה. האופן שבו הסביר קרטר לסטודנטית איך מכניסים עירוי הוא האופן שבו בנטון הסביר לו עצמו בפיילוט. ומשהו בקטנה: הנערה עם הרעלת האלכוהול מבוססת על אחייניתו של ג'ון וולס, שמתה מהרעלת אלכוהול.

כמו כן: הפרצופים מהעבר עשו את הפרק עבורי. איזה כיף היה לראות פתאום את לידיה, רגע מפתיע שזרק אותי לתחילת ימיה של הסדרה. אבל כמובן, גיחתה של רייצ'ל גרין, ועצם השימוש באותה שחקנית כמובן, ריגשו אותי עמוקות. למעשה, בכל פעם שראיתי אותה התרגשתי. הרעיון להביא אותה היה מקסים וחכם להפליא. אפילו עכשיו אני מתרגש שוב. גם את בנו של פיטר גילם אותו שחקן. היה מוזר לראות אותו גדול.

אהבתי לראות את האינטראקציה בין הדמויות הוותיקות, איך הרבה מהם הגיעו לפתיחת המוסד החדש של קרטר, ונראה שיש סיכוי שחלקם אפילו ישמור על קשר, במיוחד בנטון וקרטר. אבל רק לי היה מוזר שלא היה לוקה? את אבי לפחות ראינו לפני כמה פרקים (לא שהיא חסרה לי), אבל אותו לא ראינו מאז הפרק השלישי לעונה, ודווקא הגיוני שהוא ורעייתו יכבדו את קרטר ואת הפינאלה בנוכחותם.

הטון של הפרק היה חיובי יחסית, אז טוב עשו שלא הראו לנו איך קרטר וקם משקמים את יחסיהם. אולי הם עשו את זה אחרי כן ואולי לא, אולי הם נפגשו לצהריים כפי שהפציר קרטר (אני מאמין שכן), אבל אם זה היה קורה לנגד עינינו זה היה מקנה תחושה חפוזה מדי.

העונה הזו הייתה נחמדה. אמנם דמותה של אנג'לה באסט הייתה לא קשורה ומעצבנת להפליא, אבל העונה ככלל היוותה סיומת סבירה לסדרה. אלא מאי? העונה ה-11 המדהימה, שבה קרטר עזב מלכתחילה, הייתה נקודה אף היא לכל אורכה בנגיעות נוסטלגיות ומחזוריות וכל זה, והיא הייתה טובה בהרבה ובסופו של דבר אחת מהגדולות בתולדות ER. אם היו מכניסים את כל הופעות האורח לעונה הזו, או אפילו לעונה העוקבת, היא הייתה יכולה לצאת בשיא יצירתי אמיתי. אני קצת מצר על כך שזה לא קרה.