ספוילר "מד מן" עונה 6 פרק 13, סיום העונה
עיקבו אחרינו בפייסבוק או בטוויטר
קשה לי לאמוד את העונה הזו ביחס ליתר הסדרה, אני צריך קצת זמן כדי לתת לה לשקוע לפני שאדע למקם אותה מבחינת העדפותיי, אבל אני יכול להגיד שרוב הזמן היא הייתה נפלאה בעיניי, ואני לא מצליח להבין את מסכת הקטרוגים כלפיה בשבועות האחרונים (בדמות כתבות בארה"ב, בעיקר). אחרי העונה החמישית הסנסציונית והבינונית, זו שבאה אחריה הייתה צריכה להשתפר אך במעט כדי לזרוח מעליה. היא עשתה הרבה מעבר לזה, ולמרות שאי אפשר לקרוא לה מושלמת היא הייתה מצוינת כמעט כל הזמן, באמצעה סיפקה פרק מופלא ובסופה פרק מושלם. אחרי שהציגה לכל אורכה את מלחמת האור בחושך, את הגיהנום מול גן העדן, את הטוב שבזמנים מול הרע שבזמנים, את החצי הטוב יותר מול החצי האחר, את דון מול טד, את דון מול דיק – מגיעה הפינאלה ומביאה את כל האלמנטים האלה לקרשנדו של ממש. כיאה היא גם מסתיימת בשיר Both Sides Now של ג'ודי קולינס (אני מעדיף את הגרסה של ג'וני מיטשל), שאם שמו לא מספיק, כוללת את השורות, "I've looked at clouds from both sides now / From up and down".
לא זאת בלבד שהפינאלה קשרה את קצוות העונה הזו ללא רבב, אלא בעצם עשתה זאת לסדרה כולה עד כה, עד שאלמנטים רבים בו היו יכולים לשמש כסיום יפהפה וחדור תקווה ל"מד מן". רגעים כמו פיט שעוקר ללוס אנג'לס, רוג'ר שמיישר מעט את ההדורים עם ג'ואן ומתקרב אל בנו, וכמובן דון שחושף את האמת על אודותיו ואז לוקח את ילדיו לראות את המקום שבו גדל. מעגלים נסגרים.
"הטוב לא מנצח את הרע".
(בטי פרנסיס)
דון הוא איש של התחלות, כפי שאיבחנה היטב פיי מילר כאשר שבר בעבר את לבה. והתחלה כזו הייתה על הפרק גם הפעם, כאשר דון תכנן להעביר את חייו לקליפורניה, שאיכשהו הפכה למשאת נפש של רבים בפרק, למקור של התחלות חדשות. מה טוב מזה? לעזוב את ניו יורק האלימה אל השמש והים, מייגן והוא יזכו להתחלה חדשה, הילדים יעדיפו לבלות שם חופשת קיץ שלמה על פני סופי שבוע אצלו מדי שבוע שני. "היינו מאושרים שם", דון אומר למייגן. כבר דיברנו על הדימיון בתהליך שעובר על דון העונה לעומת זה שעבר בעונה הרביעית, אחרי גירושיו מבטי ולאור מותה של אנה. כמו אז גם עכשיו פגע דון בתחתית, ראשית עם סאלי וכעת עם תגרה שהכניסה אותו למעצר והביאה אותו לשפוך את המשקאות לכיור. ההתחלה החדשה הזו בקליפורניה נראתה כמו סיבוב נוסף באותה לולאה מוכרת של דון דרייפר. אבל אז פתאום היא נעצרה.
"אבא שלי היה– אתה לא יכול להפסיק בבת אחת ככה".
(טד צ'ואו)
וואו! איזה רגע גדול בפליטת פה כה אגבית. לא רק שהוא מלמד כל כך הרבה על טד צ'ואו, אלא בעיניי גם מקרין באור שונה על מערכת היחסים בינו ובין דון כולה. אני לא יכול שלא להיזכר בפעמים הראשונות שבהן ראינו את טד בסדרה (שוב בעונה הרביעית), כשדון כינה אותו זבוב שמטריד אותו, או בשיחה של טד עם פרנק גליסון במיטת חוליו, כשתיאר את דון כשתקן, רהוט ומסתורי, או כשפגי אמרה לדון שהם אותו אדם לפעמים.
יש בזה משהו מרתק מהמון היבטים. אחרי שכל העונה טרחה להראות לנו את ההקבלות והניגודים בין דון לטד, הרגע הזה מציג מעין זיקוק של האלמנט הזה, כשניים שצמחו בצלם של אבות שיכורים – ההיסטוריה קושרת בין אנשים. לאורך העונה נרמז שוב ושוב שטד מנסה להתגבר על משהו: ננסי אשתו השאירה הודעה לא מזמן "לגבי העניין הזה" ובתחילת העונה שניהם יצאו לסדנה הנוצרית הזו שפגי ניסתה להשיג אותו בה. כעת דון, לעומתו, מנפנף מעליו את הכומר שמעיק עליו בבר. מאוחר יותר, בשיחה בינו לבין טד, האחרון קולט בדיוק מהי הסיבה שבעטיה דון רוצה לעבור לקליפורניה: "אני הוא זה שצריך להתחיל מחדש", טד אומר, מה שגורם לדון להבין שגם אצל עמיתו העניינים לא פשוטים. זו הייתה שיחה שבה שני הגברים הפגינו הבנה עמוקה ובסיסית האחד כלפי מניעיו של האחר. "אני יודע שיש שם אדם טוב בפנים", אמר לו טד.
כמו כן, אחרי שהפרק הקודם קשר בין בת טיפוחיו של דון לבתו האמיתית – את שתיהן הוא איכזב ואחרי שתיהן הוא התגלם בתנוחה עוברית – הפרק הנוכחי מסמן את דון כאביו של טד, שתיין שנגמל. כי אם טד רואה בדון זיכרון מאביו, דון רואה הזדמנות לעשות סוף סוף את הדבר הנכון, האבהי, וזאת אחרי ששוב איכזב מישהו באנוכיות אין קץ – סטן. ולבסוף, אחרי אדם וויטמן וליין פרייס, שוב מגיע אל דון אדם שזקוק לעזרה, ולמרות שהאינסטינקט שלו הוא לסרב ולהעמיד את צרכיו לפני אלה של טד, הוא חוזר בו במהירות.
"החטא היחיד שאינו בר כפרה הוא להאמין שאלוהים לא יכול לסלוח לך".
(הכומר בבית הזונות)
דון ו"מד מן" סיפקו גיים צ'יינג'ר קתרטי מדהים בסדרה שכבר ידעה כמה וכמה כאלה – דון ובטי מתגרשים, במשרד מקימים סוכנות חדשה, דון מציע נישואין למייגן – אלא שבמקרה הזה מדובר בשינוי הרבה יותר קריטי. כלומר כן, התוצאות של מעשיו ממהרות להגיע, ולמעשה מהדהדות בדיוק אל אותם רגעים מרעישים מהעבר כעת כשדון מועזב מהחברה ומייגן תעזוב ללוס אנג'לס, אבל הסצינה המהותית היא לא אחת מאלה. אם בפעמים ההן צופה מהצד שנקרה לפרק יכול היה להבין שמתחולל כאן משהו גדול, אני לא בטוח שזה נכון במקרה הזה. דון פשוט חושף את עצמו האמיתי בפני חדר מלא באנשים, יתום שגדל בבית זונות וערג לבית יתומים קסום כלשהו. כל העונה הזו, כל הרגרסיה שחווינו יחד עם דון בדמות שלושה פלאשבקים אל אותה תקופת התבגרות עצובה, כל הכיסויים והמאמצים להסתיר והפחד להיחשף – כולם פתאום נהפכו על פיהם בפורום הכי לא מובן מאליו. כפי שכבר אירע בעבר, דיק וויטמן שבר את מעטה דון דרייפר, רק שהפעם זה קרה מתוך פיכחות. וזה היה כנראה הרגע הכי שובר לב בתולדות הסדרה, אבל גם עם הכי הרבה תקווה.
מאחר שדון מעולם לא הצליח להיגאל בתור דון, דווקא האקט ההרסני הזה, לכאורה, שבצפייה הראשונה הגיר אצלי דמעות ובצפייה השנייה נראה כמו התמוטטות עצבים, גורם לי להאמין שמשהו טוב עתיד לקרות לו. כי הגאולה הזו אינה אסקפיסטית כמו הקודמות. אם דיברנו על כך שהתהליך שלו העונה מזכיר את מה שעבר עליו אחרי גירושיו מבטי, הפעם הנוכחית מסתיימת באופן שונה דרסטית מאשר בסוף העונה הרביעית. בשעתו הוא הציע נישואין למייגן וזה נראה כמו סוף מושלם לתהליך שלו, מימוש כמיהתו להיות אדם טוב. המקרה הנוכחי שונה. היה נראה ששוב לשם הוא חותר, המעבר לקליפורניה, אבל ברגע האמת הוא זנח את החלום המיותר הזה וקפץ ראש אל תוך כל מה שנמלט ממנו עד כה. שלוש שנים אחרי שאותה פיי מילר ניסתה בעדינות לשכנע אותו לספר את סודו כדי שתחושת הבחילה תיפסק (גם כן בפרק סיום העונה הרביעית), מה שהוביל לפרידה ביניהם, דון שועה לעצתה.
"יש משהו שמטריד אותך. אתה צריך לדבר".
(הכומר בבר)
כעת האיש הזה, האחד שהסיט את הצלב מצווארה של סילביה, המאהבת שהתפללה לגאולתו, נעתר לכמרים שדחה מעליו שוב ושוב, ומתוודה. הוא פותח את הדלת שהקפיד כל חייו שתישאר נעולה, סותר את דבריו של רוג'ר לפסיכיאטר שלו מתחילת העונה, ובמקום השדים הקבועים עוברת מבעדה אמת. מה שאני מוצא מדהים זה שהוא ממש הרגיש כורח לעשות את זה מול אנשי 'הרשי'. "אני מצטער, אני חייב להגיד את זה", הוא אמר – חייב – "כי אני לא יודע אם אי פעם אראה אתכם שוב". אחרי עוד סיפור מופרך עד דמעות, ודמעות בהחלט היו שם, הוא היה מוכרח להעמיד דברים על דיוקם. השקר פשוט היה גס, מצחין, בוטה, צורח מדי: "אבא שלי פרע את שיערי ולנצח אהבתו והשוקולד היו כרוכים ביחד". לא זאת בלבד שדון השתמש בטרמינולוגיה השנואה עליו – הוא נזף באנשי הקריאייטיב שלו בתחילת העונה על השימוש המופרז במילה "אהבה" – אלא שהכריכה המשותפת הזו היוותה חריקה עצומה עבור דון: מצד אחד אביו השנוא, האיש שהילד דיק רצה לרצוח, ומנגד הממתק שאהב ושעזר לו לחלום על מקום אחר שבו הוא רצוי. הדיסוננס פשוט צורם מכדי שיוכל לתת לו להימשך.
"אנחנו מדברים על אחווה רבת עוצמה בהרבה מאשר שתייה", אמר הכומר בבר, ואכן ישנה כזאת – האחווה של אלה שנכוו ממנה. דון מביט בשותפו לגורל, טד חפוי הראש, ואז שוב בידו הרועדת בעוויתות הגמילה, ופשוט חוזר בו מסיפורו המומצא, מילדותו הכה נחמדת של דונלד דרייפר, איזה ילד בר מזל. כמו בעונה הרביעית, גם במקרה הזה מדובר בשיאו של תהליך ארוך של דון, כזה שהתחיל עם הרצון שלו להיכנס למים ולהגיע לגן עדן (מה שקרה, בערך, כאשר טבע בבריכה בלוס אנג'לס). אני חושב שזה בדיוק מה שהוא עשה. התאבד. נכנס כדון דרייפר ויצא כדיק וויטמן.
זה התנקם בו במהירות, כפי שנגזר לקרות. עמיתיו הבליגו כאשר הציע לאנשי רויאל הוואיאן קמפיין מורבידי, כאשר לא הגיע לפגישות או סתם איחר אליהן, כאשר פיטר את יגואר, כאשר הזכיר את המלחמה בשיחה עם שברולט וכהנה וכהנה. המצגת הזו הייתה הקש ששבר את גב הגמל. הקארמה חזרה לנשוך את דון באופן מדויק להפליא – בדיוק כשם שהוא עצמו נפרד מפרדי ראמסן ל"חופשה בת חצי שנה" ערטילאית (ופגי קיבלה את משרדו), כך עמיתיו עשו לו (ופגי קיבלה את משרדו). פרדי השתין על עצמו מרוב שכרות, דאק פיליפס נפטר מהכלב שלו כדי שלא יוכיח אותו בעיניו, אביו של טד צ'ואו היה שתיין, אביו של דון נהרג שיכור מבעיטת סוס, דון עצמו מנסה שוב להיגמל, אפילו רוג'ר מוזמן לסעודה אצל ג'ואן כי בעלה של המזכירה שלו מצוי בתהליך גמילה. כדי להתרחק מעולם הפרסום והשתייה הבלתי נדלית שלו, גם פרדי וגם דאק הפכו לציידי כשרונות. פרדי קישר בין פגי לטד. עכשיו דאק מוצא את מחליפו של דון/פגי.
"מייגן, אני אוהב אותך".
(דון דרייפר)
לקראת העונה החדשה כתבתי כתבה שעסקה בשאלה "האם אתה לבד?", שחתמה את העונה החמישית, ודנה במצבו של דון לאורך כל שנותיו, באופיו החצוי ובבדידותו הנצחית. בין היתר ציינתי שם שמלבד פעמים ספורות לא ראינו את דון אומר לבטי ולמייגן שהוא אוהב אותן, וגם כאשר כן, זה בא בתגובה לכך שאמרו לו בעצמן. לכן הפעם כשאמר למייגן מיוזמתו שהוא אוהב אותה באופן הכי מפורש ובלי שאמרה לו קודם, זה היה רגע מכונן של ממש. והיא לא החזירה לו, בדיוק כשם שהוא לא החזיר לה בפרק המקביל בעונה הקודמת, מה שהופך את הרגעים האלה לתמונות מראה. ואני אפילו לא יודע אם הוא באמת אוהב אותה.
אבל זה לא משנה, כי מייגן עוזבת את הבית וכנראה גם תסע ללוס אנג'לס בלעדיו. דון שוב נשאר לבד, אולם הפעם זה לא נראה קיומי. יותר כמו פרט טכני עצוב, לא הרה גורל. בעבר הוא היה לבד כי תמיד בודד את עצמו, תמיד לכוד בסבך הרסני שבמסגרתו הקפיד לעשות את הדבר המקומם ביותר, תמיד מנודה, תמיד בחוץ. המצגת שלו מול 'הרשי' הייתה חציית קו באישיותו, ולשם שינוי היא הייתה כנה וחיובית.
מייגן קשרה את עצמה עם ילדיו של דון: "נהגתי לרחם עליהם אבל עכשיו אני קולטת שאנחנו באותה סירה". על המעטפה היה כתוב "העלמה סאלי בת' דרייפר, בחסותו של דונלד פ. דרייפר". כיתוב כמעט לעגני, בייחוד לאור המילה care המתנוססת שם. בתו שמפנה לו עורף, בתו המורדת, בתו שקוראת לעצמה בת' פרנסיס כשהיא משכרת את עצמה ואת חברותיה – נמצאת בחסותו על פי רשויות החוק. בטי חידדה את זה בשיחה הכנה שהייתה לה עם דון אחרי כן, "היא מבית שבור". בדיוק כמוהו, והוא לוקח אותה ואת אחיה לראות את הבית השבור שבו הוא עצמו גדל בפנסילבניה, מה שהזכיר לי את ההזדמנות ההיא שלקח אותם לראות את הבית של אנה בקליפורניה – שוב בעונה הרביעית.
הרגע הזה היה מזכך מסיבות רבות. ראשית, מאז שסאלי ראתה את דון וסילביה אנחנו מייחלים לאינטראקציה ביניהם, ובפרק הזה במיוחד מאחר שידענו בתחילתו שהוא הולך לאסוף אותה מהפנימיה אחרי שהושעתה. אבל הטעם המהותי ביותר הוא העובדה שדון חושף את עצמו בפני ילדיו באמת. כשבובי היה זעיר הוא תיחקר את דון על אביו, ולבסוף אמר לו "אנחנו חייבים להשיג לך אבא חדש". זה בדיוק מה שדון מספק כעת לילדיו, או לפחות יש לקוות: אבא חדש.
קטנות
* ההעזבה של דון הייתה צריכה לקרות, אין ספק, הוא זקוק לחופשת ניעור, אבל חורה לי שלא ראינו את הדיון על כך. את התגובה של טד לנושא אחרי שדון ויתר לו כך וחשף את סיפורו, את מה שיש לג'ואן או לרוג'ר להגיד על כך. אם זה זמני מדוע הביאו מחליף כעין זה ולא איזה קופירייטר צעיר מדרג נמוך? מן הסתם הדרמה חזקה הרבה יותר בלי הדיון המקדים, וכל משפט של ברט קופר היה שווה זהב, אבל זה באמת חסר לי.
* אי אפשר לקרוא לסיפור של פיט "קטנות", אבל מאחר שכתבתי יותר מ-1800 מילים על כל היתר, אני אפסיק כאן ורק אציין שהסיפור עם פיט היווה גם הוא סיומת נהדרת לקשת שלו העונה. הוא הפסיד הכל, מקביל מאוד לדון, אבל איכשהו לא נראה בדיכאון תהומי כמו ב"סיגנל 30". אולי כי כמו שטרודי הציגה את זה, הוא בעצם השתחרר מהכל. אבל מה הקטע עם הנסיעה ללוס אנג'לס? מאיפה היא צצה פתאום? היה רצוי אם היו מראים לנו משהו שמסביר את זה.
* הסיפור של בוב כרוך כמובן בזה של פיט, אחרי שבפרק הקודם פיט חנן אותו והחליט לא לגלות את סודו. למרות החרב שפיט מחזיק מעליו, בוב לא בוחל בהשפלתו מול אנשי שברולט. באותו אופן הוא מקל ראש גם ברוג'ר – למרות שהלה מאיים עליו לא להשלות את ג'ואן, ולמרות שלכאורה בוב מסכים איתו מכל וכל, הוא בכל זאת ממשיך בדרכיו. קשה לומר שאני מבין את המניעים שלו.
* וואו, הסצינות בין טד לפגי היו קשות לצפייה לפרקים. השבח לאל שזה נגמר.
* כעבור חודש קני עדיין עם רטייה. האם זה לנצח?
* תוספת מאוחרת: במגזין Slate המחישו באופן מרתק כיצד העונה הנוכחית סיפקה אלגוריה מדויקת למלחמת וייטנאם, ובמיוחד לשנת 1968 בה, שהייתה הקטלנית מכולן. הם גורסים שחשבון שברולט היה הווייטנאם הפרטי של "סטרלינג קופר", הסוכנות שקעה עוד ועוד בביצה בדטרויט בלי שבפועל יצא מזה דבר, החיילים שלהם (קני) נפגעו פעם אחר פעם במלחמה הזו, והעונה כולה המתה רפרנסים למוות ולמלחמה (כמו החנית שפגי יצרה ודקרה באמצעותה את אייב, שם אפילו כתבתי שזה נראה כמו לקוח מסרט מלחמה). הנה כתבת הווידאו, מומלצת מאוד.