ספוילר "החץ" עונה 3 פרק 17
Category Archives: כתבות
ביש גדא
"הג'ינקס" של HBO היא מקרה מבחן של הקושיה האם ספוילרים הורסים הנאה מיצירה. במילה אחת: כן. במילה אחת אחרת: לא. הסדרה בת ששת הפרקים מגוללת את סיפורו של המולטי-מיליונר רוברט דרסט, 71, שהמילה 'תמהוני' קטנה מלתאר אותו, וחשוד בשלושה מקרי רצח ב-33 השנים האחרונות. האם הוא אכן עשה זאת או שמא מדובר באדם בעל המזל האומלל ביותר בעולם? הרי קוראים לסדרה "הג'ינקס", כלומר 'הנאחס'.
הספוילר הגיע עוד לפני ששודר הפרק האחרון בארה"ב ביום ראשון לפני שבועיים, 15 במרץ – רוברט דרסט נעצר בשבת שלפני כן, מה שכמובן הפך את הפרק למעניין במיוחד עוד לפני שהקהל ראה ממנו פריים, והוא לא איכזב. מאז והלאה קשה היה לחמוק מספוילרים לסדרה. ב-yes הגיבו מיד והקדימו את שידור הסדרה מאפריל כמתוכנן לאותו סופ"ש, עת עלו ששת הפרקים ל-VOD, והחל מהיום ב-22:00 תשודר הסדרה בשידור יומי ב-yes דוקו. לצערי, לי זה לא מאוד עזר. למרבה הנאחס נחשפתי כמעט לכל הפרטים המשמעותיים בסדרה עוד לפני הצפייה בה, כך שלכל אורכה קשה היה לי להתחמק מהתחושה שחוסר ידיעה יעשה חסד גדול עם "הג'ינקס".
למען הסר ספק, מדובר בסדרה מעולה. יוצריה, הבמאי אנדרו ג'ארקי והמפיק מארק סמרלינג עושים עבודה נפלאה בלצייר את התמונה המלאה – מראיינים לסרט כל מי שיכול לשפוך אפילו מעט אור על האירועים. בין אם זה אחד משכניו של דרסט המתאר דברים מזווית הראייה שלו, הסניגורים והתובעים השונים במשפט של דרסט באשמת רצח שכן אחר, בלש טקסני שנשבר מול המצלמה על כך שלא הצליח להביא צדק למנוח, או אחייניתה של אשתו הראשונה של דרסט, קת'י, שנעלמה יום אחד ב-1982 ודרסט נותר חשוד תמידי בפרשה. לא זאת בלבד שהמרואיינים מרחיבים את הסיפור ואת היבטיו, אלא גם מעמיקים אותו מאוד. אותה אחיינית למשל, שהייתה תינוקת קטנה כאשר האסון היכה ושהדימיון בינה ובין הנעדרת יוצא דופן, מתארת כיצד המשפחה לא זכתה אפילו להתאבל ולנסות לרפא את עצמה. כל כך הרבה חיים שנהרסו, אלמנט שלא בהכרח עולה על הדעת בלהט העובדות הסנסציוניות.
הריאיונות המקיפים, חומרי הארכיון, השחזורים המינוריים, העיצוב האלגנטי, המוזיקה המעולה, העריכה המושלמת, הבנייה האיטית והמחושבת אל הקליימקס (הסצינה הופכת הקרביים שחתמה את הסדרה נרמזה כבר בסופו של הפרק הרביעי) – הכל הופך את "הג'ינקס" ליצירה המצוינת שהיא. יצירה דוקומנטרית אקטיבית שמול המצלמות חתרה וחקרה לאורך שנים כדי להגיע אל האמת, עד שאכן הצליחה בכך. ויחד עם זאת, היעדר הידע המוקדם הוא זה שהופך אותה לאירוע חד פעמי ומדהים. אני יכול רק לקנא במי שלא יודע מה צפוי לו בפרק האחרון, הקצר במיוחד ביחס לאחרים בסדרה (כ-35 דקות). אט אט אנחנו מוזמנים להיכנס לנעליו של ג'ארקי לפני שהוא מראיין שוב את דרסט – הוא ועמיתיו להפקה מתדיינים כיצד כדאי להם להנחית בפניו של המרואיין את המידע שיש להם, לתת לו להתפתל מולם ואולי אפילו מעבר לכך. ההזדהות עם ג'ארקי הנרגש הייתה מוחלטת, ידו רועדת והוא לא מסוגל ליצור קשר עין עם דרסט.
מכאן והלאה ספוילר למי שטרם מכיר את הפרטים: הסצינה החותמת, שעיקרה הוא דרסט מדבר וממלמל לעצמו בלי לדעת שוב שהמיקרופון מקליט אותו, הייתה מצמררת ומהממת אפילו עם הידיעה המלאה של מה שקורה בה. "זהו זה, נתפסת… מה לעזאזל עשיתי? הרגתי את כולם, כמובן", אמר לעצמו. מדובר בעדות שהמפיקים כלל לא היו ערים לה אלא עד שלב מאוד מאוחר בתהליך העריכה, כך על פי עדותו של ג'ארקי, אולם תזמון עצירתו של דרסט ממש יום לפני שידור הפרק עשוי להיחשב אצל הציניים שבנו לאקט שיווקי מדהים.
אחרי שהסתיימה הסדרה החלו כלי תקשורת מסוימים (בהם הניו יורק טיימס, שאחד מכתביו מרואיין לאורך הסדרה, באזפיד והגרדיאן) לתהות כמה זמן בדיוק נח הווידוי הזה של דרסט אצל יוצרי הסרט לפני שהועבר אל רשויות החוק. ג'ארקי אמר שהן ההקלטה והן המעטפה המפלילה הועברו אל רשויות החוק חודשים רבים לפני השידור. הטענה הזו גובתה על ידי משטרת לוס אנג'לס, שלדבריה המעצר נעשה בלי שום קשר לתזמון הפרק האחרון אלא על סמך ראיות חדשות שצצו בשנה האחרונה. מצד שני, זו אותה משטרה שמלכתחילה לא טרחה להצליב בין המכתב האנונימי שקיבלה המתריע על גופתה של סוזן ברמן לבין כתב ידו של רוברט דרסט. זאת ועוד, ציר הזמן בסדרה מעלה תהיות באשר למועד שבו נערך אותו ראיון מפוצץ עם דרסט – ניתן להבין שזה היה ב-2013, אבל בפועל זה היה ב-2012 – זמן רב שבו המעטפה המפלילה עדיין הייתה בידי יוצרי הסדרה. ג'ארקי הודיע שהריאיונות המתוכננים בעקבות סיום הסדרה מבוטלים עקב הסיכוי הסביר שכעת הוא ועמיתיו בגדר עדים בתביעה נגד דרסט.
כעת ההתפתחויות עם רוברט דרסט מככבות במהדורות החדשות בארה"ב. אחרי מעצרו בניו אורלינס בגין הרצח של סוזן ברמן נדחתה בקשת פרקליטיו לשחררו בערבות, והשימוע המקדים בעניינו יתקיים ב-2 באפריל, יום חמישי הקרוב. המשטרה שם חוקרת אותו גם בעניין היעלמה של אשתו וכן שני מקרי היעלמות נוספים שלא תוארו בסרט: משטרת יוריקה שבקליפורניה מעוניינת לחקור אותו בנוגע להיעדרותה של נערה בת 16 בשם קארן מיטשל ב-1997. דרסט נהג לפקוד בקביעות חנות שהייתה בבעלות דודתה של מיטשל והאפוטרופוסית שלה, והיה החשוד העיקרי במעורבות בהיעלמותה. בנוסף משטרת ורמונט שבניו אינגלנד חוקרת קשר אפשרי בין היעלמותה של סטודנטית ב-1971 אחרי שקנתה בחנות מזון הבריאות שלו.
בריאיון עם הניו יורק טיימס אמרו ג'ארקי וסמרלינג שהם ממשיכים לתעד את המתרחש. "באופן מעניין, בימים האחרונים לבדם היה מבול של שיחות מאנשים שאומרים, 'אוי, הייתי צריך לספר לך את זה' או 'אף פעם לא סיפרתי את זה'", אמר ג'ארקי. "אנחנו תמיד מגיבים לדברים כי אי אפשר לדעת מה יכול לצאת מדיונים מהסוג הזה. אנחנו תמיד מרותקים מזה. אנחנו עדיין במצב של עשיית סרט, כשם שאנחנו תמיד". כך שכנראה אפשר בהחלט לצפות לעונה שנייה של "הג'ינקס".
הפלאש עונה 1 פרק 16: זמן הנבלים
המועדון נסגר
לא יודע איך ראיין מרפי נראה או בן כמה הוא, אבל מערכת היחסים שלי איתו מזכירה לי מערכות יחסים רומנטיות שלקחתי בהן חלק בעבר – לפחות מבחינת רגשות ההערכה, האהבה, האכזבה והכעס שיש לי כלפיו, עם סיומה של אחת מסדרות הדגל שלו, "גלי". כן, אני יודע שמדובר בחדשות מרעישות עבור רבים – הסדרה לא נפחה את נשמתה לפני שנים אלא רק לפני ימים ספורים.
אתחיל מההסבר לגבי התחושות השליליות. אם יש עובדה אחת שגורמת לי להזדהות עמוקה עם יוצרים טלוויזיוניים היא ההסכמה על עצם האכזריות של השוק הזה באמריקה. כשבעלי סמכות וכישרון משקיעים את מרצם בעונה מסוימת מבלי לדעת מראש אם היא תהיה אחרונה או לא, לעתים קרובות הם נדרשים לבצע שינויים משמעותיים בתסריט ברגע האחרון. זה חפיפניקי, זה מורגש, זה מעיק – וזו לא אשמתם. גם אין לזה פתרון רחב ואמיתי (אם כי מעניין יהיה לבחון את השפעת עידן נטפליקס על השוק בהקשר הזה בטווח הארוך – הצעת נושא לדוקטורט לעצמי 1). לכן המתנה הכי גדולה שיוצר יכול לקבל היא הידיעה הוודאית שהעונה הבאה שיפיק תהיה האחרונה, ועמה מרווח נשימה, מקום לבריינסטורמינג, ודרך שהוא יכול להתוות מראש – ללא הפתעות של הרגע האחרון ומתוך ידיעה שמדובר ברגע האחרון.
כשיוצר מקבל מתנה שכזו ונכשל, אני עצבני. בחודשים האחרונים "דם אמיתי" נפלה במלכודת הזו עם עונה אחרונה עלובה ומפוהקת וסיום שוביניסטי שפגע ב"חתרנות" הנתפסת שהסדרה התיימרה להציג, ובשבוע שעבר זה קרה גם למרפי – שגמר את הסדרה בעונה משעממת, מבולבלת, מבולגנת מבחינה תסריטאית וכזו שלא מצליחה להתעלות מעל הדשדוש המורגש של השנים האחרונות. אין ספק – אם בעבר מועדון "גלי" הזכיר מסיבות גייז תל אביביות ומגניבות, בשנותיו האחרונות הוא דמה יותר למועדון שהיה בבסיס הצבאי שלי – חדר קטנטן ומדכא עם ספה בלויה וטלוויזיה ישנה.
אז מה בעצם קרה שם שהפך את הקוליות השובבה לטרחנות מעייפת? מהרגע שחברי מועדון "גלי" המקוריים סיימו תיכון ונעלמו איש איש לדרכו, האמינות העלילתית נעלמה. העונה הרביעית, למשל, התמקדה בחיי רייצ'ל וקורט בניו יורק, כשחברים נוספים באים להופעות אורח. במקביל, הציגו לנו את הדור הבא של המועדון – שנעלם כשלעומת שבא בעונות הבאות, פרט שבקושי הורגש מרוב שאותן דמויות היו צל חיוור של המקור. אבל אמינות מעולם לא הייתה החלק החזק של "גלי" ואפשר לסלוח על המחסור בה – כשיש דבק תסריטאי שמצליח לחבר בין עלילות חמודות ודמויות מעניינות. תיכון מקינלי והחבורה המקורית מילאו את התנאי בשלוש העונות הראשונות. אחריהן – הסדרה הלכה לאיבוד.
יש שמייחסים את ההתדרדרות למותו הטראגי של כוכב הסדרה קורי מונטית', אך כבר העונה הרביעית – האחרונה בנוכחותו – הראתה סימנים של עייפות. שמונה חברי המועדון שסיימו תיכון הלכו ובאו לבקר כאילו אין חיים אחריו, בריטני ספירס קיבלה פרק מחווה שני (כי יש מחסור ידוע בזמרים ששווה להקדיש להם פרקים) והנמברים המוזיקליים הרשימו לעיתים רחוקות יותר. בנוסף, החל מהעונה החמישית פחות או יותר הורגשה ההחלטה מלמעלה להפחית מעט את מספר שירים ולהתמקד יותר בעלילה – שאם להודות על האמת, אף אחד אף פעם לא באמת צפה בסדרה בגללה. פטירתו של מונטית', עצוב להודות, דווקא הפיחה רוח חיים מסוימת בסדרה – היא חזרה לשיח הציבורי אחרי שכבר הוספדה, יצרה פרק מחווה מרגש וראוי לשחקן המנוח וקטעה את העלילה של פין הדסון – שבעונה הרביעית דמותו לא הצליחה להשתלב בפרקים באופן טבעי כבעבר. אחרי שההלם עבר ועד סוף הסדרה – "גלי" לא הצליחה לחזור למה שהייתה או להתפתח באופן ראוי בפני עצמו.
אבל – וזו הנקודה שחשוב לי יותר להדגיש – אין בכל אלה מספיק על מנת לקחת מהסדרה את ימיה הטובים, שראוי להרחיב גם עליהם. הסדרה הייתה חדשנית, מעניינת, מצחיקה, מרשימה, והיו לה השפעות משמעותיות שאינן ברורות מאליו. ראשית, כמות הדירות בתל אביב שבהן נפגשים גייז לדפיקת ראש אלכוהולית לפני יציאה למסיבה בימי שישי עם קטעים מהסדרה ב"יוטיוב" גדלה מאוד בשנים האלה. אין מה לעשות, זה כיף, טראשי ויוצר אווירה מושלמת לחגיגה. שנית, המוזיקה – "גלי" נפלה כשהיא ביצעה גרסאות כיסוי שדמו מדי למקור, אך כשגילתה יצירתיות – היא עשתה את זה עד הסוף ובאופן מוצלח במיוחד. זה בא לידי ביטוי במאש-אפים פרועים ומעולים (הבולטים שבהם, בעיניי, הם של אדל ומייקל ג'קסון), בהופעות אורח שגרמו לחיוך (בריטני ספירס, קייט הדסון, וופי גולדברג, פטריק ניל האריס ועוד) ובפרקי מחווה כיפיים במיוחד – לספירס, מדונה ול"מופע הקולנוע של רוקי" (עם הופעה של בארי בוסטוויק – בארד המקורי מהסרט). בעצם, אפשר לסכם את זה במשפט הבא – כשזה היה לא משהו, זה היה די מאכזב – אבל כשהיה טוב, היה ממש כיף.
בסופו של דבר, המשמעות של "גלי" הולכת רחוק הרבה יותר מהיותה מוזיקת רקע נהדרת לוודקה רדבול – היא הייתה פורצת דרך בכל הנוגע למגוון הרחב של ייצוגים להט"ביים (הצעת נושא לדוקטורט לעצמי 2) ואוכלוסיות מיעוטים באופן כללי (נער נכה בכיסא גלגלים, נערה הלוקה בתסמונת דאון). הסדרה חינכה דור שלם של אמריקנים לקחת כברורה מאליה עובדה שלא עברה באופן כל כך ברור בסדרות טלוויזיה בעבר – יש הרבה יותר מ"סוג" אחד של דמות גאה. הגיי לא חייב להיות נשי כמו שלסבית יכולה להיות ולהרגיש נשית, והוא גם יכול להיות שחקן בנבחרת הפוטבול, או להתחבר עם הקוורטרבאק. אישה יכולה להימשך לגברים ועדיין להרגיש שהיא לא נולדה במין הנכון, וכל נער יכול לאמץ זהות נשית וגם דיוותית אם זה מה שמתאים לו.
העונה האחרונה, יאמר לזכותה, אפילו הציגה מהלך של ניתוח לשינוי מין אצל אחת מהדמויות שביטא באופן הולם את הרוח הליברלית המבורכת שנשבה מהסדרה. מצד אחד, הדמויות לא היו עמוקות מדי בהתאם לרוח הכללית, ומצד שני – ההתעסקות של הדמויות עם יחס החברה לשונות שלהם הייתה אמיתית ואמיצה – כולל השפלות והתקפות הומופוביות, בסביבה החברתית וגם המשפחתית. כמו כן, הסדרה התיישרה עם מגמות פוליטיות בארה"ב, כולל הצגה של חתונה הומואית ולסבית משולבת של דמויות מרכזיות בעונה האחרונה. השיא של מגמה זו ב"גלי" קרה לפני כמה שנים, כשביקורת חריפה נשמעה כנגד "גאוות היתר" שמוצגת בסדרה לפי תפיסות מסוימות (ניסוח מעודן שלי, המקורי היה גס יותר) – ואישררה את חשיבותה בהקשר זה. השחקנים והיוצרים, כמובן, גינו בחזרה את הגינוי ולא סטו מילימטר מדרכם. את תרומה זו לשינויים ביחס החברה לחברי הקהילה הגאה לא ניתן ואין סיבה לקחת מ"גלי" – ושלוש עונות גרועות לא משנות את זה.
ואם כבר הגעתי לחלק המפרגן, גם שני פרקי הסיום (ששודרו ברצף) היוו סוף ראוי, גם אם צולע עלילתית. הסיום של שניהם העלה דמעות, ושל הראשון – ששמו "2009" – היה מרגש במיוחד. הפרק חזר לשנה הראשונה של הסדרה דרך עלילה מקבילה לפרק הראשון, שנגעה לספקות שיש לחברי מועדון "גלי" הטרי לגבי חבירתו של פין הדסון (מונטית') לחבורה. למעשה, למרות היעדרו של השחקן, נוכחותו הורגשה בפרק באופן מובהק. השחקנים עצמם הוצערו מעט עם לבוש, איפור ותסרוקות שהחזירו אותם ללוק שהיה להם בפרק הראשון, והשיא היה כשהעלילה החדשה-ישנה חברה לביצוע הקלאסי והמזוהה ביותר עם הסדרה של "Don't Stop Believin'" – יחד עם מונטית' המנוח. הפרק השני הציג את כוכבי הסדרה בשנים שאחרי עד לחניכת האודיטוריום הישן מחדש על שם פין הדסון – וחסר היגיון תסריטאי באופן מובהק (למשל, עם חזרתה של אשתו לשעבר של המורה ויל שוסטר בהווה – איך היא קשורה?). עדיין, זה עבר באופן לא רע – בין אם בגלל הרכיבה על גל הנוסטלגיה מהפרק הקודם, העובדה שדמויות רבות מהעבר חזרו להופעות אורח או הידיעה שמדובר ברגעים האחרונים בהחלט.
הבחירה בשיר האחרון, "I Lived" של OneRepublic, לא הייתה מבריקה ויוצאת דופן – אך הלמה את רוח הסדרה והשאירה טעם של עוד (טוב, אולי בעצם לא עד כדי כך). כמעט כל מי שהיה משהו בשש עונות הסדרה היה שם באופן קצת מוזר ולא מובן, שלמרות הכל הרגיש נכון. ככה אני בוחר לזכור את "גלי" – כסדרה שעשתה טוב. ידעה לרגש. הייתה למעלה ולמטה. ניפקה קאברים טובים, והצליחה להיות יותר מטראש חסר משמעות, למרות ימיה הפחות עליזים. המונולוג האחרון בסדרה, של מאמנת המעודדות סו סילסבטר שהפכה מהאויבת המסורתית של מועדון "גלי" לזו שאומרת עליו את המילים החמות ביותר, מסכמות נהדר את מה שהיוצרים ניסו להעביר במהלך שש שנותיה (וגם את הפוסט):
"מה שהבנתי לבסוף… צריך הרבה אומץ כדי להסתכל מסביב ולראות את העולם לא כמו שהוא, אלא כמו שהוא צריך להיות. עולם שבו הקוורטרבאק הופך לחבר הכי טוב של הנער ההומו, והנערה עם האף הגדול מגיעה לבסוף לברודוויי. המשמעות של 'גלי' היא לדמיין את העולם ככה ולמצוא את העוז לפתוח את הלב שלך ולשיר על זה. זו המשמעות של מועדון 'גלי'. למשך הרבה זמן חשבתי שזה מטופש, ועכשיו אני חושבת שזה בערך הדבר הכי אמיץ שמישהו יכול לעשות".
סוכני שילד 2.14: אהבה בימי הידרה
ספוילר "סוכני שילד" עונה 2 פרק 14
אם בשבוע שעבר קבלתי על קונפליקט לא מספק, הרי שבפרק הנוכחי הוא כמעט ואינו קיים. כפי שנעשה כבר בעבר העונה, כל קווי העלילה בפרק ממשיכים את העלילה מפרקים קודמים, אבל הפעם אף אחד מהם לא באמת חזק מספיק כדי לסחוב את הפרק.
כשראינו את וורד וסוכנת 33 בפעם הקודמת, הם ברחו ביחד מפורטו ריקו בזמן ששילד היו עסוקים בעיר של ה-Inhumans. בתחילת הפרק הנוכחי, וורד והסוכנת חוטפים את המדען שפיתח את מסכת החלפת הפנים שלה, על מנת להסתיר את הנזק שמיי עשתה לפניה. הנזק הפנימי שלה חמור בהרבה – היא למעשה חסרת זהות, היות וווייטהול, שלו הייתה נאמנה בשל שטיפת המח, אינו בחיים עוד. בייאושה היא משליכה את עצמה על וורד ואפילו עוטה את הפנים של סקאיי, אבל לוורד יש תכניות אחרות עבורה: הוא מציע לה את אותו סוג של שיקום שהוא ביצע באמצעות נקמה במשפחה שלו. מושא הנקמה שהוא מציע לה הוא סוניל באקשי, הסגן של ווייטהול ז"ל שנמצא בידי חיל האוויר, והוא נכון לכרגע הנבל החטוף ביותר בסדרה. וורד והסוכנת מצליחים לחדור לבסיס באמצעות יכולת החלפת הפנים שלה. הם מחלצים את באקשי ומפעילים עליו את תהליך שטיפת המח, והסוכנת המשוקמת מחליטה על זהותה החדשה כ"קארה" (לא מובהר אם זהו אכן שמה המקורי, אם כי הפנים הם אכן פניה המקוריות). ניכר כי הסדרה מנסה לרקד בעדינות בין היותו של וורד פסיכופט לאיזשהוא טוויסט לגבי כוונותיו, אבל זה נמשך כבר יותר מדי זמן, ומשליך גם על כל ניסיון – אם היה כזה – לעורר עניין או סימפטיה כלפי קארה. אם יש איזושהיא נקודת אור בקו העלילה הזה, הרי שהיא האופן המשעשע שבו טאלבוט כושל לחלוטין בלסכל את החדירה של וורד וקארה לבסיס.
בהמלצת מיי, קולסון כולא את סקאיי בבית מחסה, ונותן לה כפפות שסימונס פיתחה על מנת להגביל את כוחותיה (שיש להן ככל הנראה תופעות לוואי מסויימות). פיץ ממשיך את ההתנגדות שלו לתהליך הבידוד של סקאיי ואף ממודר ממנו. בשיחה עם סימונס הוא מקביל בין השינוי שעבר על סקאיי לזה שעבר עליו, ומאשים אותה בכך שהיא פועלת מתוך פחד מהם. קולסון חושד שהוא עשה טעות עם סקאיי (ובצדק – כבר כתבתי כאן על הבעיה של שילד להכיל דברים במתחמים סגורים), אבל עניינים דחופים יותר צצים, כגון חוסר הכנות של מאק.
מאק מביא את האנטר אל המטכ"ל של "ש.י.ל.ד האמיתית", בהנהגתו של גונזאלס (אדוארד ג'יימס אולמוס). לפי גונזאלס, הארגון שלו מוקם על יסוד של שקיפות, בעוד ששילד בהנהגת קולסון הולכת בנתיב שהתווה ניק פיורי. גונזאלס מבקר את ההחלטות של קולסון לאורך העונה כפזיזות, ומושפעות מה-DNA החייזרי שהוזרק לו לצורך החייאתו. האנטר חצי-משתכנע, אבל בסופו של דבר מכריעה את הכף התחושה שלו שהוא נבגד על ידי בובי. הוא בורח מהמתחם הסגור רק על מנת לגלות שהוא על נושאת מטוסים (הליקרייר, אולי? לא ברור). בובי מייעצת לדרג הפיקודי להסיר סופית את האיום שמהווה קולסון, על ידי חזרה שלה לבסיס של שילד, בהנחה שהיא תצליח להקדים את האנטר שגם בדרך לשם. בסה"כ, אופן החשיפה של הארגון החדש היה מאכזב למדי, גם אם קיבלנו את אדוארד ג'יימס אולמוס על ספינה שוב, ואת קירק אסוודו – הלא הוא אלוורז מאוז וצ'רלי מפרינג'.
פינת הרפרנסים השבוע מוקדשת לקוואן צ'ן, ויקטוריה האנד, אריק קניג, איזבל הארטלי, נואל וולטרס ואנטוואן טריפלט. כך אומרים כולנו.
* בחדר הדיונים של ש.י.ל.ד.א הייתה גם הסוכנת וויבר, שאותה פגשנו באקדמיה של שילד בפרק 12 בעונה הקודמת, ולאחר מכן כאשר היא בישרה לסימונס וטריפלט על ההפיכה של הידרה.
* יכולת החלפת-המסכות של סוכנת 33 והעלילה שלה בפרק זה מזכירות את Chameleon, הנבל הראשון של ספיידר-מן (בנימה אישית משהו, גרסא מתורגמת של חוברת זו הייתה כנראה אחת מחוברות הקומיקס הראשונות שקראתי).
* קארה הוא אכן שמה של סוכנת 33 בקומיקס, שהוזכרה בקומיקס של הרקולס, סופר גיבור בעולם המודרני של מארוול שהוא אותו הרקולס מהמיתולוגיה.
* מספר אזכורים של האוונג'רס מהיקום הרחב השבוע: קפטן אמריקה הוחזק בבידוד באותה בקתה שבה סקאיי מוחזקת. סימונס ופיץ מנהלים ויכוח על האם הכוחות של דייזי מקבילים לאלה של קפטן אמריקה או האלק, ולאחר מכן על מה האלק היה עושה (WWHD).
(קרדיט על הרפרנסים, כרגיל: IO9)
קומיוניטי 6.03: גינוני חדר משבר בסיסיים
ספוילר "קומיוניטי" עונה 6 פרק 3
היה איזה רגע בפרק שחידד עבורי את הבעיה שלי איתו, ולמעשה עם "קומיוניטי" בכלל. כאשר ג'ף ניסה לקעקע את יושרתה של הכלבה ותהה שמא היא נובחת יותר על דוורים שחורים, הדמות השחורה החדשה אלרוי פטשניק – הוא קית' דיוויד – הגיבה במבט תמה. לא שירלי, בטח לא טרוי, אלא מישהו שלא איכפת לנו ממנו אבל הוא שחור אז הוא חייב להגיב, וחייבים שמישהו יגיב ולכן יש שחור.
זה היה הפרק הראשון בעונה שבו כל החבורה החדשה הייתה ביחד – חדר המצב המטופש שלהם כלל את כולם בשלב מסוים עד שהתפזרו. ולראשונה ראינו עד כמה החוסרים המאסיביים ניכרים, ועד כמה קשה למלא את החלל. אמנם פרנקי ממשיכה להיות בסדר ומעבר לזה, והנוכחות שלה שם מנומקת היטב, אבל דמותו של אלרוי תלושה ואפילו קצת מעליבה את האינטליגנציה. מחזיר את בריטה כי היא לקחה לו את המכנסיים? נו באמת.
זה עשוי היה לעבוד אילולא הסיפור המרכזי של הפרק, שהיה אידיוטי בפני עצמו. כלבה שלמדה בגרינדייל וקיבלה תואר? הוא נמנע ממנה בגלל חוב לספרייה? מה? מה אתם רוצים? והסיפור של הדקאן עם ההתכתבויות? האהבה מעוורת, ברור, אבל זו מתיחה נוספת של החבל בפרק בעייתי גם ככה. זה יכול היה לעבור כאחד מהפרקים הקיצוניים ומפגרים במיוחד של "קומיוניטי" – אלוהים ואנחנו יודעים שלא חסרים לה כאלה – אבל בניגוד לעבר לא הרגשתי שמשהו מחפה על זה. הרגשתי שאני צופה במוצר מעט ירוד. למעשה הגבתי קצת כמו אנני, שההבנה הזו גרמה לה להתפכח ולהבין באיזה מקום היא נמצאת.
אני לא חורץ שמדובר בנקודת שבר של הסדרה אלא פשוט בפרק מחורבן. כך אני רוצה להאמין, במיוחד בהתחשב בעובדה שזהו פרק ה-100 שלה. זה בסדר וגם הגיוני שדן הרמון והחברים בחרו לא לציין את זה באופן גרנדיוזי או יוצא דופן – הרי גרנדיוזי ויוצא דופן הם לחם חוקה של הסדרה – אבל אני פשוט מקווה שלא יירשם בדיעבד כהפך הגמור מזה, לפחות מבחינתי.
הרמון אמר שניסה להקנות לעונה הזו תחושה של עונה ראשונה, ואני חושב שזו דרך נכונה לעשות את זה אחרי כל השינויים. וכמו בעונה הראשונה יקח לה זמן למצוא את הרגליים שלה ולהתחיל ללכת באמת, מה שעשוי להוביל ליצירות מופת כמו "לוחמה מודרנית", "קליגרפיה שיתופית", ובמיוחד "פרדיגמות של זיכרון אנושי" – הפרק שהמחיש יותר מכל עד כמה הכימיה והדינמיקה של הקאסט מדהימה ועד כמה "קומיוניטי" גאונית. הלוואי שזה יקרה שוב.
תחי האפרוריות
"NBC אחראית במידה מסוימת להריגת הקומדיה, עם תוכנית איומה אחרי תוכנית איומה, כל אחת קורצה מאותו חומר. זו לא אשמתה הבלעדית של הרשת הזו… בכנות, הקהל צפה בהרבה סיטקומים מחורבנים. עכשיו אתה משלם על זה את המחיר".
(קווין ריילי, נשיא חטיבת הבידור של NBC ב-2005, שהגן על המשרד בחירוף נפש בימיה הראשונים)
במשך שני עשורים שלטה רשת NBC בטלוויזיה האמריקנית, ובמיוחד ביום חמישי החשוב, בעזרת הקומדיות שלה – מאז שהגיעה "משפחת קוסבי" ב-1984 ועד ש"חברים" ו"פרייז'ר" הזדכו על הציוד ב-2004. בתווך היו גם "חופשי על הבר", "קשרי משפחה", "בית דין לילי", "כנפיים", "סיינפלד", "משתגעים מאהבה", "וויל וגרייס" ואחרות, כולן שודרו בימי חמישי בשלב כזה או אחר של חייהן ועזרו להפוך את היום הזה לבלתי מנוצח מבחינת NBC. ב-2005 התהפכו היוצרות כאשר בלי "חברים" כעוגן הפסידה NBC את הבכורה ל-CBS ול"זירת הפשע" שלה, ובמקביל ABC המקרטעת חזרה לגדולה בעזרת "אבודים" ו"עקרות בית נואשות", NBC התדרדרה מהמקום הראשון בין הרשתות אל המקום הרביעי.
באותה שנה התחילה במיד-סיזן של NBC סדרה קומית חדשה, עיבוד אמריקני לקומדיה בריטית עתירת שבחים של ריקי ג'רווייס וסטיבן מרצ'נט. כולה ששה פרקים שודרו בעונה הראשונה, הביקורות לא אהבו וטענו שהיא נופלת משמעותית מהמקור הבריטי, הרייטינג היה מעפן לא פחות. עוד לפני כן היחס כלפי המשרד בקרב בכירי NBC לא היה מדהים. הם לא האמינו בהצלחתה ודרשו קיצוץ משמעותי בתקציב. בן סילברמן, לימים הקודקוד שהוריד את NBC עוד קצת לכיוון השאול, הוא זה שרכש את הזכויות לסדרה מריקי ג'רווייס ונלחם עליה כשדיבר עם ג'ף צוקר מ-NBC. בהפגנת ראיית נולד שלא ברור לאן נעלמה אחרי כן, אמר לו סילברמן שהסדרה היא בכיכובו של סטיב קארל. מספר חודשים משם אמור לצאת סרט בכיכובו, "בתול בן 40", ומדברים עליו כעל בעל פוטנציאל להיות אחד הלהיטים הגדולים של הקיץ – איך אפשר לוותר על כוכב קולנוע בסדרה שלך? אתה חושב שהוא יעשה טלוויזיה אחרי כן אם הפרויקט הזה יבוטל?
מתוך הרשת הגן על הסדרה קווין ריילי, שלפני NBC עשה חיל ב-FX עם "המגן" ו"ניפ/טאק" יחד עם הבוס פיטר ליגוורי. ריילי האמין ב"המשרד" בכל מאודו אפילו שהרייטינג בתחילה היה גרוע. הוא השווה אותה ל"סיינפלד" כסדרה המביאה משהו מאוד מקורי שייקח קצת זמן לקהל להיפתח אליו, אבל לבסוף זה יקרה. סדרה חדשה ומבטיחה בשם "קוראים לי ארל" התחילה בסתיו של אותה שנה בימי שלישי של NBC, ואליה צוותה העונה השנייה של "המשרד", שבשלב זה התרחקה מהמקור הבריטי והחלה לפתח חיים עצמאיים. "קוראים לי ארל" הפכה ללהיט גדול וזינבה רק ב"שני גברים וחצי" בבריכת הקומדיות, ואילו "המשרד" איבדה רבים מהצופים של "ארל". עם זאת, מי שכן נשאר לצפות ב"המשרד" היה הקהל המסורתי של הרשת – גברים בעלי הכנסה גבוהה שהמפרסמים נורא אוהבים.
בנוסף, באותה תקופה אייטיונז התחילה להציע פרקים של סדרות להורדה בעלות של שני דולר לפרק. בשבוע הראשון שבה הוצעו תוכניות של NBC, ארבע מתוך חמש הסדרות המובילות בהורדות הכלליות היו פרקים שונים של "המשרד". ואם זה לא הספיק כדי לבסס את מעמדה של "המשרד", הרי שהבוס של ג'נרל אלקטריק, שלה שייכת NBC, מת על הסדרה. הוא אהב לצפות בה בטיסות שלו במטוס המנהלים ולגעות בצחוק.
"ג'ואי", הספין-אוף של "חברים" שתפס את המשבצת שלה בימי חמישי באותה שנה, היה רחוק מלהרשים. אף אחד לא ציפה שהוא יגיע למספרים של סדרת האם, אבל גם לא שיאבד 66 אחוז מצופיה בשנה שלפני כן. ריילי החליט בצעד נועז להעביר את "קוראים לי ארל" ו"המשרד" ממקומן ביום שלישי אל ימי חמישי ב-21:00. בשלב ההוא שודרה שם שעה של "המתמחה", ריאליטי ששבר את המסורת הקבועה של ימי חמישי ב-NBC שבמשך 21 שנה, עד 2004, כללו ארבע קומדיות ודרמה, כך שהצבתן של שתי קומדיות שם תחזיר את העטרה ליושנה. "המתמחה" השיגה רייטינג טוב, כלומר הסיכון היה גדול, אבל המהלך צלח.
מול הסדרה מספר 1 בטלוויזיה באותו זמן, "זירת הפשע", "קוראים לי ארל" ו"המשרד" הצליחו לעמוד כצוק איתן. "המשרד" אף גדלה מאז ימיה במשבצת הקודמת, יותר ויותר צופים הגיעו אליה. למעשה, מדי עונה היא רק התחזקה עוד וטיפסה אל ראשי הטבלאות של פלח גילאי 18-49, היחיד שמשנה. "קוראים לי ארל" עשתה את הדרך ההפוכה והתדרדרה ברייטינג עד שבוטלה במאי 2009. "המשרד" הפכה לקומדיה הכי מצליחה של הרשת ולחביבת המבקרים. בימים שבהם NBC נלחמת על כבודה, "המשרד" הייתה לאחת מהסדרות הבודדות השומרות על עדנת יום חמישי ועל הגחלת של צביון הרשת, שבמשך עשורים הציבה לא אחת את האיכות לנגד עיניה, ועמה גם הגיעו הצופים.
האופן שבו פועלת הסדרה שונה בתכלית מסדרות קומיות אחרות, בעיקר ברשתות. היא מצולמת בסגנון כמו-תיעודי, הדמויות מודעות לנוכחות המצלמה והיא מתפקדת לפעמים כחלק אינטרגלי ומקדם עלילה. השחקנים מורכבים בחלקם הגדול מקומיקאים ומאלתרים, לא סתם שחקנים שבאים להגיד טקסטים. למעשה, חלק משמעותי מהקאסט שייך גם להפקת הסדרה: סטיב קארל, מינדי קיילינג (קלי קאפור), בי ג'יי נובאק (ראיין) ופול ליברסטין (טובי) הם גם מפיקים בסדרה וכתבו כל אחד כמה מהפרקים הזכורים ביותר ממנה. הלוק התיעודי והעובדה שחלק לא קטן ממנה מאולתר (בעיקר הודות לקארל ולריין ווילסון, המגלם את דווייט), הפכו את המשרד לחריגה בנוף הטלוויזיוני של הרשתות הגדולות. ההצלחה שהגיעה אחרי כן כבר הפכה אותה לפורצת דרך ולתורמת העיקרית להתפתחות של הדור החדש של הסיטקומים.
בינתיים בסקרנטון פנסילבניה, בה מתרחשת הסדרה, מעיר אפרורית בעלת אפיל תעשייתי היא הפכה ליעד תיירותי. "אנחנו ממש מגניבים עכשיו", אמר עוזר ראש העיר. או שמא העוזר לראש העיר? אני מתבלבל.
—
חסרי בושה 5.10: חוקי דרום העיר
דיון "חסרי בושה" עונה 5 פרק 10
על הקרוסלה
לקראת חלקה השני של העונה האחרונה, הנה מסע שיזכיר לכם את הרגעים היפים ביותר של "מד מן" לאורך שש וחצי עונותיה עד כה, כולל מזוודות, גלגלים, טריפים, תזמורות זעירות, אמיתות, חיבורים ותלישות.
פורסם לראשונה בוואלה
כאן תמצאו את דיוני וניתוחי כל הפרקים
18. קיטי מבינה שבעלה הומו ("הסידורים", עונה 3 פרק 4)
סאלבטורה רומנו הדחיק עמוק עמוק את היותו גיי, כמתבקש מתקופה כה חסרת סובלנות, ונישא לאישה מתוקה כמתבקש ממנו. סאל, שעבד באותה עת כבמאי על פרסומת ברוח "ביי ביי בירדי" ואן מרגרט, המחיז לאשתו קיטי לעת ערב, בחדר השינה, את האופן שבו הוא רואה את הפרסומת בעיני רוחו. אימת האסימון הנופל על פניה של קיטי לאורך הרגעים הללו הייתה נפלאה ומצמררת. משחק מעולה של שרה דרו.
החל מדקה 5:30.
17. הטריפ של רוג'ר ("מקומות רחוקים", עונה 5 פרק 6)
ג'יין גררה את רוג'ר לערב עם חבריה הכולל נטילת LSD. המארחת שלהם לא הייתה יכולה לבחור להשמיע שיר הולם ואירוני יותר מתוך "פט סאונדס" של הביץ' בויז מאשר "פשוט לא נועדתי לזמנים האלה", בזמן שכל אורחיה נכנעים לטריפים. בדיוק כאשר בראיין ווילסון שר את השורה הזו, התחיל במקביל להתנגן בראשו של רוג'ר שיר אולדי והוא רקד באיטיות עם ג'יין. זה היה רגע כל כך יפה, טהור, רומנטי, אבל הקקופוניה של השירים החופפים סיפרה את האמת, כמו גם העובדה שרוג'ר נכח ברגע אבל גם הביט בו מהצד.
16. דון מבקר את פגי בבית החולים ("הבחורה החדשה", עונה 2 פרק 5)
אחרי הלידה של פגי, מתכחשת לתינוק ונדרשת לבדיקה פסיכיאטרית על ידי רופאיה, דון הפציע לצד מיטתה. לא רק שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראינו קשר אישי בין דון לפגי, אלא שהאיש ניסח בפירוש את תפישת העולם האמיתית שלו, זו שהקפיד להרחיק מהמצגות מול הלקוחות: "פגי, תקשיבי לי, צאי מכאן ותמשיכי הלאה. זה מעולם לא קרה. את תהיי המומה לגלות עד כמה זה לא קרה".
15. בובי ודון מדברים על אביו ("שלושה ימי ראשון", עונה 2 פרק 4)
בובי דרייפר הקטן והחמוד (השחקן השני שגילם אותו מבין שלושה, והמתוק מביניהם) התנהג לא יפה פעם אחר פעם, אבל דון לא יכול היה להביא את עצמו להפליק לו. "אבא שלי זיין אותי במכות וזה רק גרם לי לרצות לרצוח אותו", הוא אמר לבטי. מאוחר יותר הגיע אליו בנו הקטן כדי להגיד סליחה ולהתעניין אם גם אביו שלו היה מתעצבן, איך הוא נראה, מה עשה למחייתו ומה אהב לאכול. רגעי ההורות היפים של הסדרה הם תמיד אלה שבין דון לסאלי, ולעתים גם בין בטי לסאלי (מלמדת אותה על נשיקה ראשונה, מנחמת אותה אחרי שקיבלה מחזור), אבל הרגע הזה עם בובי יפהפה לא פחות מהם (עד דקה 1:24).
14. פגי ודון רוקדים לצלילי סינטרה ("האסטרטגיה", עונה 7 פרק 6)
בפרק שבו דון ופגי התפייסו סוף סוף אחרי זמן רב שבו היו מסוכסכים, ובנוסף לו זמן רב עוד יותר שבו מרוחקים יחסית לנשמות התאומות שהם, הגיע החיבור המחודש שלהם לשיא שהדהד לחיבור הכי יפה שלהם בעבר – פרק "המזוודה" מהעונה הרביעית. דון הגיש לפגי את ידו לריקוד, הוא השאיר אותה באוויר זמן לא מועט עד שהתרצתה ולקחה אותה. הם עשו זאת לאט, במעין נחת, כשותפי גורל. פגי שהייתה כה בודדה כל כך הרבה זמן הייתה יכולה להרפות, להניח את ראשה על חזהו, והוא נשק לראשה כאילו היו אב ובתו, או אחים בנפש, או רעים משכבר הימים. כאילו הייתה אנה, מבחינה טכנית אשתו לשעבר, בפועל חברתו הקרובה והאפלטונית שמתה ביום ההולדת של פגי.
13. סאלי שומעת שסבה נפטר ("הסידורים", עונה 3 פרק 4)
סאלי הקטנה איבדה את סבה ולא הבינה כיצד המבוגרים בסלון מעזים לצחוק בשעת השבר הזו. בנזיפה שלה בהוריה ודודיה היא ניסחה בבהירות ילדותית ובכאב ענק את האבסורד שבמוות.
12. מייקל גינזברג מספר לפגי שהוא בן מאדים ("מקומות רחוקים" עונה 5 פרק 6)
האופן הצלול והבדיוני שבו מייקל גינזברג בוחר לספר על הביוגרפיה שלו, בן מאדים כי הרי לא ייתכן שנולד במחנה ריכוז, היה מצמרר. "יש עוד כמוך?", שואלת פגי ההמומה. "אני לא יודע", הוא עונה, "לא הצלחתי למצוא". הבבואה שלו משתקפת בחלון, שם לפחות יש עוד אחד כמוהו.
11. דון חושף בפני מייגן את הקושי שלו להיקשר לילדיו ("המבול", עונה 6 פרק 5)
כבר ראינו לא פעם את ההתנהגות החורקת של דון במחיצת ילדיו, כולל הודאה בפה מלא על תחושותיו בפני פיי מילר ("אני לא רואה אותם מספיק, וכשאני רואה אני לא יודע מה לעשות, וכשאני מוריד אותם בבית אני חש הקלה, ואז אני מתגעגע אליהם"), אבל עצוב מאוד היה לשמוע מפיו כאן, ברגע הזה, מהי הסיבה לכך, ובמיוחד את האמונה הסבירה-למדי שאולי אביו לא אהב אותו כלל. החריקה הזו עם ילדיו היא סימפטום לכל אישיותו של דון, שמזייף את דרכו הרגשית בעולם האמיתי.
10. סאלי אומרת לדון "אני אוהבת אותך" ("יום עבודה", עונה 7 פרק 2)
זה לא שסאלי לא אמרה לאביה שהיא אוהבת אותו פעמים רבות לפני כן, אבל בנקודת השפל המסוימת הזו בחייו של דון – מושעה מעבודתו, רחוק ומתרחק מרעייתו, בתו תפסה אותו בשקר גס לא הרבה אחרי שראתה אותו בוגד עם השכנה – סאלי אמרה לו את זה באגביות מובנת מאליה מבחינתה, אבל כזו שהיממה אותו לחלוטין.
9. פגי עוזבת ("האישה האחרת", עונה 5 פרק 11)
ההתפטרות של פגי הייתה סצינת פרידה לכל דבר, וככזו גם מאוד עצובה. היא הדהדה בעוצמה לפרק "המזוודה", שם הידידות האינטימית בין דון לפגי עלתה מדרגה והייתה יפה מאי פעם. מאז שפגי עזבה לא באמת ראינו מהם אינטראקציה נוספת כמו זו – את אלה דון שמר לרעייתו שעבדה במשרד, הרי לדבריו היא הזכירה לו את פגי. ואז בת טיפוחיו פרשה את כנפיה ועפה. דון לפת בחוזקה את ידה של פגי, באופן שלוכד בו את הרגעים האינטימיים ביניהם בעבר, שתמיד התבטאו במגע יד.
8. האיש בעל התזמורת הזעירה ("סיגנל 30", עונה 5 פרק 5)
"היו פראזות בסימפוניה התשיעית של בטהובן שעדיין גרמו לקוֹ לבכות. הוא כל הזמן חשב שזה נובע מהנסיבות של היצירה עצמה. הוא דמיין את בטהובן, חירש וחולה נפש, לבו שבור, משרבט בפראות בעוד המוות עומד על מפתן הדלת, קוצץ ציפורניו. עדיין, קו חשב שייתכן כי החיים בכפר הם שגרמו לו לבכות. הם הרגו אותו עם הדממה שלהם, והבדידות. הפכו את כל מה שרגיל ליפה מכדי לשאת".
כך כתב קן קוסגרוב בסיפור החדש שלו, תחת שם העט דייב אלגונקווין, וקלט באופן מדויק את פיט, האיש בעל התזמורת הזעירה. מעבר לתמצות הקולע והיפהפה של הפרק, עד לצליל טפטוף המים שמהדהד בראשו של פיט, מפר שוב ושוב את שלוותו, זו היתה פיוטיות שחסרה מאוד בעונה החמישית הגסה. ועדיין, גם ביחס לשאר העונות, מדובר בסצנה נפלאה.
7. אדם מגיע אל דון ("5G"' עונה 1 פרק 5)
אחד הרגעים הבלתי נסלחים של דון, והיו לו רבים כאלה. אחיו שראה אותו בעיתון שולי וזיהה אותו למרות שנחשב למת, הגיע לבקר אותו בעבודה. עוד לא הכרנו את עברו של דון בשלב הזה, מלבד רמזים קטנים, אבל כך או כך אי אפשר היה להבין איך לעזאזל דון מצליח להיות כל כך קר אליו. עזרה העובדה שג'יי פולסון, השחקן שמגלם את אדם, פשוט מעולה ומעורר הזדהות. כמוהו קשה היה לא לצפות בכל זה בגרון חנוק. המפגש ביניהם הגיע לשיא בחדרו של אדם במלון הזול, כאשר דון הגיע רק כדי לתת לו כסף מתוך מטרה לא לראות אותו שוב. דון עמד מול אדם שבור, אחיו, שאמר לו שכולם בחייו מתו ושאל אותו בדמעות מה יעשה עכשיו, חיבק אותו בחזקה, ממש לפת. דון טפח על גבו ועוזב.
6. דון משליך את הארגזים הישנים ("איש הקיץ", עונה 4 פרק 8)
אחרי הגירושין מבטי, זונה ששילם לה כדי להכות אותו, איבוד ימים שלמים לאלכוהול, אנה דרייפר מתה – כמה קתרטי לראות את דון דרייפר משנה כיוון, פחות קודר, מרגיש את הקיץ. הוא שחה מדי בוקר, התאמץ להתנקות, הוא ניגש אל המוסך בביתו הקודם, היכן שכעת בטי והנרי גרים עם הילדים, לקח את ארגזיו הישנים והשליך אותם. למחרת הגיע צלול אל מסיבת יום ההולדת של בנו הקטן. איש של השלמה, על רקע אחד המונולוגים היפים בסדרה. "אם תקשיבו הוא יספר לכם כיצד הגיע לשם. כיצד שכח לאן הלך ואז התעורר. אם תקשיבו הוא יספר לכם על הפעם שבה חשב שהוא מלאך, או חלם להיות מושלם. ואז יחייך בתבונה, שבע רצון כי הבין שהעולם אינו מושלם".
5. גלות ("בבילון", עונה 1 פרק 6)
שיא ממשי ראשון בסדרה, בסופו של פרק מושלם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבלנו מושג ממשי על תהומות המאבק הפנימי של דון דרייפר. בפרק שלפני כן ראינו אותו מול אחיו אדם סותם לחלוטין את הגולל על חייו הישנים, אבל ההווה של דון רחוק מלהיות התשובה עבורו. מול אשתו המאוהבת, מול רייצ'ל מנקן המסויגת, מול מידג' ההרפתקנית, דון נותר אבוד אבוד אבוד. מצוי בגולה אישית, על נהרות בבל, יושב וגם בוכה בזוכרו את ציון שלו. יותר רעיון מאשר מקום אמיתי, כדברי רייצ'ל מנקן. המקום הטוב, המקום שלא יכול להיות. הדמעות שנצנצו בעיניו של דון למשמע השיר בסוף אמרו את כל מה שצריך להיאמר.
4. דון מספר לבטי את האמת על עצמו ("הצוענייה והנווד", עונה 3 פרק 11)
זה היה רגע מפנה בסדרה לא רק מבחינה עלילתית – האמת שהובילה לפרידה של בטי ודון – אלא כי לראשונה היא הציגה בפנינו רגש אמיתי וכואב. עד אז ראינו את דון ברגעים רגשיים לא פשוטים, ראינו אותו מפוחד כדיק וויטמן מול אלמנתו של דון דרייפר האמיתי ומול אחיו, וכאשר הציע לרייצ'ל מנקן לברוח איתו לנוכח הגילוי של פיט – ובכל זאת אף פעם לא ראינו אותו באמת מעבר לבעתה רגעית. הכל באותה דרך מאופקת ויפה שהיתה נר לרגלי הסדרה, כמו מגזין עיצוב. כאן סוף סוף ראינו תגובה אמיתית של דון, אנושית, מתבקשת – תגובה שלמעשה היינו צריכים לראות כבר כאשר גילה בעונה הראשונה שאחיו איבד את עצמו לדעת בגללו. הסצינה הזו הפכה את "מד מן" למשהו עמוק, רגשי ויפה בהרבה.
3. מצגת הרשי ("בחזקתו של", עונה 6 פרק 13)
כפי שכבר אירע בעבר, דיק וויטמן שבר את מעטה דון דרייפר, רק שהפעם זה קרה מתוך פיכחות. זה היה כנראה הרגע הכי שובר לב בתולדות הסדרה, אבל גם עם הכי הרבה תקווה. המדהים הוא שדון ממש הרגיש כורח לעשות את זה מול אנשי 'הרשי'. "אני מצטער, אני חייב להגיד את זה", הוא אמר – חייב – "כי אני לא יודע אם אי פעם אראה אתכם שוב".
אחרי עוד סיפור מופרך עד דמעות, ודמעות בהחלט היו שם, דון היה מוכרח להעמיד דברים על דיוקם. השקר פשוט היה גס, מצחין, בוטה, צורח מדי: "אבא שלי פרע את שיערי ולנצח אהבתו והשוקולד היו כרוכים ביחד". לא זאת בלבד שדון השתמש בטרמינולוגיה השנואה עליו – הוא נזף באנשי הקריאייטיב שלו בתחילת העונה השישית על השימוש המופרז במילה "אהבה" – אלא שהכריכה המשותפת הזו היוותה חריקה עצומה עבור דון: מצד אחד אביו השנוא, האיש שהילד דיק רצה לרצוח, ומנגד הממתק שאהב ושעזר לו לחלום על מקום אחר שבו הוא רצוי. הדיסוננס פשוט צורם מכדי שיוכל לתת לו להימשך.
2. הקרוסלה ("הגלגל", עונה 1 פרק 13)
"נוסטלגיה. זה עדין, אבל משמעותי. טדי אמר לי שביוונית פירושה המדויק של 'נוסטלגיה' הוא 'הכאב מפצע ישן'. זה כאב עז בלב שעוצמתו גדולה בהרבה מהזיכרון לבדו. המתקן הזה הוא לא חללית, הוא מכונת זמן. הוא הולך אחורה וקדימה. הוא לוקח אותנו למקום שאליו אנו עורגים עד כאב ללכת שוב. הוא לא נקרא 'הגלגל', הוא נקרא 'הקרוסלה'. הוא מאפשר לנו לטייל כשם שילד מטייל, סביב וסביב, ובחזרה הביתה, אל המקום שבו אנחנו יודעים שאנו נאהבים".
המצגת שעשה דון למתקן השקופיות החדש של קודאק, הפך למניפסט המשמעותי הראשון ב"מד מן" שהעלה בכזו עוצמה את הסתירה שבין עברו האישי הקשה של דון לבין הנוסטלגיה שהוא בכל זאת משתכשך בה כל הזמן בעבודותיו המקצועיות; ביוגרפיות מומצאות כמו זו שהכריעה אותו מול אנשי הרשי. אבל הפעם, עם הקרוסלה, זה היה אמיתי. גאולה קטנה של אדם שלא מצליח להשאיר את רגליו על הקרקע, ופתאום מגלה שהיא ממש שם תחת כפותיו. הוא יכול לחזור הביתה, אל אשתו ואל שני ילדיו, אל המקום שבו הוא יודע שהוא נאהב.
1. "האדם היחיד שהכיר אותי מת" ("המזוודה", עונה 4 פרק 7)
אחרי לילה של רעות ושותפות גורל בין דון ופגי, לילה שבמהלכו דון עשה ככל יכולתו כדי לדחות את הקץ ולא להתקשר לקליפורניה כדי לקבל את הבשורה שאנה מתה. החיבור הזה בין דון לפגי לאורך פרק שלם הוא זיקוק היחסים שלהם – שיא של כל מה שבא לפני כן ותמונת מראה לרגעים שבאו אחרי כן והיו חזקים פחות. זהו גם רגע כל כך מייצג את הדבר הכי יפה בסדרה, את התקווה והגאולה שבכל זאת יש לדון ולפגי, בת דמותו, "השלוחה שלי", כלשונו. ההקבלה התמידית ביניהם לא מאירה על פגי כעל אפשרות רומנטית לדון, אלא מרמזת שמה שיכול למלא את חייו של דון הוא אינטימיות חברית.
