בצפייה הזו ב"מד מן" עונה 4 פרק 5, שמתי לב לרוג'ר. הוא נראה נזוף כל כך הרבה פעמים בפרק, לעתים (כפי שאמרנו בעבר) ממש כמו ילד קטן – "לרוג'ר יש משהו להגיד" – אבל בסופו של דבר הפעם הזדהיתי איתו. רגשית ושכלית. הקושי שלו להשתחרר מהעבר, מחבריו המתים ומההבטחות שנתן להם, היה כה אנושי ומובן, והדבקות בעקרונות הללו דווקא שיוותה לו יושרה לא מאוד-אופיינית. אולי לעובדה שהוא כותב את האוטוביוגרפיה שלו יש חלק בזכרונות הממשיים האלה, שמנחים אותו גם בהווה.
הנה מה שכתבתי בעבר על הפרק, וכאן הדיון המעניין שהיה לנו: