כמו תמיד כאשר ישנה יצירה שנוכחת באופן כה בולט בחזית הפרק, כלומר בשמו, מסקרן אותי לדעת מה הקשר שלה ל"מד מן". מלך ההר, מהמוזיקה שניגן הילד אצל אנה, "בהיכלו של מלך ההר", מתוך המחזה "פר גינט". המחזה עוקב אחר פר, בחור שאביו המתהולל בזבז את כל ההון המשפחתי, עזב את ביתו והותיר את רעייתו ואת בנו כשהם בחובות כדי להפוך לאיש מכירות נודד. אמו של פר מצפה ממנו להשיב אל כנו את ההון של אביו, אבל הבן הוא משורר גנדרן.

העניינים מתגלגלים כך שפר בורח אל היער, חוטף מכה בראש ומתעלף. הוא חולם שהוא פוגש עלמה שמתברר כי היא בתו של הטרול מלך ההר. כעבור דין ודברים המלך שואל אותו שאלה שעל פי וויקיפדיה היא חלק מהותי במחזה: "מהו ההבדל בין טרול לבין אדם?". התשובה ניתנת על ידי אחר: "בני האדם אומרים 'לעצמך היה נאמן' (To thyself be true). כאן אומרים הטרולים, 'לעצמך היה' (Be true to yourself-ish)", מעלים על נס את האגואיזם. מכאן והלאה פר מכריז תמיד שהוא עצמו, בלי להגדיר באמת מה זה אומר. דמות אחרת שהוא פוגש בחלום היא יצור לא מוגדר בשם בויג, שכאשר שואלים אותו "מי אתה?", עונה "אני עצמי". גם בויג מספק לפר מוטו שהלה מאמץ: "לך מסביב", כלומר במקום להתמודד תעקוף את הבעיה, ולמשך שארית חייו פר מעדיף ללכת סחור סחור מאשר לעמוד ולשאת בתוצאות. לא קשה למתוח קו בין כל זה לבין דון, לא כל שכן בשלב הזה שהוא בורח מניו יורק ומחייו אל אנה.

אבל איתה הוא לא הולך מסביב. איתה הוא באמת עצמו, הן דיק וויטמן והן אותו דון דרייפר שהרס הכל עם אשתו, רואה את חייו ניצבים מולו, מנסה להיכנס אליהם ולא מצליח. והוא נכנע, שוב ושוב, גם הפעם, מחפש עבודה אצל בוני המכוניות. היחסים שלו עם אנה פשוט יפים. שוברים את זה, חולקים את זה, אוהבים את זה. משפחה בלי להיות משפחה. חבל שהיא לא הסכימה להצעתו פעם, לפני עשור בערך, להיות "דודניתו". אבל גם במעט שהוא רואה אותה היא הופכת אותו מן הקצה אל הקצה, מסדרת לו את הראש. מנחמת אותו, אומרת לו שהוא חלק מן העולם, קשור לאוויר ולמים ולכל דבר חי. שהדבר היחיד שמונע ממנו להיות מאושר הוא האמונה שהוא לבד. כל הזמן הזה הרוח נשאה אל נחיריו את ריח האוקיינוס, ולבסוף הוא הלך אליו ונתן לו לשטוף אותו.

ספוילר בלבן לעונה הרביעית: אי אפשר שלא לקשור בין הפרק הזה לבין העונה הרביעית, שבה ניסיונותיו של דון להפוך לאדם טוב יותר היוו נתח ניכר מההתרחשויות, וכמובן היה השבר שבמותה של אנה. כמו כן, בעונה הרביעית דון התחיל לשחות כדי לשפר את הכושר הגופני שלו, וגם שם היה בכך אקט סמלי של הטבלה ולידה מחדש, כמו כאן עם האוקיינוס. אנה אמרה לו בפרק הזה, "אתה יכול להשתנות", ודון ענה לה שאנשים לא משתנים. אז מה זה אומר על העונה הרביעית? ויותר מכך: מה זה אומר על העונה החמישית העתידית? בתגובה לסקפטיות של דון אמרה לו אנה שככל שחיים כך לומדים דברים. אני ממשיך לשמור על אופטימיות בעניינו.

מד מן 212- The Mountain King
מאת איימס
בתאריך 17/4/2011

יותר מכל, הגברים של שדרות מדיסון צריכים להרגיש בשליטה. הם יודעים שהכוח שלהם שברירי כל כך, שהנשים שלהם חזקות מהם בכל כך הרבה דרכים, שהם פונים לכוח היחיד שנותר להם, הפיזי, האלים. פיטר מעניש את טרודי שהלכה מאחורי גבו וקבעה פגישה בסוכנות האימוץ, על ידי כך שהוא צועק ומאיים עליה. כל מה שהיא עושה נועד לגרום לפיט להיות מאושר, ופיט מוכן לזרוק את הכל מהחלון (pun intended), ורק לא לתת לה את הדבר היחיד שהיא רוצה. הם מרגישים, הגברים הללו, שהם נותנים לנשים שלהן את הכל משום שהם נותנים להן כסף וקונים להן את מה שהן רוצות, אבל הם לא מוכנים לתת להן טיפה של אהבה, של חיבה, שלא להיתפס כחלשים.

כך גם גרג של ג'ואן, שמתחלחל כל כך מהעובדה שאשתו המיועדת היא יצור מיני, מהעובדה שהיא לא שוכבת שם בדממה ובצער, עד שהוא חייב להרוויח מחדש את הכוח במערכת היחסים. הוא אונס אותה במשרד בסצינה האיומה ביותר בסדרה. אין מה לומר על זה, זה נורא. היחס של ג'ואן לזה, העובדה שהיא הולכת איתו לארוחת הערב אחר כך, העובדה שהחתונה מתקיימת כסדרה אינה עדות לחולשתה, אלא לאיך שהיא תופסת את חוסר הברירה שלה. היחידה שמנסה לקרוא תיגר על מערכת הכוחות הזו היא פגי, שזוכה במשרד הצמוד לזה של דון, למורת רוחם של הגברים, שהיו עסוקים מדי בחנופה והתרברבות. הרי בקשתה של פגי משרד תהיה גובלת בחוצפה לא משנה מתי תתבצע, שמערכת השיקולים שמנחה את הגברים (מתי טוב לבקש, כמה זמן לחכות עד שפרדי יעזוב, וכו'), לא משחקת אצלה שום תפקיד. לכן פגי בסופו של דבר, ביחס לגברים שהתחילו במקביל אליה, היא מנצחת.

אצל דון ובטי זה הפוך. לא בדיוק הפוך, פשוט לא לפי הסדר. בטי מנסה לקנות את סאלי כי היא כבר יודעת שהיא לא יכולה לתת לה חיבה או חום, אז ברירתה היחידה היא כסף. ודון, ג'ון האם במפגן משחק משובח, הוא שוב דיק הצעיר והמאוהב שמספר לאנה על בטי הצעירה. הוא מספר שבטי שמחה כל כך, שהוא אוהב כל כך לשמוע אותה צוחקת. עשר שנים מאוחר יותר שום דבר מזה כבר לא נשאר, ודון לא מאמין שאנשים יכולים להשתנות. לא לטובה, בכל מקרה. "הדבר היחיד שמונע ממך להיות שמח הוא האמונה שאתה לבד", אומרת לו אנה. גם אם לא היה מיוחד, התפיסה של דון את עצמו כעוף מוזר ועצוב (שקשורה קשר הדוק לאופן בו גדל, כעוף מוזר ועצוב), מפרידה אותו מהעולם, משאר היצורים החיים, מבטי. הוא מבין שהוא הרס את הכל, הוא מבין שהוא לא יוכל להחזיר שום דבר לקדמותו, אבל אין לו מה לעשות לגבי זה. בפעם הראשונה אני רואה מבעד למעטפת המנוולות של דון. הוא מתייחס לבני אדם בחוסר זהירות כמו שאנשים אחרים מתייחסים לחפצים דוממים. זה לא שהוא ממין אחר, זה שהוא משהו אחר בתכלית.

—–

הערה לא קשורה: אני רואה את "הבית הלבן" מההתחלה, ואת אליזבת' מוס בתור זואי ברטלט. מדהים לראות אותה שם, בתור הבחורה היפהפיה, חסרת המורא, החצופה. זה לא רק שהיא צעירה, זה באמת שהיא מישהי אחרת. כל הכבוד לאליזבת' מוס שמצליחה לגלם את פגי באותו שכנוע שהוא גילמה את זואי. מצחיק שפגי גרמה לי להאמין בהתחלה שמוס לא יפה בכלל.