תהליך יפה עובר על דון בפרק הזה. נראה שהוא אבוד מאי פעם, עכשיו כשהוא גר לבדו בחדר במלון. המזוודה שלו נעלמת בשדה התעופה (מעניין לראות את שלל ההתייחסויות למזוודות, לא שמתי לב לכך בעבר), מה שהופך אותו לחסר כל במובן מסוים. בחליפה יקרה ובמלון יוקרתי אמנם, אבל התלישות הקיומית שלו זוכה כאן לתצורה של ממש. כאשר הוא נכנע לפיתוייה של ג'וי זה נראה לי בתחילה גחמני ואינפנטילי, כמו ילד שנמשך אחר צעצוע ועוזב לשם כך את מה שהוא עושה, את מה שהוא צריך לעשות. בסופו של דבר זה עדיין גחמני ואינפנטילי, אבל גם מכמיר לב. אנשיה של ג'וי הם עולם אחר, לא מוכר לדון. הוא חוקר אותם בהתבוננות שקטה מהצד כמו אנתרופולוג. הם פתוחים מינית, זורקים זין בדיוק כשם שעשה הוא זה עתה, נוודים שבורחים ועוקרים ממקום למקום. היש התגלמות ברורה יותר? נראה כאילו הם אחיו, משפחתו האבודה. הוא מצליח בקלות לזהור במשחק שלהם בארוחת הערב, זורק שמות של ערים, איש למוד נדודים-תודעתיים שכמוהו.

אבל זה לא באמת ככה. התגובה הראשונה שלו כשהוא מגיע אל הווילה שבה הם דרים היא להתעלף. התגובה שחותמת את שהותו שם היא התבוננות באורח החדש, כריסטיאן, ובילדיו הקטנים והמותשים. כריסטיאן מתלונן על כך שאשתו לא נותנת לו לראות אותם – הם הרי גם הילדים שלו. הילדים באותה מידה יכלו להיות סאלי ובובי. דון בוהה בילד שמשפשף את עיניו בעייפות. ג'וי מנסה לשדל אותו להמשיך איתם לנקודת הציון הבאה, מבטיחה לו שהיא לא רכושנית, בעצם אומרת לו את כל הדברים שעל פניהם דון דרייפר או דיק וויטמן היו נוהים אחריהם. אבל לא, הוא כבר במקום אחר. הנהייה שלו אחריה מתוך אותה גחמנות אינפנטילית היא אולי בטבע שלו, אבל המשפחה שלו, הילדים שלו, אשתו שהוא ראה את פניה באחרת בבר של המלון – הם אלה שהוא כמה אליהם עכשיו. הוא אבוד כמו המזוודה שלו, וזו בסופו של דבר מצאה את דרכה אל סף דלת ביתו שבפרברי ניו יורק.

קטנות:
הקטע הכי מרעיש בפרק היה בכלל מסיפור אחר: סאל ההמום מול ההתוודות של קורט על היותו הומו.
ג'וי, כלומר לורה רמזי, כל כך מזכירה לי מישהי ואני לא יודע את מי!

זהו
מאת איימס
בתאריך 2/4/2011

הפרק השנוא עלי בתולדות הסדרה. כנראה בגלל שהוא מתמקד בדון וביכולתו הפלאית לגרום לנשים להתפשט בכוח המחשבה. כן, הוא נאה, אבל ברצינות? כל האפיזודה שלו על האנשים המוזרים הזו, במיוחד אחרי ההתעלפות, נראים כמו מעבר מבעד למראה או חלום טרוף. האירועים ההיסטוריים הכבירים שמתרחשים ברקע, כולל החרדה הקיומית שמוצגת בפני דון ופיט, מראים רק לאיזו מסיבת תה משוגעת הוא נקלע, והוא מאמץ את הסיטואציה ללבו. אני מבינה את הצורך לברוח (ועכשיו מבינה את נטייתו לקבל החלטות מוזרות בקליפורניה), אבל כל הפרק הוא שיר הלל לדון המושלם, ודון הוא לא מושלם. הוא בכלל לא דון.

כמה דברים טובים יש בפרק: פגי מבינה שהיא רוצה את הבחורים הלא נכונים, סאל וקורט. רוג'ר וג'יין. והכי הכי, המזוודה על מפתן דלתו הנטושה של דון.

הקטע עם פגי
מאת yaddo
בתאריך 3/4/2011

הייתי בטוח שהתספורת שלה הגיעה מיד אחרי שג'ואן נזפה בה על כך שהיא נראית כמו ילדה קטנה. החיבור שלה עם קורט היה חביב מאוד.