אני לא לגמרי יודע מה הן הציפיות שלי מ"קומיוניטי" בשלב הזה של חייה. כלומר, אם אנסה לעשות בזה סדר, בוודאי אגיע להכרה שימי שלטונו של דן הרמון בסדרה, ובעיקר סופם בעונה השלישית, היו לסירוגין גאוניים ובלתי נסבלים, אבל חלק מאהבתי הרבה לסדרה נשמר בגלל שאני אוהב את הדמויות. או יותר נכון, אני נהנה איתן.
זה לא השתנה בעונה הרביעית. משהו שם ללא ספק אבד, איט פקטור שלא תמיד פשוט להניח עליו את האצבע. שאר הרוח של "קומיוניטי" ירד דרגה או שתיים, ובכל זאת אני מוצא את עצמי מתעלם מזה ונהנה בעקביות מהעונה עד כה. הכיף עדיין ישנו, אני מחייך לאורך רוב חלקי הפרקים והסדרה עדיין פקחית למדי, אבל יחד עם זאת אני שם לב שהצחוקים הרמים הולכים ומתמעטים ושכל פרק כולל לפחות בדיחה אחת או סצינה אחת לגמרי רדודים – הנאום של ג'ף בפרק החדש למשל גרם לי להתכווץ במבוכה. זה גורם לי לתהות כיצד לאורך זמן ישפיע הפורמט הנוכחי של "קומיוניטי" על יחסי כלפיה. כבר עכשיו ברור לי שלא אתאבל כאשר תבוטל, אם כי סביר להניח שזה נובע יותר מהציפיה שזה יקרה לאור הרייטינג המזעזע שלה.
בסופו של דבר המפיקים החדשים, רוברט גווארצ'יו ומוזס פורט, עושים עבודה טובה בעיניי, והפרק הרביעי בעונה הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. Continue reading
ברוכים הבאים לטקס פרסי המיקי, הקונטרה שלנו לפרסי האמי מאז 2003, עת נוסד על ידי עידו פרד כהן בפורום נענע הנושן. מאז ועד היום אנו בוחרים מדי שנה את הסדרות שהכי אהבנו באותה שנה בקטגוריות שונות.
