כבר בפרק הראשון של "הנובליסטים", הסדרה התיעודית החדשה של yes דוקו (שזמינה במלואה ב-VOD), מומחשים ממדי הפספוס שלה. בשלב מאוחר במהלכו ישנו רגע שבו פרופסור אהרון צ'חנובר, זוכה בפרס נובל לכימיה, מספר בדרך אגב שבתור ילד גנב נעליים בחוף כדי להתפרנס. רגע של וואו, פריט מידע מרתק ומסקרן שמגיע ללא התראה ובלי קשר לדברים הבעיקר-מקצועיים שנאמרו לפניו. אלא שאם קיווינו להמשך או לפשפוש נוסף במקורות, ואכן קיווינו, נכונה לנו אכזבה. זה כל מה שאנחנו מקבלים.
נקודת המוצא של "הנובליסטים" מתבקשת ומבורכת: אחרי שורה של זוכים ישראליים בתחומי הכימיה והכלכלה מאז תחילת המילניום, ביקש יוצר הסדרה אורי רוזנווקס להנגיש להמונים את הנושאים שעליהם עבדו ולתהות כיצד התחומים הללו רלוונטיים לחיינו. הבעיה היא שנקודת המוצא הזו צרה מדי, ובדיעבד מתברר שגם לא מאוד מעניינת.
לא נעים להגיד אבל אפילו במשימה המרכזית שלה "הנובליסטים" לא עומדת – רק בדרך אגב אנחנו מבינים את משמעות ההישג של פרופסורים צ'חנובר והרשקו על פי אנקדוטה שסיפר האחרון על ארוחה בשגרירות שוודיה. הוא מתאר כיצד במהלכה התפרץ מישהו מבעד לאבטחה כדי להודות להם על כך שטיפול ניסיוני שעבר בהתבסס על הגילוי שלהם, הצליח לרפא אותו מסרטן. אה, אז זה מה שהגילוי היוביקוויטין הזה סייע לעשות. פשש, סיפור רציני. אולי אפשר היה לחדד את זה במקום להראות לנו פעם אחר פעם את תהליך פירוק החלבונים בתא.
חשוב לציין שיש שוני מהותי בין הפרקים שבהם מתוארים סיפוריהם של הזוכים בכלכלה (ישראל אומן ודניאל כהנמן) לבין אלה המגוללים את עבודתם של הזוכים בכימיה (אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר, דן שכטמן, מייקל לויט ואריה ורשל). מתוקף הממבו ג'מבו המדעי של הכימאים ניתן מקום רב להסברים שמנסים להאיר עיניים, ולמרבה הצער הם דוחקים ממדים אנושיים ואישיים שיסבירו לנו מי הם האנשים האלה ומה הוביל אותם אל המקום שבו הם נמצאים.
זה ממש ההפך מהפרקים על זוכי הנובל לכלכלה, שהגילויים שלהם – תורת המשחקים במקרה של אומן וקבלת החלטות במקרה של כהנמן – נובעים ממקורות פסיכולוגיים ואנושיים ועל כן דורשים התבוננות שונה שהתוצאה שלה מעניינת, או לפחות טלוויזיונית יותר. למעשה, הזכיות של האישים הללו דווקא בפרס נובל לכלכלה בשל תורות כה פסיכולוגיות נדמות שרירותיות, בעיקר במקרה של תורת המשחקים, וזהו היבט נוסף ש"הנובליסטים" נמנעת מלהסביר אותו.
יש חן רב ב"הנובליסטים", ללא ספק. הוא נובע לא מעט מהמרואיינים שלה – שחרף הסטריאוטיפ של החוקר הנחבא אל הכלים, רובם ככולם נגישים ועוברים מסך – ומהשימוש החמוד באנימציה כדי להפיח חיים במידע היבש. הבעיה היא שעם כל פרק ניכר עד כמה הסדרה מוגדרת על פי מה שנעדר ממנה. למשל, עדה יונת. גלריה של גברים מככבת לאורך חמשת הפרקים, והאישה היחידה מקרב הזוכים הישראליים נעדרת. יכול מאוד להיות שהיא סירבה לשתף פעולה וזה בסדר, זו בוודאי לא אשמת הסדרה, אבל כאשר רואים אותה בדרך אגב על המסך במסגרת אירוע של ועדת נובל, מן הראוי לפחות לגייס את האנימציה הזו כדי לציין שזו היא. גם סתם כיתוב ללא ניע יכול היה להספיק.
נעלמים נוספים: תרומתה של הסביבה ושל מדינת ישראל לזוכים, אם ישנה כזו. בין השורות עולה מדי פעם מידע על התנאים הדלים שבהם פעלו המדענים, ואחד הדברים החשובים ביותר שנאמרו בהקשר לפרס נובל כלל לא מופיע בסדרה – ההתבטאות של פרופסור צ'חנובר על כך שזכו בפרס למרות מדינת ישראל ולא בזכותה. ומה בדבר הדור הבא? האם התנאים לזכיית פרס נובל שהכשירו את דרכם של אלה לפני עשורים רבים עודם קיימים, או שהעשורים הבאים לא יהיו כל כך אדיבים אל מדענים ישראליים?
השאלות חסרות המענה האלה, יחד עם היעדר רקע אישי ואנושי בחלק מהמקרים, מביאים לכך ש"הנובליסטים" מכלה את רוב זמנה על גירוד מתמיד ולא מרגש של פני השטח. היא לא מצליחה – סליחה, היא לא מנסה – לנסח אמירה כלשהי על מה שהופך את הנובליסטים לנובליסטים ומה מבדל אותם משאר האוכלוסיה, דבר שניתן לצפות לו בהתחשב בשם הסדרה. בסופו של דבר הרושם המתקבל ממנה הוא זה של תוכנית דידקטית מהסוג שניתן היה למצוא פעם בשידורי הבוקר של הטלוויזיה הלימודית, סרוחים על הספה עם חום וכוס תה בקרבת מקום. חבל, כי "הנובליסטים" יכולה היתה להיות הרבה יותר מזה.
