
היום משודר בחם בידור ישראלי הפרק הראשון מתוך שלושה של המיני סדרה התיעודית הנפלאה "פשה", המספרת את סיפורו של אברהם 'פשנל' דשא. אני ממליץ עליה בחום למי שטרם צפה, ואני משער שמדובר ברובכם המכריע. מחר ומחרתיים ישודרו שני הפרקים הבאים. אחרי השידור הראשון של הסדרה לפני חמש שנים בדיוק, כתבתי עליה את הדברים הבאים:
הלוואי שאפשר היה לספר את הסיפור הזה באופן לא כרונולוגי, שלא ייחתם בשברון הלב של ירידת קרנו של אברהם דשא, פשנל, בקטע העצוב והלא יאמן בעצמתו בו הוא מתרה באהבה בנכדו העולל פעור העיניים, בן כמה חודשים בלבד, שלא ייכנס לעסקי התיאטרון ויהי מה, ואם הוא הולך להיות שחקן שלא ידבר איתו. התחושה הזו קיימת אפילו שחסכו מאיתנו פרטים על כשלונות נוספים שלו בערוב ימיו. מה שכן, דווקא הפרק החותם הוא שהסב את העניין מכל השאר אל האיש עצמו. לאורך רוב הסדרה העניין הרב נבע מהיצירות הרבה יותר מאשר מהיוצר. הגשש החיוור, כוורת, הרפתקאותיו המשותפות עם אורי זוהר בתחילת דרכו (שניהם בתמונה עם חיים טופול) – פרק נפלא שבכלל לא הכרתי. הראיון העכשווי עם זוהר המזוקן ובעל הציציות היה מאיר עיניים – בלי שום נימת חרטה אלא בענייניות מוחלטת סיפר על מה שעשו בעת ההיא, על המסחריות שאליה נטה פשה ואל ההרפתקאות הניסיוניות והמוזרות שאליהן נטה זוהר. חבל שאי אפשר היה לראות מה קורה איתו אחר כך, יחד עם חבורת שבלול.
היתרון המשמעותי של הסדרה היה בחומר הגלם הנדיר שנחשף בה, רובו תוצרת מצלמתו הפרטית של פשנל (הכל בצבע), כולל הטיולים הנהנתניים שלו מסביב לעולם עם החברים. אילו חיים היו להם אז. מה ששבה את לבי במיוחד הוא – איך לא – הנוסטלגיה. התל אביביות של פעם שנבעה מכל נקבובית של האיש, שיודע איפה אפשר למצוא בעיר את עלית עצי הגויאבה, האגסים, הלימונים וכו`, וכן צילומי ארכיון בשחור לבן משנות החמישים והשישים של כרך קטן-גדול אסקפיסטי, הדוניסטי ואשכנזי המנותק מכל מה שקורה סביבו. הרעיון הזה, שהיום סופג קיתונות ביקורת כל שני וחמישי, נראה בתמונות הללו כדבר הכי מזמין בעולם.
כמו שאוהבים להגיד, סיפורו של פשנל הוא סיפורו של הבידור הישראלי, ובמקרה הזה הקביעה קרובה לאמת. טוב היה לה לסדרה הזו לו הייתה משודרת בערוץ 1, המקום היאה להפקות כאלה, ואם לא אז בערוץ 2, המקום שהבידור הוא לחם חוקו. אבל היא שודרה בחם בידור ישראלי והפכה בלי שום תחרות לדבר המרשים, המשמעותי והיפה ביותר שהוציא הערוץ תחת ידו. כן ירבו. אבל באמת.