Tag Archives: פארגו

שנות השבעים בארה"ב היו אלימות עד ייאוש. זה היה העשור שהתחיל עם משפטו של צ'ארלס מנסון והסתיים עם משפטו של טד באנדי, שבו רוצחים סדרתיים הפכו לסלבריטיז, כתות רצחניות הלכו ופשו, אנשים פחדו להסתובב ברחובות. כל מעשי הזוועה האלה שודרו בטלוויזיה בזמן אמת, הקנו לאומה האמריקאית מושג ברור ומוחשי על הפשע המאיים שאורב כדי לפגוע בכל אחד מהם.

העונה השנייה של "פארגו" מתרחשת בשנה האחרונה של העשור ההוא ומייצגת אותו נאמנה. לא רק באלימות המואדרת, רבת ההוד ועותקת הנשימה, נספחת לאסתטיקה הגדולה של "פארגו" כולה, אלא גם בהיבטים הטכניים יותר. המסכים המפוצלים, החלליות שקורצות לשוברי הקופות הגדולים של הסבנטיז, ובעיקר-בעיקר המוזיקה. מרגריט פיליפס, האחראית על הפסקול, נברה עמוק עמוק בתקליטים מהתקופה כדי להוציא פנינים של ממש, שירים רבים שאינם בהכרח מוכרים, אבל הסאונד, המקצבים, האגביות שבהם, מבססים מאין כמוהם את תחושת הזמן.

זהו זמן של אנשים רציניים, כבדי ראש, הלומי קרב אחרי מלחמת וייטנאם. טיפוסים חזקים ושקטים. "אחרי מלחמת העולם השנייה, היו לנו שש שנים בלי רצח כאן", אומר שריף האנק לרסון (טד דנסון) לחתנו לו סולברסון, שוטר במשטרת המדינה (פטריק ווילסון). "בימינו… לפעמים אני תוהה אם לא הבאתם את המלחמה הזו הביתה יחד איתכם". שני פרקים אחרי כן גם לסולברסון עצמו היתה תהייה לנוכח האלימות הרבה: "לפעמים… מאוחר בלילה… אני תוהה אם אולי כל התחלואים של העולם הזה, אם הם לא בתוך אשתי איכשהו". אשתו עצמה, בטסי (כריסטין מיליוטי), מתארת בפרק האחרון לעונה לנורין את החיים עם המחלה שלה: "מכירה את זה שאת לוקחת אפרסק מהקערה וצד אחד שלו בשל וצהוב והצד השני שחור ועבש?".

כזה הוא הלך הרוח בעונה השנייה, המהורהרת והנוגה של "פארגו". הדמויות בה נאבקות בחולי, דוחפות סלעים במעלה הרים, מחכות לדאץ', המנהיג שיושיע אותם ויפיח בהם מעט תקווה. מדובר באווירה כל כך שונה מהפארסה האבסורדית ש"פארגו" שרתה בה לפני כן. את השוטרים חדלי האישים מחליפים אנשי חוק נבונים וערכיים כמו לרסון וסולברסון האב. במקום האזרחים התמימים שמסתבכים עם החוק ומתנהגים בטמטום מוחלט עד שלפתע הופכים בבת אחת לגאוני פשע, הגיעו בני זוג חמודים, תמימים, מעט אקסצנטריים אבל לא מגוחכים (ג'סי פלמונס וקירסטן דנסט). את מקומו של המתנקש הגרוטסקי חובב האנרכיה תופסים גבר גרובי חובב ספרות בשליחות המאפיה (בוקים וודביין), ואינדיאני מושפל בשירותה של משפחת פשע מקומית קשוחה, ואז בשירות עצמו (זאן מקלרנון). ההופעות המאופקות של ווילסון ודנסון היו צוקים להישען עליהם, פלמונס ודנסט הצליחו להעביר את המלכוד האדיר שדמויותיהם מצויות בו באופן שהקשה לא להזדהות איתם, וודביין היה מפחיד וחמוד בה בעת, מקלרנון הילך אימים. כולם הפגינו אנושיות.

"קאמי אומר שהידיעה שנמות הופכת את החיים לאבסורדיים", אומרת נורין לבטסי בפרק סיום העונה. אבסורד הוא המילה הנכונה ל"פארגו" בעיקר בעונתה הראשונה, אבל לא מעט גם הפעם, ודי אם נזכיר את המַכינה – החללית שבפרק הראשון גבתה את חייו של גרהארט אחד, ובפרק התשיעי את חייו של גרהארט אחר. נורין קראה את "המיתוס של סיזיפוס; מסה על האבסורד" של אלבר קאמי כבר כשעבדה מול אד בבית המטבחיים בפרק הראשון לעונה, כאילו סימלה את ההולך לבוא, שהתבסס על מה שגם ככה הכרנו מ"פארגו". אבל לא, זה ממש לא העניין בעונה הזו. בטסי עונה לה: "אני לא יודעת מי זה, אבל אני משערת שאין לו ילדה בת 6". בערך באותו זמן אמר בעלה משהו באותה רוח לפגי בלומקוויסט, על חיי משפחה: "זו הסלע שכולנו דוחפים, גברים. אנחנו מכנים אותו עול, אבל בעצם זו הזכות שלנו".

מתחת לפני השטח רוחש רובד לירי יפהפה. רגעים שקטים ונטולי ציניות שהאלימות מנסה לקצור, אבל בכל זאת נותרים זקופים, מקנים תחושה מתמדת שישנו מחיר לכל האכזריות הזו, ובעיקר משקל נגד. רגעים מרגשים באמת שנעדרו לחלוטין עד כה, אנשים שאיכפת לנו מגורלם גם אם הם בצד הלא נכון, או גם אם ניסו לשווא להסגיר את חברתם לרוצח כדי להציל את חייהם שלהם. יש איזון בעונה הזו בין השחור והעבש לבין הבשל והצהוב. משפחות מתפצלות שאיבדו את דרכן אחרי דורות של יריבוּת אחים רצחנית, וכנגדן משפחות שבניה ובנותיה רק שומרים אחד על השני ומנסים לחזור זה אל זה, מגובים בחברים ובקהילה מסוככת. כל אותם דברים שמפקד המשטרה ביל אוזוולט (בוב אודנקירק) יתגעגע אליהם 27 שנים אחרי כן. כל הדברים שבטסי רואה בחלומה.

למרות כל הרוע והקטל, ולמרות החשש שליבתה הסדרה בנוגע לחייהם של בטסי והאנק, בסופו של דבר הם עודם בחיים. הטובים עדיין איתנו, המשפחה מנצחת, הבית גובר, וימשיך לגבור גם עשורים אחרי כן. סיומת שלמה ויפה לעונה שתיזכר כיצירת מופת מסעירה.

—

פורסם לראשונה בוואלה

זה מה שכתבתי על פרק פתיחת העונה.

ספוילר "פארגו" עונה 2 פרק 4

בזמן שהדמויות של "פארגו" מתכננות תכניות, העב"ם המסתורי שמרחף ומשגיח עליהן פשוט רועד מרוב צחוק. ואולי זו גם הסיבה שהמסגרת העלילתית מעדיפה להתנער בקלילות מאחריות על אמינות המתרחש. כך יוצא ש"מבוסס על סיפור אמיתי" מבוסס על ניפוץ ההנחות המוקדמות שלנו בנוגע אל טיבם של מניעים, מוסר ורציונל. במציאות שנערכה מבעוד מועד לכדי בידיון, המערכה האמיתית מתנהלת בין גרסאות קדחתניות עם חוקים משלהן על המשמעויות והלקחים של האירועים האלימים העתידים לבוא. אם בעונה הקודמת הייתה לעיתים תחושה לא נעימה של פאתוס דטרמיניסטי ופומפוזיות מתמשכת בתיאור עלילות בלי לב ונשמה, הפעם – כך נדמה לפחות כרגע – הנפח הנראטיבי המפוצל עושה חסד עם האינטיליגנציה הרגשית והמצפן האינסטינקטיבי של האחים כהן. במילים אחרות, השואוראנר נואה האוולי השתלט מחדש על העניינים ומציע כרגע טלוויזיה קולחת ומסוגננת. וטוב לדעת כי בפוטנציה יש בידיו ברירות רבות לאן לקחת ולאיזה כיוון למשוך את התסריט. המלאכה עוד מרובה אך סו פאר סו גוד.

Okay then

פילוסופיית החיים הפסימית של השריף האנק לארסון (טד דנסון) נוחתת על אזניו של בנו החורג, השוטר לו סולוורסן (פטריק ווילסון), בכל אימת שהם חולקים מחשבות על היעדר ההגינות באמריקה של פוסט מלחמת ויאטנם. לארסון, ותיק מלחמת העולם השנייה, רואה בערכים הנתונים כמוגבלים ומושפעים מהבנאליות של הרוע. הוא כבר הפסיק להתרגש מהזוועות בהן נתקל בזירות רצח. סולוורסן, כפי שראינו בפרק הקודם, מעדיף להתמודד ולעמוד איתן בפני קנה של שאטגאן. במשמרת שלו, החוק והצדק הם סמלים שאסור כי יתבלו או יאבדו מכוחם. אצלו הכאוס נראה כפאזה חולפת ותמיד אפשר לתקן את הקיים ולהשיב את השפיות על כנה. חושיו החדים מובילים אותו בפרק הנוכחי לשלב חדש בפיתרון חידת היעלמותו של הבן הצעיר למשפחת הפשע גרהארדט, אותו אירוע מחולל שהצית את הפיוז של הרבה טיפוסים חמומי מוח. כשהוא מגיע אל ביתם של הזוג פגי ואד (קירסטן דאנסט וג'סי פלמונס) ורומז להם כי חיבר אחד ואחד והגיע למסקנה שהם מעורבים עד הצוואר, יצר ההישרדות של פגי ממשיך להיות לה לרועץ, מה שמאלץ אותה להתכחש ספק במודע. המחיר הבלתי נמנע אותו ישלם הצמד בגלל הנאיביות והיהירות שלו עשוי בסופו של דבר לשמש כהבדל הברור בין הפנטזיה הרצויה להתפכחות המצויה.

פגי ואד, מה נגיד ומה נאמר. בעגה המקומית שלנו, חל עליהם המונח "שיהיו בריאים", היות ופרקטיקה שלומיאלית מהווה עבורם תירוץ יעיל להשתמטות מדרך הישר. פגי חולמנית ומוזרה, אופיה נותר מעומעם. הו, האירוניה! העצמת נשיותה ומיצוי יכולותיה כאינדיבידואל אלו גם הגורמים שמהווים את הסיכון לכל הרעיון העומד מאחורי הציפיות שלה להמשך. פגי לא שמה לב שהיא נשאבה לתוך חור שחור, לכודה בלימבו של שגיאות, גם אד נקלע פנימה, ואם הם לא יתעשתו בנקודה מסוימת, לא ברור לי מי או מה יחלץ אותם. החייזרים?

מייק מיליגן והקיצ'ן בראדרז (באמת שם מוצלח עבור להקת פרוג רוק) נהנים להם מחופש פעולה מוסרי מוחלט, ועל פניו אינם בוחלים בשום קלישאה של נבלים כל יכולים עם עיצוב קריקטוריסטי. מיותר לציין שבני הלוויה של מייק הם לא יותר מקרטונים עם דופק אבל הוא עצמו מקבל דיאלוגים מצוינים שהופכים את דמותו למוצלחת במיוחד. בפרק השני, מייק התרפק בשיחתו עם האנק על הרגעים היקרים בהם גברים יכולים לנהל דינמיקה רטורית שלווה ונינוחה, להתנער מקונפליקטים. בעולמו של מייק, דם נשפך כיין ועימות מתפקד כמוצא שגרתי. מה יעלה בגורלו, את זה הייתי רוצה לראות.

פלויד גרהארדט מקבלת בפרק הנוכחי את השורה ששברה את הכלים – "אנחנו יוצאים למלחמה!" כי נמאס לה מסינדיקט הפשע המאורגן של קנזס סיטי. הם ישבו להם בשולחן המו"מ, ניסו להגיע להבנות והכל התפוצץ. חילוקי דעות בקרב גנגסטרים לא יובילו לתוצאות מרנינות. התחזית: שלג של עופרת. היה יופי של פסקול אופראי בסצינות של משפחת גרהארדט. זוהי טרגדיה קלאסית הנרקמת לנגד עינינו.

ספוילר "פארגו" עונה 2 פרק 1, פתיחת העונה השנייה

זה קורה כל כמה שנים. מפעם לפעם מגיעה איזו תופעה תרבותית שהופכת לקונצנזוס מטורף, הקהל מפגין אהבה, הקולגות מרעיפים פרסים והמבקרים מריירים שבחים. "פארגו" היתה הסנסציה התורנית כאשר הגיעה ב-2014. ספין אוף לקלאסיקה של האחים כהן באותו שם, המתרחש שנים אחרי אירועי הסרט.

שנאתי את העונה הראשונה. סבלתי לנוכח הניסיון החלול של הסדרה לשוות לעצמה עומק ומיסתורין באמצעות שמות פרקים שכולם פרדוקסים נודעים, רגעי פילוסופיה נבובים, ציטוטים תנ"כיים ופואנטות נמרחות. לא יכולתי לשאת את חוסר היכולת וחדלון האישים הבלתי אמינים של שורת אוכפי החוק, את ההסתמכות המופרזת על צירופי מקרים או תכנונים עולבי אינטליגנציה שניצבים על כרעי תרנגולת. תיעבתי את הדמויות הקרטוניות, החד-ממדיות והבלתי-סבירות – בילי בוב תורנטון כרוצח שטני בלתי מנוצח שהכל מצליח לו, מרטין פרימן כחנון שבאמצע העונה הופך פתאום ללא הסבר לגאון קרימינלי. באופן כללי הסדרה הותירה תחושה של כתם על יצירת המופת המקורית שהיתה ההפך מכל אלה, ושאפילו בלי השוואות העיבוד המחודש מטומטם וגס.

כך שפרק פתיחת העונה החדשה היה הפתעה נחמדה במיוחד. כבר על הנייר הוא נראה מבטיח. הסיפור המקורי נחתם, איך ממשיכים מכאן? ובכן, אחורה. העונה השנייה חוזרת אל אירוע שאוזכר בדרך אגב בעונה הראשונה: לו סולברסון, אביה של מולי, סיפר על מקרה מחריד במיוחד שנתקל בו במסגרת עבודתו כשוטר מדינה ב-1979 – כמבוגר גילם אותו קית' קראדין, בצעירותו נכנס לנעליו פטריק ווילסון, ובנוסף לו הקאסט מרהיב בעונה הזו אפילו יותר מאשר בקודמת: קירסטן דאנסט, טד דנסון, ג'סי פלמונס ("שובר שורות", "אורות ליל שישי"), ג'ין סמארט ("24"), בראד גארט ("כולם אוהבים את ריימונד"), אדם ארקין ("שיקגו הופ"), ניק עופרמן ("מחלקת גנים ונוף"), ג'פרי דונובן ("סוכן מחוק"), קירן קאלקין ("איגבי") וכריסטין מילוטי, שפחות או יותר משחזרת כאן את תפקידה מ"איך פגשתי את אמא".

נכון לפרק הראשון החגיגה הזו מצדיקה את עצמה. בניגוד לפתיחת הסדרה שבה נרשמה הישענות יתרה על סרט המקור, הפעם הסיפור תופס חיים משלו ונוסק כבר מההתחלה. בקדחתנות וביזאריות, סצנה רודפת סצנה באופן שנראה כמעט שרירותי. אלא שהסצנות האלה גם עובדות היטב ומסקרנות בפני עצמן, וגם מצליחות לבסוף לצייר תמונה של המולה שמחה. זה מגיע כמובן לשיא עם ההתרחשויות בדיינר – בזה אחר זה ניתכות יריות, דקירות, מחבתות; דם נמזג בחלב (אימג' נהדר) ואז עב"מ ודריסה. רצף של רגעים סוריאליסטיים.

כמעט בשום שלב אין תחושה של משהו שלא ראינו לפני כן; הגיוני, כי נואה האוולי יוצר הסדרה נשען באופן כללי על יצירותיהם של האחים כהן. אולם בכל זאת, החללית ההיא בסופו של מרחץ דמים בדיינר – תמיד סט אידיאלי לירי המוני – הפיחה את רוח האבסורד הכהני בעוצמה, והפעם לא כחיקוי חיוור. כל זה כמובן אחרי הכיתוב שפותח כל פרק – "האירועים המתוארים כאן התרחשו באמת".

הסיקוונס הזה הוא השיא שמעיד גם על היתר; מה שהוביל אליו ומה שנבע ממנו. נדמה שהכל מתערבל בכל – הרציחות, הדריסה, החקירה, שבץ של ראש משפחת פשע, הקרב על הירושה במקביל לארגון פשע מהדרום שמנסה לתפוס חזקה בעיירה. האזרחים הקטנים נקלעים הפעם באופן הרבה יותר אורגני לקו האש ולמשחקים שגדולים עליהם בכמה רמות. מעבר לכך, לעומת השכפולים המביכים בפעם הקודמת, בפרק הפתיחה הדמויות מסתמנות כמעניינות יותר ומעוררות הזדהות, לפחות בחלקן, גם אם כמה מהן נראות כמו קלישאות שנוצרו כדי לשמש כלי עלילתי. החדשות הטובות במיוחד על פי הפרק הראשון, הוא שנדמה כי המשטרה בלאוורן, דקוטה הצפונית, הרבה יותר יעילה בשנות השבעים מאשר במילניום החדש.

חרף האופטימיות המרעננת אני מוכרח להזכיר לעצמי שגם הפרק המקביל בעונה הקודמת היה בסדר יחסית, ובוודאי שלא הסגיר את התהומות שהסדרה מסוגלת להגיע אליהן. כך שהציפיות נותרות מתונות בשלב המוקדם הזה של העונה השנייה, אבל למרות הכל יש ציפיה. "הדבר הזה רק ילך ויגדל", הבטיחה דמותו של ניק עופרמן. יהיה בסדר גם אם יישאר ממש כך.