שנות השבעים בארה"ב היו אלימות עד ייאוש. זה היה העשור שהתחיל עם משפטו של צ'ארלס מנסון והסתיים עם משפטו של טד באנדי, שבו רוצחים סדרתיים הפכו לסלבריטיז, כתות רצחניות הלכו ופשו, אנשים פחדו להסתובב ברחובות. כל מעשי הזוועה האלה שודרו בטלוויזיה בזמן אמת, הקנו לאומה האמריקאית מושג ברור ומוחשי על הפשע המאיים שאורב כדי לפגוע בכל אחד מהם.
העונה השנייה של "פארגו" מתרחשת בשנה האחרונה של העשור ההוא ומייצגת אותו נאמנה. לא רק באלימות המואדרת, רבת ההוד ועותקת הנשימה, נספחת לאסתטיקה הגדולה של "פארגו" כולה, אלא גם בהיבטים הטכניים יותר. המסכים המפוצלים, החלליות שקורצות לשוברי הקופות הגדולים של הסבנטיז, ובעיקר-בעיקר המוזיקה. מרגריט פיליפס, האחראית על הפסקול, נברה עמוק עמוק בתקליטים מהתקופה כדי להוציא פנינים של ממש, שירים רבים שאינם בהכרח מוכרים, אבל הסאונד, המקצבים, האגביות שבהם, מבססים מאין כמוהם את תחושת הזמן.
זהו זמן של אנשים רציניים, כבדי ראש, הלומי קרב אחרי מלחמת וייטנאם. טיפוסים חזקים ושקטים. "אחרי מלחמת העולם השנייה, היו לנו שש שנים בלי רצח כאן", אומר שריף האנק לרסון (טד דנסון) לחתנו לו סולברסון, שוטר במשטרת המדינה (פטריק ווילסון). "בימינו… לפעמים אני תוהה אם לא הבאתם את המלחמה הזו הביתה יחד איתכם". שני פרקים אחרי כן גם לסולברסון עצמו היתה תהייה לנוכח האלימות הרבה: "לפעמים… מאוחר בלילה… אני תוהה אם אולי כל התחלואים של העולם הזה, אם הם לא בתוך אשתי איכשהו". אשתו עצמה, בטסי (כריסטין מיליוטי), מתארת בפרק האחרון לעונה לנורין את החיים עם המחלה שלה: "מכירה את זה שאת לוקחת אפרסק מהקערה וצד אחד שלו בשל וצהוב והצד השני שחור ועבש?".
כזה הוא הלך הרוח בעונה השנייה, המהורהרת והנוגה של "פארגו". הדמויות בה נאבקות בחולי, דוחפות סלעים במעלה הרים, מחכות לדאץ', המנהיג שיושיע אותם ויפיח בהם מעט תקווה. מדובר באווירה כל כך שונה מהפארסה האבסורדית ש"פארגו" שרתה בה לפני כן. את השוטרים חדלי האישים מחליפים אנשי חוק נבונים וערכיים כמו לרסון וסולברסון האב. במקום האזרחים התמימים שמסתבכים עם החוק ומתנהגים בטמטום מוחלט עד שלפתע הופכים בבת אחת לגאוני פשע, הגיעו בני זוג חמודים, תמימים, מעט אקסצנטריים אבל לא מגוחכים (ג'סי פלמונס וקירסטן דנסט). את מקומו של המתנקש הגרוטסקי חובב האנרכיה תופסים גבר גרובי חובב ספרות בשליחות המאפיה (בוקים וודביין), ואינדיאני מושפל בשירותה של משפחת פשע מקומית קשוחה, ואז בשירות עצמו (זאן מקלרנון). ההופעות המאופקות של ווילסון ודנסון היו צוקים להישען עליהם, פלמונס ודנסט הצליחו להעביר את המלכוד האדיר שדמויותיהם מצויות בו באופן שהקשה לא להזדהות איתם, וודביין היה מפחיד וחמוד בה בעת, מקלרנון הילך אימים. כולם הפגינו אנושיות.
"קאמי אומר שהידיעה שנמות הופכת את החיים לאבסורדיים", אומרת נורין לבטסי בפרק סיום העונה. אבסורד הוא המילה הנכונה ל"פארגו" בעיקר בעונתה הראשונה, אבל לא מעט גם הפעם, ודי אם נזכיר את המַכינה – החללית שבפרק הראשון גבתה את חייו של גרהארט אחד, ובפרק התשיעי את חייו של גרהארט אחר. נורין קראה את "המיתוס של סיזיפוס; מסה על האבסורד" של אלבר קאמי כבר כשעבדה מול אד בבית המטבחיים בפרק הראשון לעונה, כאילו סימלה את ההולך לבוא, שהתבסס על מה שגם ככה הכרנו מ"פארגו". אבל לא, זה ממש לא העניין בעונה הזו. בטסי עונה לה: "אני לא יודעת מי זה, אבל אני משערת שאין לו ילדה בת 6". בערך באותו זמן אמר בעלה משהו באותה רוח לפגי בלומקוויסט, על חיי משפחה: "זו הסלע שכולנו דוחפים, גברים. אנחנו מכנים אותו עול, אבל בעצם זו הזכות שלנו".
מתחת לפני השטח רוחש רובד לירי יפהפה. רגעים שקטים ונטולי ציניות שהאלימות מנסה לקצור, אבל בכל זאת נותרים זקופים, מקנים תחושה מתמדת שישנו מחיר לכל האכזריות הזו, ובעיקר משקל נגד. רגעים מרגשים באמת שנעדרו לחלוטין עד כה, אנשים שאיכפת לנו מגורלם גם אם הם בצד הלא נכון, או גם אם ניסו לשווא להסגיר את חברתם לרוצח כדי להציל את חייהם שלהם. יש איזון בעונה הזו בין השחור והעבש לבין הבשל והצהוב. משפחות מתפצלות שאיבדו את דרכן אחרי דורות של יריבוּת אחים רצחנית, וכנגדן משפחות שבניה ובנותיה רק שומרים אחד על השני ומנסים לחזור זה אל זה, מגובים בחברים ובקהילה מסוככת. כל אותם דברים שמפקד המשטרה ביל אוזוולט (בוב אודנקירק) יתגעגע אליהם 27 שנים אחרי כן. כל הדברים שבטסי רואה בחלומה.
למרות כל הרוע והקטל, ולמרות החשש שליבתה הסדרה בנוגע לחייהם של בטסי והאנק, בסופו של דבר הם עודם בחיים. הטובים עדיין איתנו, המשפחה מנצחת, הבית גובר, וימשיך לגבור גם עשורים אחרי כן. סיומת שלמה ויפה לעונה שתיזכר כיצירת מופת מסעירה.
—
זה מה שכתבתי על פרק פתיחת העונה.