Tag Archives: נוסטלגיה

פורסם לראשונה בוואלה!

כאשר לויד בראון, יו"ר קבוצת טלוויזיית ABC בשנת 2004, קיבל את המתווה לפרק הפיילוט של "אבודים" מג'יי ג'יי אברמס ודיימון לינדלוף, הוא נרעש. "זו, חברים", אמר לעוזריו בהתרגשות, "היא 'ER' החדשה". בראון צדק. כשם שבדיוק עשור קודם לכן הפכה "ER" את רשת NBC למעצמה (בעזרת סדרות אחרות), כך עשתה "אבודים" ל-ABC (יחד עם "עקרות בית נואשות" ומספר חודשים אחרי כן גם "האנטומיה של גריי"). כמוה היא היתה סדרת אנסמבל גועשת ומרשימה, והיא שינתה את גורלה של רשת ABC מן הקצה אל הקצה אחרי דשדוש ושבע שנים ללא רווח, ככל הנראה קארמה מחורבנת עקב קטילתה בטרם עת של "אלה הם חיי". טבעי אם כן ש"אבודים" תשתלב אף היא בפרויקט "סדרות מבין ארבע" שלנו, הסוקר את השנים 1994 ו-2004 פורצות הדרך בטלוויזיה האמריקאית.

"זו היתה פיסת הטלוויזיה הטובה ביותר שקראתי אי פעם", אמר בראון בשעתו לאל איי טיימס. "עף לי המוח, ידעתי שהיא תעשה רעש שיהיה כל כך גדול, כל כך שונה, אי אפשר להתחמק מזה". על סמך המתווה לבדו אישר בראון את הפקת הפיילוט של "אבודים", ואישר להם תקציב דימיוני שבשעתו היה היקר ביותר בתולדות הטלוויזיה, וגם עשור אחרי כן עודנו בין היקרים – כ-12 מיליון דולר.

זה היה שווה את זה. בלי שהות נזרקנו אל תוך התוהו והבוהו שאחרי התרסקות מטוס אושיאניק 815 מסידני ללוס אנג'לס על חופו של אי נידח (שבפועל צולם בהוואי). רעש המדחף בקושי מאפשר לשמוע את זעקות האימים, מי שיכול עוזר למי שצריך, הסכנה עדיין לא חלפה כי חלקים מהמטוס מחליטים לשנות תנוחות, ועד מהרה מתברר שמשהו משונה קיים באי הזה. בד בבד עסקה "אבודים" בתהיות תיאולוגיות, פילוסופיות, פסיכולוגיות ופיזיקליות מרוככות, והעלתה המוני שאלות שריתקו את הצופים: מה זה האי הזה? מהי מפלצת העשן? למה יש על האי הטרופי הזה דוב קוטב? מי הם האחרים? האם כל הניצולים בעצם מתים? איך ג'ון לוק הנכה מצליח ללכת? מה פשר המספרים של הארלי? ובמי על קייט (אוונג'לין לילי) לבחור – ג'ק הרופא החתיך (מתיו פוקס) או סויר הסורר החתיך (ג'וש הולוויי)?

ממוצע הרייטינג של העונה הראשונה היה מדהים: 18.65 מיליון איש צפו בפיילוט הכפול וביתר העונה והפכו את הסדרה ללהיט, לתופעת תרבות, לזוכת פרס האמי לדרמה הטובה ביותר, ולבסוף גם למוקד לא אכזב של מחלוקת. אלא שעבור בראון זה לא היה שווה את זה. עוד לפני ששודר הפיילוט הוא פוטר על ידי מנהליו בדיסני, הבעלים של ABC, על רעיון העוועים של "פרויקט מטורף שבחיים לא יעבוד", כלשונו של מייקל אייזנר, הבוס של דיסני דאז.

השפעתה של "אבודים" חרגה בהרבה מגבולות ABC. מאז ראשית המילניום ועד שלהי 2004, הסדרות המדוברות ביותר היו תוכניות ריאליטי, ובהתאם הן גדשו את המסך. "אמריקן איידול", "הישרדות", "המירוץ למיליון", "האח הגדול", "ג'ו מיליונר", "הרווק", "הטופ מודל הבאה", "אפקט הפחד", "החיים הפשוטים", "משפחת אוסבורן" ועוד ועוד – הבאזז העיקרי של הטלוויזיה היה בחזקתן עד שהגיעה עונת 2004. "אבודים" ורעותיה הנ"ל הן האחראיות העיקריות לכך שאחרי ארבע שנים של מלכות ריאליטי, השתרר איזון בטלוויזיה האמריקאית והדרמה שבה סוף סוף אל השורה הראשונה.

האימפקט התרבותי שלה לא נגמר שם. כיום בעידן הרשתות החברתיות זה נראה לנו כל כך מובן מאליו – צפייה בטלוויזיה בזמן אמת מקשרת אותנו אל חוויה קולקטיבית רחבה בהרבה. בשנים האחרונות חווינו את זה ביתר שאת עם הרשתות החברתיות וסדרות כמו "משחקי הכס" או "שובר שורות", אבל "אבודים" היתה שם קודם. כסדרת מיסתורין המאתגרת את צופיה ומעודדת אותם לאסוף רמזים, הצופים קפצו על ההצעה ועשו בדיוק את זה, והסימביוזה בין הטלוויזיה לבין האינטרנט התגלמה במקרה של "אבודים" באופן האופטימלי ביותר.

בחוד החנית עמדה לוסטפדיה, אנציקלופדיה שלמה מבוססת וויקי – כלומר ניזונה מתרומות הגולשים/צופים – המוקדשת לסדרה, שעד סוף הסדרה הספיקה לאצור בה כ-6,000 ערכים על דמויות, פרקים, סמלים, אירועים, מקומות וכו'. מדובר ככל הנראה במאגר המידע המקיף ביותר לסדרה כלשהי אי פעם, ובפרויקט שהתפרש אף לשפות נוספות, בהן עברית. מפיקי הסדרה ליבו את העניין בה. דיימון לינדלוף וקרלטון קיוז הקליטו פודקאסט אחרי כל פרק ושוחחו עליו ועל משמעויותיו, ענו על שאלות בוערות וכיו"ב.

החדשנות של "אבודים" התקיימה גם במתחמי היצירה הטלוויזיונית עצמה. כדי לא להגביל את עצמה לסיפורים על האי הקטן הזה, סיפקה "אבודים" מהרגע הראשון פלאשבקים ששפכו אור על הדמויות ועל המקומות שמהם הגיעו, באופן שהעניק להן נפח והדהד למה שקורה על האי. המשחקים הללו במושגי הזמן – קפיצות אחורה וקדימה – הפכו למעין סטנדרט מאז "אבודים", בעיקר בסדרות ז'אנר, לא מעט מהן חיקויים כושלים שניסו לחקות את הצלחתה, כמו "רבולושן", "The Event" וסדרה שממש נקראה "פלאשפורוורד", אבל גם "איך פגשתי את אמא", "החץ", "היפה והחיה" ורבות אחרות.

אלמנט חדשני נוסף של הסדרה ושל רשת ABC הגיע כאשר בשלהי העונה השלישית ב-2007, לאור הטענות על מריחות שנבעו מחוסר ידיעת היוצרים מתי אמור להגיע סיום הסדרה, נקבע לה מועד סיום. הוחלט שיהיו שלוש עונות נוספות ומהו מספר הפרקים בכל אחת מהן – עניין חסר תקדים ברשתות הברודקאסט האמריקאיות, שמעדיפות לשדר את התכנים שלהן כל זמן שהם שומרים על פופולריות. ההיסטריה כלפי "אבודים" כמובן חרגה מגבולות ארה"ב וחלשה בין היתר גם על ישראל, עד כדי כך שהפרק האחרון שודר גם כאן בזמן אמת.

אלא שלצערם של יוצריה, התגובות כלפי הפינאלה רחוקות מלהיות אוהדות. סופה של "אבודים" הפך להיות המורשת הזכורה ביותר שלה בדיעבד, ולאחת הפינאלות הכי שנויות במחלוקת בתולדות המדיום. העונה האחרונה והפרק האחרון סיפקו מפח נפש גדול לצופים המתוחכמים שלא זאת בלבד שצפו בה באדיקות במשך שש שנים, אלא כילו שעות בקריאה, כתיבה, דיונים וניתוחים על אודותיה. הם הרגישו מרומים. עלו טענות על כך כי שאלות רבות שהועלו במהלך הסדרה נותרו לא פתורות, וכי תשובות שבכל זאת ניתנו היו פשטניות ורדודות, אם כי מוכרחים להודות שמוזר לצפות לתשובה שאינה "קסם" על השאלה כיצד האי גורם לאדם נכה ללכת שוב.

איכשהו את עיקר האש ספג דיימון לינדלוף, בשעה ששותפו קרלטון קיוז יצא יחסית נקי. כאשר שודרה הפינאלה של "שובר שורות" בדיוק לפני שנה, ההמונים בטוויטר צבאו על לינדלוף בציוצים שהרעיון הבסיסי שלהם הוא "תלמד מ'שובר שורות' איך לסיים סדרה". זה היה שיא נוסף של האשמות שבות ונשנות כלפיו מאז שהסתיימה "אבודים" ב-2010, שבסופו של דבר הביאה אותו להתנתק מטוויטר.

"אנחנו פשוט מקווים שתהיה לאנשים חוויה רגשית", אמר לינדלוף ארבע שנים לפני כן, סמוך לשידור הפרק האחרון, "וכאשר הם יסתכלו לאחור על שש שנים שהם העבירו עם הסדרה, הם ירגישו שזה היה שווה את זה מבחינה רגשית. מהות הסיפור לא היתה משמעות המספרים המיסתוריים. בפועל המהות היא, 'איך הרגשתי כאשר צפיתי באבודים? האם היא הסעירה אותי? האם היא הפחידה אותי? האם היא גרמה לי לבכות? האם היא גרמה לי לצחוק?'". אכן, התמקדות רק בסופה של "אבודים" מבטלת לחלוטין את היותה סדרה שהצליחה למגנט מיליונים רבים אל המסך, שהצליחה לרתק ולפוצץ שוב ושוב את המוח של צופיה, להציג דמויות מורכבות ואת אחד מסיפורי האהבה היפים של העשור הקודם – פני ודזמונד. המפגש ביניהם היה ונותר רגע טלוויזיוני גדול ונפלא.

חורחה גרסיה – שגילם את הארלי, אחת הדמויות החביבות ביותר על צופי הסדרה – ניסח את התקווה הפשוטה שלו בנוגע למורשת ש"אבודים" מותירה אחריה: "אני פשוט רוצה שאנשים יישענו לאחור מדי פעם ויחשבו לעצמם, 'כן, זו היתה סדרה מעולה'".

—

זו הכתבה האחרונה שלי במסגרת פרויקט "סדרות מבית ארבע", אבל יש גם כתבות על "ורוניקה מארס" ו"עקרות בית נואשות" במלאת עשור לכינונן, ובהמשך גם יגיע זמנה של "האוס".

רשת הכבלים שואוטיים שחררה היום (שני) פרומו חדש שבו היא מודיעה כי השמועות שנפוצו בימים האחרונים נכונות: הסדרה פורצת הדרך חוזרת בפרקים חדשים שישודרו אצלה במהלך שנת 2016. לינץ' ופרוסט, יוצרי הסדרה המקורית, יכתבו את כל תשעת הפרקים החדשים ולינץ' יביים אותם. האישור הרשמי הזה מגיע ימים ספורים אחרי שהשניים רמזו עליו בטוויטר. כל אחד מהם צייץ, "חברי טוויטר יקרים: המסטיק הזה שאתם אוהבים עומד לחזור לאופנה!", וחתם עם ההאשטג, damngoodcoffee. החלק הראשון עם המסטיק הוא משפט שאמר לסוכן קופר (קייל מקלחלן) הגמד המרקד בדיבורו ההפוך המוזר, וההאשטג הוא ביטוי שגור בפיו המתמוגג של קופר.

כתבתי על זה ידיעה בוואלה, כאן הדיון שלנו בפייסבוק, אבל אני אוסיף ואומר שעד כמה שזה נחמד עבור המעריצים, אני לא ממש נמנה עליהם. צפיתי בעבר בסדרה, או בעונה הראשונה שלה ליתר דיוק. אני לא זוכר באיזו מסגרת ומתי בדיוק, אבל בוודאי לא בשידור המקורי – מתישהו בערוץ 2, אני מניח. היא מסוג הסדרות שאולי סללו את הדרך ושינו הכל, אבל פשוט לא עבדה עבורי במרחק הלא-יותר-מדי-זמן. הזויה מדי, מתאמצת מדי, מיושנת מדי, השטיקים שלה לא היו חינניים בעיניי ולא היה איכפת לי מאף דמות. כאשר התברר לי בשעתו שהעונה השנייה נעשית אפילו יותר מקושקשת, לא טרחתי להמשיך.

יחד עם קשה לי להתעלם מהאירוע הזה, ועד 2016 יש זמן רב כדי לנסות אותה שוב, מה שאני חוכך בדעתי לעשות. צריך לבדוק אם CBS דרמה מתכננים שידור נוסף שלה (עדכון: על פי תגובת היח"צ בפייסבוק, צפוי שידור נוסף לשתי העונות הראשונות, אבל טרם נקבע מועד).

פורסם לראשונה בוואלה

"עם 'חברים', כשהיינו בתהליך הליהוק התחלנו יותר ויותר להתרגש. לא בגלל שאלה היו שמות של כוכבים סופר-מוכרים, פשוט חשבנו, וואו, זה קאסט כיפי ומושך".
(וורן ליטלפילד, נשיא רשת NBC בשנות התשעים)

קצת קשה להתרפק בערגה על סדרה שנדמה כאילו מעולם לא עזבה, בעיקר כי אכן מעולם לא עזבה והיא ממשיכה לחיות בשידורים חוזרים בלתי נגמרים, אבל יש גם בכך כדי ללמד על גדולתה של "חברים". קומדיה שעקבה אחרי ששה חברים רווקים בני עשרים ומשהו בניו-יורק בניינטיז, וממשיכה להיות נאהבת ונצפית גם עשרים שנה אחרי שהפציעה.

בכל פעם שנדרשת דוגמה לכך כי מבחני דעת קהל לא באמת יכולים לנבא את איכותה או עתידה של תוכנית טלוויזיה מסוימת, נשלפת "חברים" כתשובה הניצחת. הסדרה שהפכה להצלחה אדירה שגם עשרים שנה אחרי כן משודרת בכל רגע נתון איפשהו בעולם (לא באמת בדקנו את זה אבל זה נשמע נכון), התחילה בהקרנת מבחן שבה הפיילוט שלה קיבל ציון 41 מתוך 100 והשורה התחתונה היתה: "לא ממש מבדר, מחוכם או מקורי". זה לא היה קטסטרופה אלא "חלש-גבוה", מסביר וורן ליטלפילד. "'סיינפלד' היתה פשוט אסון, חלש, חלש בכל הקטגוריות. אבל 'חברים' היתה חלש-גבוה, כי היה בעבוע של קהל בוגרים צעירים בגילאי 18-34 שקלט את הנימה שלה… הם מצאו אותה מצחיקה למדי, עם קאסט צעיר ואטרקטיבי".

הקהל הזה הספיק ל-NBC כאשר החליטה בכל זאת להמשיך עם "חברים", ואף לשבץ אותה בליין-אפ יום חמישי היוקרתי שלה. המבקר של אל איי טיימס קלע היטב בביקורת שלו על הפיילוט לפני ששודר הפרק הראשון: "הקאסט מושך, הדיאלוג הוא 1994 במדויק, משבצת השידור שלה היא בין הסדרות המבוססות 'משתגעים מאהבה' ו'סיינפלד' – 'חברים' נמצאת הכי קרוב למצב מושלם שסדרה חדשה יכולה להתקרב אליו". והיא אכן ניצלה את המצב המושלם. "חברים" התפוצצה על המסך מהרגע הראשון והפכה ללהיט ענק שהשפעתו ניכרת וקיימת גם היום. קורטני קוקס, ג'ניפר אניסטון, ליסה קודרו, מתיו פרי, דיוויד שווימר ומאט לה-בלאנק הפכו לכוכבים בין לילה. כוכבי קולנוע עמדו בתור כדי להתארח בסדרה, התספורת של רייצ'ל הפכה לצו אופנה – מה שלא קרה מאז פארה פוסט ו"המלאכיות של צ'ארלי" בשלהי הסבנטיז – וכמובן, קמו ל"חברים" עשרות חיקויים כושלים שניסו לשחזר את הקונספט שלה, ובעיקר את הצלחתה.

מפתיע אם זה היה קורה אחרת. שנות התשעים של קלינטון היו בסימן של אופטימיות כלכלית ואופטימיות בכלל, בית הקפה הסמוך לביתם של מוניקה, רייצ'ל, צ'נדלר וג'ואי סימל את שובם של האמריקאיים אל הקפה – "היין של הניינטיז", כפי שכינה אותו האטלנטיק בכתבה שלו בתחילת 1994. אם בתי הקולנוע וחנויות התקליטים העבירו מזמן את מרכז הכובד אל הצעירים, באה "חברים" ותרמה משמעותית לתהליך דומה בטלוויזיה. בתחילת דרכה של "חברים" חששה NBC מסדרה המורכבת כולה מקאסט צעיר, וחרף ההצלחה המיידית ביקשה מהיוצרים להכניס דמויות בגילאים מתקדמים יותר כדי לא להרחיק את הצופים המבוגרים. הדרישה הזו היתה שריד אחרון לתקופה שבה עוד היתה משמעות מסחרית לכמות הצופים הכללית, הבדל כה עצום בין ראשית ימיה של הסדרה לבין אחריתה, כאשר הדגש הוא אך ורק על הקהל הצעיר והחמקמק שפנה יותר ויותר אל מסכי המחשב.

אבל ב"חברים" כולם צפו, מבוגרים כצעירים. אמנם "סיינפלד" היתה שם קודם כ'סדרה על כלום', ו"חופשי על הבר" היתה שם עוד עשור קודם לכן כמקום המאגד בו חברים שפשוט מבלים יחד ובמרכזם זוג עם יחסי will they/won't they סבוכים – אבל משהו בכימיה של "חברים", בכל האלמנטים, פשוט עבד. כמו קודמותיה גם "חברים" הפכה להצלחת ענק, וכמו "סיינפלד" היא היתה הדבר הנכון בזמן הנכון – סדרה על ועבור דור האיקס. דור הפוטנציאל המבוזבז, הדור המשכיל והציני והתועה שחיפש את עצמו, לפעמים באמצעות חוסר מעש.

1994 היתה השנה שבה התאבד קורט קוביין, אביר הילדים האבודים. השנה שבה הגיע "מציאות נושכת"', סרט הבכורה של בן סטילר, ושנה לפני "בועטים וצורחים", סרט הבכורה של נואה באומבך – שניהם עסקו בבוגרי קולג' שמנסים להבין איך להתחיל את חייהם כבוגרים. אלה היו חוליות מתקדמות יותר למה שהתחיל כבר בתחילת העשור ההוא עם "בטלנים בטקסס" ("Slacker") של ריצ'רד לינקלייטר וכמובן עם הספר "דור X: מעשיות לתרבות מואצת". רב המכר של דאגלס קופלנד שהחדיר את המושג ללב התרבות הפופולרית, תיאר את מסעם של שלושה בני עשרים ומשהו משכילים ומשועממים שקצו בבהייה בשידורים חוזרים בטלוויזיה, ויצאו למסע אחר משמעות.

בהקשר הזה קשה לא להעלות על הדעת את צ'נדלר בפרק השני של "חברים", יושב על הספה עם פיבי מול הטלוויזיה ואומר בסרקזם, "אני חושב שזה הפרק של 'שלושה בדירה אחת' שבו יש איזשהו חוסר הבנה". אבל יוצרי "חברים" שנאו את השיוך להגדרה הזו. "אנחנו מהססים להתייחס לעצמנו כתוכנית של דור האיקס", אמרה במרץ 1995 מרתה קאופמן, אחת משני יוצרי הסדרה. "אני חושבת שהמיתוג הזה מצער ולא הוגן. הוא מרמז על קבוצת אנשים מסוימת בקרב דור מסוים, וזה לא הדור כולו. לפני שעשינו את התוכנית הזו ראיינו את כל מי שאנחנו מכירים בקבוצת הגיל הזו ולכולם היתה מוטיבציה גדולה. רבים מהם אנשים שעבדו מאז התיכון, פרנסו את עצמם, שילמו לעצמם על הקולג'". ובכל זאת, כמילותיו של שיר הפתיחה, "זה כאילו אתה תמיד תקוע בהילוך שני". אלה בדיוק התחושות שבני שכבת הגיל הזו שייכו לעצמם.

ברור שהתיחום הזה צר עבור "חברים". היא לא הפכה לסנסציה רק בקרב צעירים המזוהים עם הדור הזה, אלא אצל כלל האוכלוסיה. מעבר לכך, העובדה שהיא עדיין פופולרית ומשודרת ברצף זה שנים בכל רחבי העולם, גם כאן בישראל כמובן – בשלב מסוים בשנים האחרונות היא שודרה במקביל גם בערוץ 2, גם ב-yes Comedy וגם ב-HOT Comedy Central – מעידה שהאפיל שלה גדול בהרבה מדור האיקס.

על פי קאופמן "חברים" עסקה באנשים שחייהם עוד לפניהם, שהבחירות שלהם עדיין לא נעשו. "הם רוצים אהבה ומחויבות, (ומנגד) הם מפחדים מאהבה ומחויבות", היא אמרה, "חלקם עשה בחירות קריירה, חלקם לא. הדבר הכי חשוב הוא שהמצבים הרגשיים שלהם הם, אנחנו מקווים, אוניברסליים, לא רק משהו שקורה למישהו או מישהי בשנות העשרים שלהם".

אולי הסיבה לאהבה הגדולה כלפי "חברים" נובעת דווקא מכך שהֵגיחה מאותו דור שקאופמן לא אוהבת את ההגדרה שלו. חיפוש המשמעות קיבל מענה מסוים ב"חברים". כלומר, "סיינפלד" תיארה חוסר תוחלת דומה באופן מצחיק יותר, אבל "חברים" היתה מנוגדת לחלוטין לגישה של סיינפלד: "בלי חיבוקים, בלי מוסר השכל". ב"חברים" היו המון חיבוקים, וזה היה חלק גדול מהקסם שלה. השיבוץ שלה ביום חמישי בארה"ב בין הקומדיה הרומנטית "משתגעים מאהבה" לבין הסיטקום הציני "סיינפלד", היה כל כך הולם כי "חברים" נדמתה כמו שילוב שלהם (מתוקף הקרוס-אוברים ביניהן, כולן אף התרחשו באותו יקום טלוויזיוני).

ששת החברים האלה היוו אז ועודם מהווים תא משפחתי חלופי כמעט אוטופי. זו היתה פנטזיה על צעירים, כולם משום מה לבנים, שנהנים מהחירות שלהם, שיכולים להרשות לעצמם דירות מדהימות במנהטן בלי מאמץ מיוחד. לא זאת בלבד שהם מסוגלים להרשות לעצמם לקנות אספרסו בבית הקפה הסמוך לביתם על בסיסי יומיומי, אלא הספה במרכזו תמיד ריקה ורק מצפה שיבואו ויניחו עליה את עכוזיהם. אפילו הפיגוע בבנייני התאומים הסמוכים אליהם ב-11 בספטמבר 2001, לא שינה בה דבר.

"העולם האידילי הזה עשוי להתקשר לתחושת הפשטות הדומה שהיוותה מושא ביקורת – או כמיהה – בסדרות משנות החמישים כמו 'Leave it to Beaver' ו-'Father Knows Best'", אומר פרופסור לורנס ליכטי ממחלקת הקולנוע והטלוויזיה של אוניברסיטת נורתווסטרן. "אם מסתכלים עליהן היום הן לא יותר נאיביות מאשר 'חברים', אבל כולנו אוהבים לצבוע בצבעים ורודים את התקופה המסוימת שלנו".

בסופו של דבר סיפקה "חברים" תיאור חיובי ונוצץ לדור האיקס, בניגוד לבני העשרים ומשהו המיואשים ביצירות האחרות, השישיה הזו היתה חמודה, סרקסטית בלי המרירות, והיה כיף לבלות בחברתה, זה בעצם מה שהפך אותה לבעלת אפיל כה רחב. מבוגרים יותר צפו בבני העשרים ומשהו ונזכרו בשנים האלה אצלם, בני עשרה צפו אף הם וקיוו שכך יהיה אצלם. למעשה, אולי חלקם זכו לכך בבוא היום – בראיון עם דאגלס קופלנד ב-Salon לפני מספר חודשים הוא אמר, "כל מה שאמרו על X אומרים עכשיו על דור המילניום. כאילו, הכל". אולי זו הסיבה שלא זאת בלבד שבזמן אמת "חברים" היתה אוניברסלית כפי שקיוותה קאופמן, אלא עובדת גם היום. הגיוני, הרי מההתחלה הם הבטיחו שיהיו שם בשבילנו.

לפני הטקסט שכתבה יעל, הקדמה שלי (yaddo): הפרויקט הנוכחי שאני עושה בוואלה!, "סדרות מבית ארבע", מתמקד בשנים 1994 ו-2004 ככאלה שהיו קריטיות מבחינת הסדרות שהן תרמו לעולם, אבל גם 1984 כללה בה כמה סדרות מפתח. בראש ובראשונה: "משפחת קוסבי". הסדרה שהזניקה את NBC אל הפסגה, שם נשארה במשך עשרים שנה, עד ש"חברים" נגמרה.

מסיבות כאלה ואחרות לא יכולתי להתמקד גם ב-1984, אבל לכבוד הפרויקט שנותן כבוד לשנים הרביעיות, אני יכול לפחות לייבא שני פוסטים מעברה של הקהילה שעסקו בשתיים מהסדרות האלה. זהו השני, "מי הבוס", שכתבה יעל וזהו (אז יעל המקורית) ב-19 באוגוסט 2006, והנה הוא כלשונו.

—

תחילת שנות השמונים היתה שעתן של אופרות הסבון בפריים טיים: דמויות אובר דרמטיות עם עושר בלתי משוער, שמלות עטורות יותר פאייטים משצביקה פיק יכול לדמיין, קליף האנגרים כל כך חדים ואידיוטים יותר מכל צוק בהימלאיה ותסרוקות גרנדיוזיות כמו המזרקה של יעקב אגם. לצדן היו דרמות פעולה כאלו ואחרות ("מגנום" למשל), אבל קומדיות? – יוק.

במקרה, שלושה מחליטים לעשות משהו בנדון: בלייק האנטר ומרטין כהן מפתחים רעיון לסיטקום בשם "Limited Partners", על אודות מפגש בין אשת צווארון כחול לאיש הצווארון הלבן העוברים לגור ביחד. רשת ABC חושבת בו זמנית על אותו רעיון, רק הפוך: הגבר הוא בן המעמד הנמוך מבין השניים. ב-1980 כבר 45 אחוז מהאמהות באמריקה יצאו לעבוד מחוץ לבית, ועד ש"מי הבוס" תגיע לעונתה הרביעית יקפוץ הנתון ב-9 אחוזים. זו היתה העת להשיק קומדיה חדשנית על היפוך תפקידים. ABC פונים לחברת ההפקות אמבסי קומיוניקיישנס, המפנה אותם להאנטר וכהן. "אכפת לכם להחליף צווארונים?", שואלים אנשי ABC. האנטר וכהן קופצים על המציאה.

העבודה על הפיילוט בעיצומה: בתחילתה העלילה מתרחשת במנהטן, אולם הכותבים מתקשים למצוא סיבה מדוע הגבר עובר לגור בדירתה של האישה כאשר הוא ממילא מתגורר באותה עיר. על כן הם מעבירים את מיקום ההתרחשות לקונטיקט, מוסיפים אחד ילד, אחת אחות, שניים סוכר ו-וואלה! הרי לכם עלילת התוכנית החדשה "את\ה הבוס" (שם זמני): טוני מיסלי, שחקן בייסבול אלמן עם לב זהב, מחליט להוציא את בתו האהובה סמנתה מברוקלין האלימה, ומוצא מעון חדש ומשרה כסוכן בית אצל אנג'לה באוור, אשת קריירה לחוצה במשרד פרסום, גרושה ואם לילד, ג'ונתן.

ל-ABC היתה בחירה אחת ויחידה לתפקיד הראשי – טוני דנזה. דנזה, מתאגרף לשעבר, הגיע לעולם המשחק בזכות הסרט, האגדה, והנעימה – "רוקי". הצלחת סרטו של סילבסטר סטאלון גרמה לאנשי הוליווד לחפש את הדבר הבא בזירות האגרוף. ניסיונם להפוך את דנזה לכוכב בסדרת אגרוף נכשל בשלב הפיילוט, אך הוא מוצא את דרכו לסדרה "טקסי" בתפקיד – כן, ניחשתם – מתאגרף. טייפ-קאסט, אמרתם? גם דנזה חשב כך כשב-1983 הונחו מולו שלוש הצעות לתפקידים בפיילוטים: טייס הליקופטר נועז, בלש ניו יורקי קשוח או עקרת בית. הוא בחר בשלישי.

החיפוש אחר אנג'לה היה ארוך יותר. בין המועמדות היו שון יאנג ("בלייד ראנר") וג'יין סימור, אבל הפור נפל על ג'ודית לייט, זוכת אמי על תפקידה בסבונייה המפרכת "לחיות את החיים". גם לפניה עומדות שלוש הצעות, והיא בוחרת מתוכן את הסדרה שתישאר באלמוניותה "צוות החיים". אחרי מבחן בד משותף עם דנזה היא משנה את דעתה, ומתחילה להתפלל לכשלונו של הפיילוט השני. וזה עוד כלום לעומת החיפוש אחר סמנתה. אחרי שמאות ילדות עוברות בשערי ABC, צופה המלהקת בקסטה של זאטוטה אלמונית בת 10 ואומרת "זהו זה". אליסה מילאנו מצטרפת לחבורה. לצדה נבחר הילד בן השש דני פינטרו, שתפס את עיניהם של הבוחנים לאחר שבעת האודישן גער בג'ודית על טעותה בהקראת הטקסט.

בתסריט הראשוני חשו היוצרים כי אנג'לה תיתפס על ידי הציבור כאמא גרועה, בשל הסכמתה להכניס גבר זר לביתה ולחייו של בנה הצעיר. לכן הצטרפה לארסנל הדמויות אחותה של אנג'לה, מונה רובינסון, שבודקת את אמינותו של טוני ומעודדת את אחותה לשכור את שירותיו. כאנטיתזה לאנג'לה העצורה, מונה היתה טורפת גברים שובבה, אך המלהקים נתקלו בקשיים למצוא שחקנית מתאימה שתצליח לגרום לטקסטים לא להישמע גסים מדי. לבסוף, בהברקה של רגע, פנתה אחראית הליהוק לשחקנית קתרין הלמונד בת ה-49, שבדיוק סיימה לעבוד ב"בועות", ודמותה של מונה רובינסון הפכה בהתאם לאמה של אנג'לה.

בנובמבר 1983 צולם הפיילוט. הסצנה המשמעותית בו היתה המפגש הראשוני בין אנג'לה לטוני. הוא נוקש על דלתה, והיא פותחת בשיער רטוב אסוף במגבת וחלוק. לשנייה אחת הם מביטים בשתיקה זה בעיניי זו – רגע שכונה מאז בתסריטים "ה-מבט". בשנים הבאות ידרשו מנהלי הרשת שוב ושוב לשדרג את מערכת היחסים בין השניים מעבר להחלפת ה-מבט, אבל היוצרים ודנזה המשיכו להתנגד לכך בתוקף וטענו שמימוש המשיכה המינית תביא לקריסתה של הסדרה.

ההתחלה התבררה כקשה: הפיילוט היה מוכן לשידור, אך ABC לא הצליחה למצוא מקום לשבץ את התוכנית בלוח המשדרים. משנמצא מקום, משובצת הסדרה בלב הפריים טיים, ב-20:30, שעה שנודעה כ"שעת המשפחה". היוצרים ממהרים לעשות שינויים בתסריטי הפרקים הראשונים כדי להתאימם לאופי משפחתי, וב-20 בספטמבר 1984 "מי הבוס?" עולה לאוויר – ואף אחד לא צופה בה. "מגנום" ו"קשרי משפחה" מושכים אליהם את כל הרייטינג, ו-ABC מחליטה למשוך את הסדרה החוצה מלוח המשדרים. שבועיים אחר כך היא משובצת מחדש ומתחילה לאט לאט לטפס במדרוג. השידורים החוזרים בקיץ מביאים עמם קהל חדש, ובעונה השנייה זוכה הסדרה להצלחה מרשימה ועולה לעשירייה הראשונה במדרוג.

לא רק הצופים היו מרוצים: גם הסט היה עליז במיוחד. טוני דנזה מינה את עצמו לאחראי המורל, בישל ארוחות איטלקיות לצוות, אירגן מסיבות יום הולדת לכולם והפך לאביהם השני של שני הילדים. מזגו האיטלקי החם גרם לו להאיץ בקאסט עוד ועוד בימי הצילום, כדי לא לתת לקהל לחכות יותר מדי בעת החלפת הבגדים. הדבר גרם לג'ודית וקתרין להתחרות זו בזו מי תצליח להחליף בגדים ולרוץ לסט על עקבים יותר מהר, בעוד טוני והקהל סופרים לאחור בקול את הזמן שהוקצב.

היום נראית "מי הבוס?" כסדרה תמימה במיוחד. אך ב-1985, לפני עידן "סקס והעיר"\ "הסופרנוס"\ "אוז"\ "ניפטאק"\ חיים הכט, הסטנדרטים היו אחרים. כך פסל הצנזור של ABC את התסריט המקורי של הפרק "סמנתה מתבגרת", בשל היותו "שטוף זימה". העילה? נאמרה בו 11 פעמים המילה "חזייה", פעם אחת יותר מהמקסימום המותר ברשת באותם ימים. "מה כן נוכל להגיד?", שאלו האנטר וכהן. "לבוש תומך" היתה התשובה.

במהלך השנים נעשו מספר נסיונות למנף את הצלחת הסדרה להשקת סדרות בת. הניסיון הראשון היה ב-1986 לסדרה עלומה בשם "Charmed Life" בכיכובה של פראן דרשר. הפיילוט נכשל, וכך נשאר השם "Charmed" פנוי, למזלה של אליסה מילאנו, שתככב בה לאחר "מי הבוס" ותלבש בה לא מעט "לבוש תומך". הניסיון השני היה לפתח סדרת בת סביב דמותה של מונה, בה היא עוזבת את בית באוור לטובת ניהול מלון עם אחיה. אך הלמונד לא הצליחה להיות ה"בנסון" של "מי הבוס", בשל הפחד של ABC שעזיבתה של מונה תפגע בסדרה המקורית.

ניסיון מספר 3 היה ב-1989 ונחל הצלחה יותר מקודמיו. "Living Dolls" עסקה בחייהן של דוגמניות בנות עשרה במנהטן ושרדה עונה אחת. הפיילוט היה למעשה פרק מן המניין ב"מי הבוס?", בו הדמות הראשית צ'ארלי בריסקו (ליאה רימיני מ-"King of Queens") היתה חברה של סמנתה. אך מיד לאחר צילום הפרק התחרטה ABC באשר לליהוק חלק מהצוות, ביניהן ויויקה פוקס, שגילמה את הדוגמנית אמילי פרנקלין והופיעה בפרק. היא הוחלפה בכפילתו של יזהר כהן, האלי ברי, והפרק צולם מחדש עם תסריט לגמרי אחר.

משום מה, לאחר מספר שנים שבהם נמכרה הסדרה לשידורים חוזרים, הסתנן הפרק הראשוני אל בין פרקי העונה החמישית. לו היתה זו "תיקים באפלה" או "באפי" היו מתמלאים דפי הרשת באינספור תיאוריות קונספירציה מסובכות. היות וזו "מי הבוס?", הדבר ריגש בערך חמישה וחצי צופים שמדברים על כך עד היום בתפוז (כי יש פורום לכל דבר בתפוז).

הצלחתה של "מי הבוס?" רק הלכה וגברה. ריי צ'ארלס הגיע להתארח ב-1986, ולזלי נילסן כיכב בתפקיד חוזר כמיליונר המחזר אחרי מונה (ושיגע את הקאסט באינספור תעלולי כרית נפיחות על הדרך). אליסה הפכה מילדה מתוקה לנערה יפהפייה, וזכתה לפופולריות מטורפת במיוחד ביפן הרחוקה, בעקבות תפקיד בסרט זניח עם ארנולד שוורצנגר. היא מיהרה לנצל את המומנטום ופצחה בקריירה מוזיקלית בארץ השמש העולה, עם חמישה אלבומי סולו. טוני דנזה זכה לכבוד בדמות כוכב במדרכות הוליווד, המשמש מן הסתם כיום כמקום מגוריו של הומלס כלשהו, אבל היתה אישה אחת שלא שוכנעה מכל הרעש והצלצולים – אמא.

אמו של טוני דנזה היתה אמא איטלקיה טיפוסית, שזה בעצם די קרוב לאמא יהודיה טיפוסית, רק עם ספגטי מיט-בולז במקום רגל קרושה. "אתה כוכב אתה?", היא אמרה. "פרנק סינטרה – זה כוכב! ביום שבו תכיר לי את פרנק סינטרה, אז תהיה כוכב אמיתי". ב-1989 ישב דנזה במסעדה כשהבחין בטינה סינטרה, הבת של, באחד השולחנות. הוא החליט לגשת ולנסות את מזלו, ולמחרת הגיעה התשובה המפתיעה – מר עיניים כחולות יכבד בנוכחותו את הסדרה החביבה עליו. למעשה היה כבר פרק כתוב על סינטרה, רק ללא דמותו בפנים, וכך במהירות שונה התסריט כדי לכלול את כוכב העל. ביום הצילומים הצוות נרעד מהתרגשות מגודל המעמד, חוץ מהילדים, שלא הבינו מיהו בדיוק הסבא החביב. הבמאי לא העז לבקש יותר מטייק אחד מהאיש והאייקון, אבל סינטרה היה סימפטי ביותר ומיד הציע לחזור על הסצנה, ואף טרח ללחוץ ידיים לכולם, כולל לאמא של טוני (שהתאבנה כנציב מלח), ואף הפליג בסיפורים כיצד צילם באותו אולפן את הסרט "מאז ועד עולם".

ב-1990 עשתה הסדרה היסטוריה: בעוד במשך שנים ייצרה הטלוויזיה האמריקאית גרסאות משלה ללהיטים מהממלכה המאוחרת ("הכי גאים שיש", "המשרד", "הכל נשאר במשפחה" וכו'), דווקא "מי הבוס?" מכל הסדרות שבעולם נקנתה על ידי הבריטים כדי ליצור גרסה אנגלית למהדרין. "The Upper Hand" היתה חיקוי אחד לאחד כמעט של הסדרה המקורית, עם אותן בדיחות ואותו תסריט. השינויים היחידים היו במיקום ההתרחשות ובשמות הגיבורים – צ'ארלי בורווז במקום טוני מיסלי וקרולין וויטלי במקום אנג'לה באוור. מונה הפכה ללורה ווסט וגולמה בידי השחקנית שג'יי לנו היה משבץ את שמה לבדיחה במדור ה-Headlines שלו – Honor Blackman. האפרו-אמריקאי של כבוד התפרסמה בזכות תפקידה בסרט הג'יימס-בונדי "גולדפינגר" תחת שם מגוחך עוד יותר: פוסי גאלור. "היד העליונה" רצה במשך 7 עונות, ובאופן מפליא נתפסה בבריטניה כסדרת איכות. תמהני, האם המבטא הוא כל מה שעושה את ההבדל? מישהו צריך לנסות את זה עם "שמש". ב-1992 עלתה הגרסה הגרמנית לסדרה, תחת השם "Ein Job Furs Leben", אבל נכחדה תוך עונה בודדת.

בעונתה השביעית החלה "מי הבוס?" לאבד את צופיה. דור חדש של סיטקום משפחתיות הפציע במסכי אמריקה, עם פחות סכרין ויותר ארומת עמך. "נשואים פלוס" ו"רוזאן", למשל. התסריטאים חשו שהבעיה נעוצה בכך שהילדים באוור-מיסלי התבגרו והוסיפו ילדון בן 5, בילי, בן של שכנתו מברוקלין של טוני שנפטרה ועבר לגור בבית באוור. עצם העובדה שמהלך כזה נכשל בכל כך הרבה סדרות בעבר לא עלה במוחם, כמו גם לא במוחה של "נשואים פלוס" שתיכשל אף היא באותה נקודה שנתיים אחר כך. גם לאחר שהתסריטאים נפטרו מהילד סירבה הסדרה להתרומם, ואילו אליסה ביקשה לעזוב כדי להתחיל ללמוד בקולג'. היוצרים משכנעים אותה להישאר לעונה האחרונה בהחלט.

מערכת היחסים בין טוני לאנג'לה כבר פרצה את השלב האפלטוני, והיוצרים החליטו להיכנע ולספק לצופים ולרשת את הפינאלה בשמלה לבנה וטבעת. ההתנגדות הגיעה ממקור לא צפוי – החברה בעלת הזכויות סברה שסיום מוחלט שכזה יפגע בשידורים החוזרים ומטילה וטו. אבל היוצרים לא מיהרו להחזיר את הרבע-עוף והצ'קים, וחיתנו בעונה האחרונה את סמנתה לבחיר לבה. בפרק הסיום, שנמתח על פני שלושה המשכים, מקבל טוני משרה כמרצה באייווה. אנג'לה מתקשה להסתגל לחיים במדינה, ולבסוף חוזרת בגפה לקונטיקט. הסצנה החותמת היתה שחזור של סצנת המפגש מהפרק הראשון: נשמע צלצול בדלת והיא רצה לפתוח בשיער אסוף במגבת ובחלוק רחצה. טוני עומד בדלת והשניים מחליפים את ה-מבט. "שמעתי שאת מחפשת סוכן בית", הוא אומר והסדרה נחתמת בנשיקה ב-25 באפריל 1992.

ארבע שנים אחר כך מקבלים היוצרים הזדמנות לכתוב את הסוף המקורי שרצו לסדרה – "היד העליונה" מגיעה לסוף דרכה ומטיסה במיוחד את האנטר וכהן כדי לכתוב את פרק החתונה המיוחל לדמויות הראשיות. המזנון, למרבה הבאסה, היה בשרי (אין דבר נורא כמו קינוחים פרווה).

—

עוד היום לפני שלושים שנה: "משפחת קוסבי".

הפרויקט הנוכחי שאני עושה בוואלה!, "סדרות מבית ארבע", מתמקד בשנים 1994 ו-2004 ככאלה שהיו קריטיות מבחינת הסדרות שהן תרמו לעולם, אבל גם 1984 כללה בה כמה סדרות מפתח. בראש ובראשונה: "משפחת קוסבי". הסדרה שהזניקה את NBC אל הפסגה, שם נשארה במשך עשרים שנה, עד ש"חברים" נגמרה.

מסיבות כאלה ואחרות לא יכולתי להתמקד גם ב-1984, אבל לכבוד הפרויקט שנותן כבוד לשנים הרביעיות, אני יכול לפחות לייבא שני פוסטים מעברה של הקהילה שעסקו בשתיים מהסדרות האלה. זה הראשון שבהם, שנכתב ב-11 באוגוסט 2006, ואני מביא אותו כלשונו. אפרופו, נראה שנכון לעכשיו (כלומר עד שיוסרו) כל הפרקים של "קוסבי" זמינים ביוטיוב.

—

ב-1984 היה מצבו של הסיטקום בכי רע, גרוע אף יותר מאשר בימינו אנו. את הלוח מילאו דרמות פעולה בנות שעה ובכירים ברשתות הארציות קבעו כי הסיטקום כפי שהכרנו אותו מת. במקביל מצבה של NBC היה גרוע והיא הייתה האחרונה בטבלאות מבין כל הרשתות. ביל קוסבי היה קומיקאי אהוד בעת ההיא, אבל מאז שירדה הסדרה "אני מרגל" שבכיכובו מהמרקע ב-1968, כל הניסיונות של קוסבי לשוב למרקע כשלו, וכולן היו תחת אותו שם בווריאציות שונות: "המופע של ביל קוסבי" ב-1969, "המופע החדש של ביל קוסבי" ב-1972 ו"קוֹס" ב-1976. אבל לא כישלונות שכאלה יעצרו את האיש שמאחורי המופעים. השאיפה שלו הייתה ליצור סדרה שתטפל בנושאים משפחתיים אמיתיים ויומיומיים מחד גיסא, ותאהב את דמויותיה השחורות מאידך גיסא. זה אמנם לא משהו שנעשה לפני כן פר סה, אבל השם שמר על גחלת חוסר המקוריות: "המופע של קוסבי".

הרעיון לסדרה היה פשוט, חייהם של השרברב קליף האקסטבל, רעייתו עקרת הבית, בגילומה של פלישיה רשאד, וארבעת ילדיהם. הכישלונות של קוסבי בסבנטיז השאירו לו מספיק זמן פנוי להוציא דוקטורט לחינוך מאוניברסיטת מסצ'וסטס, כך שהסדרה הזו הייתה יכולה לאפשר לו להציג כמה מהדברים שלמד, תוך חידוש סיטקומי שנבע מהיעדר בדיחות זולות ו-וואן ליינרים שנועדו לסחוט צחוקים מבלי שיהיה להם קשר לעלילה. הוא חיפש אמינות פסיכולוגית שתאפשר הזדהות עם הדמויות כמשפחה. הבעיה הייתה שקוסבי ושותפיו להפקה לא הצליחו לגרום לרשתות להביע עניין, ב-ABC לא היו מעוניינים ול-NBC הספיקו הכישלונות של קוסבי בסבנטיז, מה גם שקשה היה להם להאמין כי סדרה שבמרכזה משפחה שחורה תצליח באופן מהותי. אשתו במציאות של קוסבי הציעה שינוי קטן אבל מהותי, להסב את קליף האקסטבל מאיש צווארון כחול לצווארון לבן, ועם סטטוסקופ. כך הפך השרברב לרופא, ואשתו בסדרה לעורכת דין.

גם השינוי הזה לא עזר לו למצוא רשת משדרת, עד שבינואר 1984 ברנדון טרטיקוף, נשיא חטיבת הבידור ב-NBC, ראה במקרה קטע סטנד-אפ של קוסבי באחת מההופעות הרבות שלו בתוכנית הלילה של ג'וני קרסון, קודמו של ג'יי לנו, בו דיבר על גידול ילדים ועל העובדה שכל הרעיון חג סביב סילוקם מהבית. טרטיקוף אהב מאוד את המונולוג והציע לקוסבי את NBC כאכסניה לסדרה החדשה שלו. איכשהו הצליח קוסבי לסחוט מטרטיקוף שליטה אמנותית מלאה על תוכניתו וכן הסכמה שתצולם בניו יורק, שם קוסבי גר. לקח לו קצת זמן להוציא את התוכנית שלו לפועל, אבל כשזה כבר קרה זה נעשה כמו שצריך.

איכשהו כאן בארץ תורגם שם הסדרה ל"משפחת קוסבי", למרות ששם המשפחה בתוכנית היה האקסטבל – מין שילוב לא קשור בין השם המקורי לבין ז'אנר ה"משפחת". בפועל אפשר לומר שהתרגום לא היה רחוק מהמציאות, היות והמשפחה שיצר ביל קוסבי בסדרה הייתה אחד לאחד משפחתו האמיתית, חמש בנות ובן. המעניין הוא שמלכתחילה דמותה של רודי אמורה הייתה להיות בן, אבל השינוי נוצר כאשר לא הצליחו למצוא שחקן מתאים לתפקיד, החליטו לחפש גם בנות ומצאו כך רודי ממין נקבה שכמעט השלימה את ההתאמה למציאות. ליהוק הילדים לא ממש הושלם כשעלתה הסדרה, מכיוון שבפרק העשירי נוספה עוד דמות בת, סונדרה, שייצגה את המקום אליו מכוון קוסבי את ילדיו: לימודים אקדמיים. לדמות סונדרה היו שתי מועמדות סופיות. סברינה לה באף, שלבסוף זכתה בתפקיד, ואחת וויטני יוסטון, זמרת פופ עולה. רק אז הושלמה ההתאמה לחיים האמיתיים.

את מלקולם ג'מאל וורנר בחר ביל קוסבי אישית לתפקיד תיאו, והיחסים ביניהם היו ממש כאב ובן לאורך כל שנות הסדרה. מאוחר יותר אף הצהיר קוסבי שמלקולם היה הילד הטלוויזיוני המועדף עליו. לא נשמע כמו משהו שהורים צריכים להודות בו בקול. לתפקיד היין של תיאו ומקור הצרות העתידיות של ביל קוסבי, הבת דניס, לוהקה ליסה בונה. מוצאה המעורב, אב שחור ואם לבנה, הקשה עליה בילדותה. אביה חתך בשלב מוקדם, ובונה סיפרה כי בכל פעם שהיא ואמה היו הולכות ברחוב זכו למבטים עקומים. היא פיתחה לפיכך עור עבה ואופי מרדני, אלמנט שנפל היטב בהגדרת דמותה של בת עשרה פרועה כדניס ועמדה היטב בהגדרה הזו גם בחיים האמיתיים וגם הרבה אחרי שהייתה בת עשרה.

בספטמבר 1984 שודר פרק הבכורה ברשת NBC בארה"ב, וזכה לנתח אחוז צפייה פנומנלי שהפתיע את כל הנוגעים בדבר: 44 אחוז, מה שאומר שמבין כל הטלוויזיות שפעלו באותה שעה בארה"ב, 44 אחוז היו מכוונות למופע של קוסבי. אחרי רייטינג מטורף שכזה, הסטנדרטים היו בשמיים והדרישות של קוסבי בהתאם. זו כנראה הסיבה ששלושה מתוך ארבעת התסריטאים שעבדו בתחילת התוכנית, נטשו אחרי שהחוזה שלהם פג כעבור הפרק השישי. כבר מההתחלה נשמעו טענות על האופן שבו מוצגת משפחת שחורים בטלוויזיה, והעיקרית שבהן היא שמשפחת האקסטבל היא לא המשפחה השחורה הממוצעת. קוסבי הדף את הטענות בלי נימוקים מיותרים, באומרו בפאנל של עיתונאים שהוא יהיה השופט אם הסדרה טובה או לא. משכנע.

קוסבי גם היה דמות אב עבור השחקנים הצעירים ודרש שימשיכו ללמוד לצד עבודתם בסדרה, וכן דאג שהוריהם יהיו בסביבה כדי שלא לאבד את הקשר בכל הלחץ. כך בכל רגע פנוי היו הילדים מתרועעים עם המורים הפרטיים שלהם כשהוריהם של רובם נמצאים באולפן. היחידה שלא סרה לכלליו הייתה כמובן ליסה בונה, שעשתה פחות או יותר מה שבראש שלה, איחרה לצילומים, לפעמים בכלל נפקדה, וכאשר כבר הגיעה הפגינה חוסר חשק בולט ונראה היה שלא ממש שינה לה שהיא מככבת בסדרת להיט. באביב 1985, עוד לפני שהגיעה העונה השניה, פגשה את לני קרביץ והשניים החלו לצאת למורת רוחו של קוסבי, שלא אהב את הרעיון שתצא עם כוכב רוק. שנה אחרי כן חגגה את גיל 18 יחד עם כולנו כאשר הצטלמה לסרט "לבו של אנג'ל" וכיכבה בסצינת מין עם מיקי רורק ובכלל בעירום, אקט שמתעסק עם התדמית הנקייה של הסדרה.

לא ברור אם כן איך זה שלמרות המתח ולמרות חוסר שביעות הרצון של קוסבי מבונה, ועל אף העובדה שלעומתה הייתה שם בת שכולה זהב בדמות סברינה לה באף החלבית, זכתה ב-1987 דווקא ליסה בספין אוף משלה בהפקת ביל קוסבי, "עולם אחר", שתיאר את חייה של דניס בקולג' (לצד מריסה טומיי בתפקיד המשמעותי הראשון שלה). אפילו סדרה משלה לא גרמה לבונה לשנות את דרכיה והיא המשיכה לקחת את הכל בשאנטי, לאחר לצילומים וכל השאר, ואף התחתנה עם לני קרביץ בנובמבר של אותה שנה, חודשיים אחרי שעלתה סדרת הבת. במהלך 1988 הכריזה שהיא בהיריון, ומכיוון שב-NBC ממש לא התכוונו לעשות סדרה על נערת קולג' בהיריון, דניס נשרה מהקולג' וחזרה לעונה רביעית ב"משפחת קוסבי". במקור אמורה הייתה בונה לחזור ל"עולם אחר" אחרי הלידה, אבל מלבד התארחות בפרק בעונה השלישית בנובמבר 1989, היא המשיכה ב"משפחת קוסבי" לבקשת ביל קוסבי עצמו.

במסגרת קו העלילה שניתן לדניס היא התחתנה עם קצין חיל הים שיש לו ילדה בת שלוש, אוליביה. כעת כשרודי כבר בת עשר, אוליביה נכנסה לנישה שלה, הילדה הקטנה והכובשת עם האינטראקציה המיוחדת עם ביל. למרות רענון השורות והפתיחה המגניבה כתמיד, הרייטינג בעונה החמישית התחיל להתדלדל.

את האייטיז סיימה "משפחת קוסבי" כסדרה הכי מצליחה של העשור, אבל הכרסום במעמדה החל עוד בטרם הוא תם. מדי שנה בסוף האייטיז הצטרפה לטלוויזיה עוד משפחה שהיא ההפך הגמור מזו של קוסבי: משפחת באנדי ("נשואים פלוס") ב-1987, משפחת קונור ("רוזאן") ב-1988 ו"משפחת סימפסון" ב-1989. הראשונה עוד הייתה זניחה כי פנתה והשיגה קהל שונה לגמרי, אבל "רוזאן", שהציגה משפחה לא מתפקדת מהמעמד הנמוך והופקה ע"י קרסי-וורנר, אותה חברה שהפיקה את "משפחת קוסבי", עקפה את קוסבי בטבלת הרייטינג כבר במהלך העונה הראשונה שלה ושמרה על כוחה בשבע השנים שאחרי כן. זה היה במרץ 1989, ושנה וחצי אחרי כן עשו זאת גם "הסימפסונס" בפעם הראשונה. לא יכול היה להיות ברור יותר שהעידן של קוסבי נגמר וזמנים אחרים עמדו בפתח.

ביל קוסבי לא חשב כך והזרים דם חדש לסדרה בעונה השביעית שלה, הן מבחינת כותבים והן מבחינת דמויות. דמות אחת לא חזרה בעונה הזו – דניס. ליסה בונה, שבאותה תקופה גם נפרדה מלני קרביץ אחרי שלוש וחצי שנים, נטשה את הספינה השוקעת מסיבותיה היא. הרייטינג המשיך לרדת, ולקראת העונה השמינית הכריז ביל קוסבי שהיא גם תהיה האחרונה. ליסה בונה לא חזרה אפילו לפרק הסיום באפריל 1992, ודמותה יוצגה באמצעות שיחת טלפון מאסיה. הפרק משך פחות מ-26 מיליון צופים אל המרקע, רחוק מפינאלות מהודרות של סיטקומים כמו "מ.א.ש" לפניה ו"חופשי על הבר" אחריה.

ב-1996 שב ביל קוסבי בעוד סיטקום עם שם מעורר השראה, "קוסבי", עיבוד אמריקני לסיטקום הבריטי רגל אחת בקבר, ובו גילמו הוא ורעייתו הטלוויזיונית, פלישיה רשאד, זוג נוסף, מבוגר יותר. הסדרה שרדה ארבע עונות ב-CBS ושודרה אצלנו גם כן בערוץ הראשון. השנים הללו היו רעות מאוד עבור ד"ר קוסבי, כיום בן 69. ב-1997 נורה למוות בנו היחיד ע"י כדור תועה של חבר כנופיה, בעוד הוא מחליף צמיג לתומו בצד הדרך. בערך באותה עת תבעה בחורה בת 22 את קוסבי על סך 24 מיליון דולר בטענה שהוא אביה. הוא הודה שהיה לו סטוץ עם אמה ושכלכל אותן עד שהייתה בת 18 למרות שמאז ומעולם כפר בטענה שהוא אביה. אותה בחורה נמצאה אשמה בסחיטה ונגזרו עליה 26 חודשים בכלא.

למרות שלל תארי דוקטור של כבוד, גם השנים האחרונות לא מיטיבות עם קוסבי. בינואר 2005 הוגשה נגדו תביעה באשמת סימום ותקיפה מינית של אחת מידידותיו. מאז ובחודשים שאחרי כן הצטרפו אליה עוד 12 נשים עם טענות דומות, חלקן עם הקלטות מרשיעות לכאורה ממקרים של עד לפני שלושים שנה. לעומתו זכתה ב-2004 קלייר האקסטבל בסקר אמריקני שבדק מיהי האמא הטלוויזיונית הטובה ביותר וכן בסקר על האמא הטלוויזיונית שהכי מזכירה את אמא שלך. אני בטוח שזה עושה לו נעים.

—

עוד היום לפני שלושים שנה: "מי הבוס".