Tag Archives: פינאלה

בטקסט להלן יש ספוילרים עד לעונה החמישית כולל, אבל בתגובות אפשר לספיילר עד לסוף הסדרה.

לפני כחודשיים החלטתי לחזור לראות את "יומני הערפד" כדי ליישר קו עם סופה. הפסקתי בעונה הרביעית (אז עוד היו בסביבה המקוריים הבלתי נסבלים, כולם חיפשו את התרופה לאלמוות ולבסוף העירו את סיילאס מרבצו). חזרתי לצפות קצת אחרי הנקודה שבה הפסקתי, והבנתי לחלוטין מדוע עשיתי את זה בעבר. זו הייתה נקודה מאוד מייגעת בסדרה. החזרה לסדרה אחרי כמה שנים גם גרמה לי לקלוט עד כמה רבים שם שחקנים ממש ממש גרועים, בעיקר איאן סאמרהולדר (דיימון) וסטיבן ר. מקנייט (ג'רמי), שאפילו ממצמץ באופן מלאכותי. כמה שמחתי שהוא מת וכמה הצטערתי שחזר. במקביל נזכרתי שוב שקנדיס אקולה (קרוליין) נמצאת כמה וכמה דרגות מעל היתר, היא חזרה להיות העוגן שלי גם ברגעים הקשים.

העונה החמישית שהגיעה אחרי הזמנים הקשים – עם קתרין שכבר אינה בת אלמוות, ההשתלטות על גופה של אליינה, החיבור עם בתה, הפרק ה-100 שהחזיר את כל הדמויות החשובות מתולדות הסדרה, וכן הלאה – הייתה נפלאה. בזמן שהתקדמתי בצפייה בה גיליתי פתאום שהסדרה לא צפויה להסתיים כרגיל במאי אלא היא מקוצרת ומסתיימת ב-9 במרץ (רגע לפני חגיגות 20 השנה ל"באפי". מקרי?), כך שלצערי יישור הקו כבר לא יקרה, אבל אני לגמרי מתכוון להמשיך לצפות.

במסגרת ההתייחסויות אליה בימים האחרונים במדיה, ראיתי כותרת שממש אהבתי (כמובן, לא נכנסתי לקרוא מחמת ספוילרים) – "'יומני הערפד' הייתה סדרה טובה בהרבה מכפי שהייתה צריכה להיות". זה פשוט נכון. גדולתה בעיניי הייתה שברגעיה הטובים הרבים היא תמיד הייתה כתובה מעולה, גם כשהציגה תרחישים מלודרמטיים – כזה ישנו כבר בבסיסה כמובן, אהבתם של שני האחים לאליינה, מסיבה שנותרה תעלומה. הדמויות בה היו מנומקות, למעשים שלהן היו השלכות לטווח ארוך – מרחק שנים ועונות – ולא נשכחו ונדחקו הצדה. ובעיקר, רוב הזמן הרגש בה שידר כנות ואמינות. אפשר היה להיווכח בזה כל פעם מחדש כאשר מתו דמויות ותיקות – ההשפעה של המיתות האלה הייתה חזקה ומשמעותית על הנותרים מאחור.

כסדרה שהייתה חלק מהותי מהבלוג הזה, חשבתי שאולי חלק מהנוכחים ירצו להתייחס אל הפינאלה שלה. אני עצמי אגיע לקרוא אותן מתישהו. רק תנו אזהרות ספוילר מספקות כדי שהמילים הראשונות לא יסגירו את האירועים.

"חניבעל" עונה 3 פרק 13, פרק אחרון בסדרה
חלק ראשון ללא ספוילרים, חלק שני כולל ספוילרים

חלק ראשון – חניבעל, דרקון אדום ומה שביניהם

יום שלם אני חושב כיצד לכתוב על הפרק האחרון של הסדרה האהובה עליי, שאני אפילו לא נהנה לצפות בה. יום שלם אני גם לא מצליח לחשוב במדויק איך לעשות את זה: האם לדבר על הסדרה כולה, כי הרי זהו הפרק האחרון של הסדרה. כרגע, לתמיד. או להתעלם מהביטול, להאמין שיקרה נס והסדרה תחודש ולכתוב רק על הפינאלה וזהו. האם לכתוב עם ספוילרים או בלי, האם להגיד או מה חשבתי או להתעמק דווקא באיך הרגשתי. לא פשוט, אפילו קצת קשה לכתוב על סדרה שנגמרת כך, בפתאומיות, ומצליחה לסגור את הסיפור בצורה יוצאת מהכלל ועדיין להשאיר קווי עלילה פתוחים. זה מעצבן הקטע הזה, מעצבן שלסדרה מופתית כזו יש רק 3 עונות ו-39 פרקים ולחארטות כמו "היפים והאמיצים" יש כבר 7133 פרקים (באמת, תבדקו את זה). אז איך כותבים, מה בכל זאת עושים, אולי כדאי פשוט להציף את הכל.

חניבעל לקטר הוא דמות שחבר ואני מעריצים עוד מימי התיכון, כיתה י', עת היינו גיקים וחמודים ומתוקים, חולי סרטים. יום אחד החבר בא אמר לי "מה אתה גזור? איך לא ראית 'שתיקת הכבשים'?", לא בדיוק במילים האלו, אבל בערך. אכן, הרגשתי גזור ויום לאחר מכן אני וחניבעל לקטר כבר היינו בסטיז (אמא, אם את קוראת, בסטיז זה אומר חברים-הכי-טובים). עד היום מופלאה בעיניי העובדה שאנתוני הופקינס, שמופיע בסרט כחניבעל למשך זמן קצר כל-כך – של 16 דקות בלבד – זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. זה מדהים. לא עברו יותר משבוע-שבועיים וגם את "דרקון אדום" ו"חניבעל", סרטי ההמשך, כבר השלמתי. "דרקון אדום" בכיכובם של אנתוני הופקינס, אדוארד נורטון ורייף פיינס, הוא סרט שמאוד אהבתי. אכן הוא לא היה ברמה של "שתיקת הכבשים", אבל הסיפור שהציג והכריזמטיות המחשמלת של נורטון כוויל גראהם, בשילוב אלמנטים מוצלחים אחרים, פשוט גרמו לי להתאהב.

חלפו מאז כמה וכמה השנים, סיימנו תיכון, התגייסנו, השתחררנו, התחלנו לעבוד (עדיין לא טסנו) ומתישהו בטווח הזמנים האלו החבר בא אליי ביציאה נוספת "שמעת? יוצאת סדרת טלוויזיה ל'חניבעל'!", "וואלה, באמת?? לא, לא שמעתי", עניתי. "מה אתה גזור? זה יהיה ב-NBC ומאדס מיקלסן ישחק את חניבעל!", בשלב הזה התעניינתי ונחרדתי גם יחד. מחד, NBC היא לא כזו רשת שידור פופולרית. הנה, עובדה – בסוף הם ביטלו את הסדרה. מאידך, אלוהים אדירים, מאדס מיקלסן, אחרי "ניצוד" (סרט נהדר מ-2012, שמאז יציאתו אני והחבוב כבר בסטיז, אמא את כבר יודעת מה זה אומר) ההתלהבות שלי לא יכלה להיות גבוהה יותר: "זה בטח יהיה חרא", עניתי. שוב, יצאתי גזור. "לא אחי, זה יהיה ענק!", ענה החבר. וצדק.

ואכן סדרה ענקית זו הייתה. כמה פוסטים כתבתי עליה, כמה הצקתי לאנשים איתה. ומזל שכך, כי לפחות 10 מכרים, חברים וקרובי משפחה התחילו לצפות בהמלצתי. כמה דיברנו עליה בפייס, כמה דנו בה בצבא. בלי הפסקה. לא יעזור כלום, למרות כל הגור, האלימות, הקור, היחסים הקרים שיש בינה לבין צופיה, הסדרה הזאת ממגנטת. מקפיאת דם ממש. אם זה מסיבות טכניות או פילוסופיות ונפשיות – הסדרה הזאת לא רק השאירה אותי במתח גבוה משבוע לשבוע, היא גם לימדה אותי המון. העשירה את הידע הפילוסופי, האמנותי, האינטלקטואלי שלי. מיקלסן הצליח ליצור חניבעל כל-כך נפלא וממכר, שמצליח לבלוע את הצופים בתוכו. להעביר מסרים מורכבים במשפט אחד בודד. איזה קסום, אולי מכושף, המשחק שלו. העובדה שהוא נבחר לגלם עכשיו נבל בסרט עתידי של מארוול, "דוקטור סטריינג'", לא מפליאה אותי. הוא הנבל האולטימטיבי.

נכון, ההשוואה לחניבעל של אנתוני הופקינס בלתי-נמנעת, אבל אני חושב שזו טעות לעשות כזו. קודם כל, מפני שהאחד נמצא בסדרת טלוויזיה והשני בסרט. שנית, כי מדובר בסוגים שונים כל-כך של הד"ר. בעוד הראשון, של הופקינס, למרות הכריזמטיות שלו מצטייר בעיניי כהרבה פחות אנושי וכמפלצתי באופן כמעט מוחלט, החניבעל של מיקלסן מציג איזשהו רוך, גם אם בצורת הדיבור הקרירה, גם אם בהתנהגות, זה חניבעל שמיועד ומצליח להקסים יותר. כנראה הסיבה לכך, היא יו דנסי, ששיחק את וויל גראהם בצורה הכי טובה שרק אפשר. החיבור בין השניים גרם לריכוך משמעותי בדמותו של לקטר. מערכת היחסים של חניבעל עם וויל, היא מהמעניינות שנראו בטלוויזיה, יחסי אהבה-שנאה, של שני אנשים, שני חברים, שמשלימים אחד את השני. נפשות תאומות. יחסים שמגיעים לשיא כל פעם מחדש.

כך, אחרי 3 עונות ו-39 פרקים, היחסים האלו מגיעים לשיא אחד אחרון. שיא השיאים אפשר לומר. והשיא הזה סוגר מסע מצמרר, נוטף דם ומענג הן מבחינת העשייה המותחת והבנויה היטב והן מבחינה מנטלית. לפני החלק השני, המכיל גם ספוילר על הפרק האחרון, ראויה לציון עבודתו של ריצ'ארד ארמיטג' (ת'ורין מ"ההוביט"), שלאורך כל חציה השני של העונה שעשעה אותי העובדה שהוא מגלם את "הדרקון האדום". למרות האירוניה, הוא גילם את הדמות בצורה קריפית במיוחד, חולנית ותמיד משוחקת היטב. מגיע לו שאפו ענק. זהו, הייתה עונה מטורפת. הייתה סדרה מטורפת. אני מאוד אתגעגע. תודה "חניבעל", עד לסעודה הבאה.

מעכשיו – ספוילרים. לא לקרוא אם לא ראיתם את הפרק האחרון.

חלק שני – "זה כל מה שתמיד רציתי בשבילך"

השיא שהוזכר קודם מגיע בצורה של פרק סיום שמצליח לסגור כמעט, את כל הקצוות המעניינים האפשריים. חוץ מסיפורם של ג'ק, צ'ילטון וד"ר בלום – שלא זוכים לסיום משלהם. ואם אתם עדיין קוראים ולא ראיתם את הפרק אני באמת לא מבין למה, אבל הנה הגעתי לשיא: הנפילה. במן מחווה קודרת נורא לשרלוק הולמס (בסיפורו "הבעיה הסופית", המציג את נפילת רייכנבאך), בחר יוצר הסדרה, בריאן פולר, לסיים אותה בנפילה של וויל וחניבעל אל סופם. לאחר שחניבעל הצליח סוף סוף להוציא מוויל את המפלצת, את החיה שבו (הוא עשה זאת גם בעונה השנייה, אך בצורה פחות קיצונית) וגרם לו לשסות יחד איתו את פרנסיס דולרהייד, הדרקון האדום והנורא – שניהם מתחבקים, נאחזים אחד בשני ונופלים מהצוק אל עבר הגלים.

קטע מאוד מיוחד הוא הקטע הזה והוא נמצא ממש על הגבול הדק בין הברקה ל"מה לעזאזל ראיתי עכשיו?". איכשהו, בזכות ההתכתבות המרוחקת שיש לסדרה הזו עם העולם העכשווי שנעשה יותר פתוח ומקבל, הקטע הזה כן עובד. הסצנה לקחה את היחסים בין חניבעל לוויל שלב נוסף קדימה והפכה אותם רומנטיים יותר מאי-פעם. תמיד היה קיים אלמנט של אהבה שלא יכולה להתממש בין וויל לד"ר, וכאן, באקט הזה, באקט הסופי בו הורגים השניים את האויב המשותף, את הרוע הטהור (כן, אפילו יותר מחניבעל), הם עושים למעשה את הפעולה הרומנטית ביותר שניתן לעשות. כך, משחרר את עצמו וויל מהכבלים שחוסמים ולא מאפשרים לרוע שלו לצאת ובעצם משלים את השינוי שלו – הוא הופך לנבל. הוא נהנה מההרג. חניבעל אומר לו שזה "כל מה שתמיד רציתי בשבילך, בשביל שנינו" והשניים מתחבקים. האב, מורה הדרך, מחבק את המפלצת שיצר והיא עונה לו "זה יפהפה". המשימה הושלמה, הדרקון האדום הובס, הקתרזיס מגיע בצורתו האפלה מכל – רוע שם קץ לרוע. מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק, בגרסה המרושעת.

מיד לאחר מכן, מפיל וויל את עצמו ואת המורה הרוחני שלו, אל מה שנראה כמו מותם. ובכך, עושה אקט אחרון של גאולה עצמית. הוא מבין למה הוא הפך, מבין שהתקיימות במסגרת של חיים רגילים היא בלתי אפשרית מבחינתו וממפלצת שנהנית מקטל – הוא חוזר, לשבריר שנייה, לצורתו המקורית ושם סוף לרוע שלו ושל המנטור שלו, אותו הוא אוהב יותר מכל. כן, אפילו יותר מהמשפחה שהשאיר מאחור. כך סגירת המעגל של וויל הופכת למושלמת וסוגרת את אופיה של הדמות בצורה הטובה ביותר שאפשר. צורה שמוכיחה כי למרות האפלה, למרות הרוע, למרות הרצון התמידי בקרבו של וויל לשחרר את השטן שנמצא בתוכו – הוא קודם כל אדון לעצמו וככזה, הוא בוחר להישאר טוב, גם אחרי שהפך לנבל. גם אם עליו לשים קץ לחייו כדי להיות כזה. "או שאתה מת כגיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", אמר הארווי דנט בסרט "האביר האפל", והגשים את שאמר כשהפך מהאביר הלבן של עירו לאויבה המר. וויל, לעומתו, בחר למות כגיבור.

ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 14, הפרק האחרון אי פעם

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה 19 תגובות
הביקורת פורסמה לראשונה בוואלה

—

כל פרק אחרון בכל עונה של "מד מן" היה יכול לשמש גם כפינאלה של הסדרה, החל מדון החוזר אל ביתו הריק אחרי המצגת ל'קודאק' ועד הנחיתה על הירח בסוף חלקה הראשון של העונה הנוכחית. כל אחד ואחד מהשבעה הקודמים האלה היה טוב יותר מהפינאלה שקיבלנו בסופו של דבר. למעשה, כל אחד מהפרקים האחרונים מאז ש'סטרלינג קופר' מתה היווה פינאלה עדיפה – חברי הנהלת 'סטרלינג קופר' שעומדים לבדם בלובי בקומה השנייה, הטרמפיסט שלוקח דון, והישיבה בתחנת האוטובוס.

בפרק האחרון האמיתי נדמה שמטען הציפיות הכריע את מתיו וויינר בעת הכתיבה. עניין מאוד אנושי והגיוני, אבל כזה שהניב פרק מאכזב, לא עקבי ולפרקים לא סביר. היה שם תמהיל של סצנות מרגשות ומתבקשות במעמד כה מחייב, אבל הן מעדו על כתיבה פגומה. לפני תחילת העונה מניתי דברים שצריכים לקרות לפני ש"מד מן" מסתיימת, ובדרך זו או אחרת כמעט כולם קרו – מחצית מהם ממש עכשיו בפרק הסיום (כולל אישוש ראשון לכך שג'ין הקטן אינו אילם!).

למרות זאת, וכנראה בשל כך, מדובר במפח נפש. הרגעים האלה היו יפים אחד אחד, נימים זעו ודמעות זלגו, אבל קשה היה לי להשתחרר מהמחשבה שמשהו לא זרם כמו שצריך. נדמה היה שמדובר ברשימת מכולת שוויינר נחפז לסמן על פריטיה וי. אחרי שלוש עונות של מריחת זמן וחזרה על תבניות, ניתן היה לצפות שהסיומת תתוכנן עם מעט יותר אורך נשימה. המייצגת הגדולה לכך היא שיחת הטלפון בין דון לפגי. מצד אחד מדובר ברגע עצום, מכונן ומאוד מרגש שחיכינו למשהו דומה לו לפחות מאז "המזוודה" בעונה הרביעית, ומצד שני הוא התנהל באופן מוזר בואכה מזויף, במיוחד מצדה של פגי. הדברים של דון אמנם היו ביטוי גדול וחיוני לחוסר האונים והתלישות הנצחית שלו, אבל חלקים גדולים מהדברים של פגי נראו, ובכן, כמו טקסט כתוב שנועד להסביר לנו מה המצב (אפשר לחזור ל'מקאן') או לספק הרמה להנחתה ("דון, תקשיב לי, מה עשית שהיה כל כך רע?").

אפשר לתלות את זה בהלם שוודאי היכה בפגי, הקולטת שהיא מדברת עם אדם שבור ולא באמת יודעת מה להגיד, אבל הדיאלוג הזה לא נראה אמיתי אלא כמו משהו שצריך היה לקרות ועל כן קרה. התרומה המכרעת לתחושה הזו הגיעה מיד אחרי כן – פגי מתקשרת לסטן בדאגה, היא ממש חוששת לחייו של דון, אבל במחי משפטים ספורים סטן משכנע אותה לשחרר את דעתה מדון ומסיט את הנושא אל הסצנה הקיטשית והחריגה ביותר שידעה "מד מן" בכל תולדותיה, כמו פאן פיקשן לחובבי קומדיות רומנטיות. אפשר היה להחליק על זה ולהתמוגג מהמשחק התמיד-מעולה של אליזבת מוס אילולא בזאת הסתיים העניין של פגי בדון, האיש שאך לפני רגע חששה שיפגע בעצמו. לא שהיה לה מה לעשות מלבד לדאוג, אבל רצוי לאפשר לה לעשות את זה למשך יותר מעשרים שניות לפני שתיסחף אל הדבר הגדול הבא.

הערבוב הזה בין רגש ומלאכותיות הזו נכח גם בסדנת הטיפול העצמי. היה נוח ובוטה מדי למצוא השתקפויות כל כך מובהקות של דון – האישה שדוחפת אותו באלימות כדי להמחיש את דעתה עליו, האישה שננטשה על ידי אמה, וכמובן האיש שחי במקרר. עד כמה שכל אלה נגעו מאוד ללב, העובדה שנכחו באותו מקום ובריכוז כה גבוה הפכה אותם למה שהם – כלים עלילתיים – והזכירה ביתר שאת שמדובר בסדרת טלוויזיה.

השיחה של דון עם פגי הייתה האחרונה מתוך שלוש שיחות הכרחיות שביצע בפרק, ושלושתן הדהדו זו לזו. הן סאלי והן פגי הדגישו בפניו, "אבא/דון, תקשיב לי"; הן לבטי והן לפגי דון אמר שידבר או יראה אותן בקרוב. השיחות המשמעותיות ביותר נעשו לא פנים אל פנים אלא באמצעות הטלפון, "Person to Person" – שם הפרק ושמה של שיחת חוץ המיועדת ספציפית לאדם מסוים, ואינה מועברת אם אותו אדם לא זמין לענות. יש משהו כה דרמטי בהצהרה הזו של המרכזנית בפתחן – "יש לך שיחת אדם לאדם מדונלד דרייפר, האם תרצי לקבל אותה?". למה בעצם הדגש הזה? האם כדי לסמל שלנצח דון יהיה מרוחק? האם זו הסיבה שווידויי האהבה של פגי וסטן החלו טלפונית אבל הסתיימו זה מול זה?

זה הדבר האמיתי

לא בכך הסתיימו החיבורים בפרק. מלבד שיחות הטלפון דון נפגש פנים אל פנים עם סטפני, אחייניתה של אנה. ג'ואן נפגשת עם קן ואז עם פגי ואז עם רוג'ר, פגי נפרדת מפיט ("A thing like that") ואז גם הארי נכנס כדי שנראה את פניו הדשנות פעם אחת אחרונה. זו היתה שרשרת של המחשות לכך שהקשר נשמר בין הדמויות האלה ככלות הכל. אחרי כמעט עשור שלם של עבודה משותפת היחסים ביניהם לא נמחים כל כך מהר. חיבור אנושי דומה הוא גם מה שמושיע כרגע את דון דרייפר – דווקא קהילת הזרים האלה משפיעה עליו יותר מכל.

יש הקבלה מאוד ברורה ומכוונת בין השוט שפותח את העונה השביעית לבין זה שסוגר אותה – ראשית מגיע קלוז אפ על פרדי ראמסן המביא את מילותיו של דון דרייפר: "זוהי התחלה של משהו" – כשם שאמר דון וצדק לפני מספר פרקים. "האם יש לך זמן לשפר את חייך?" המשיך פרדי, ומעט אחרי כן תיאר: "עכשיו אנחנו שומעים רק את הזמזום החשמלי: אוםםםםםםםםםםםםםםם". כעת אנו סוגרים עם קלוז אפ על דון שלכאורה שיפר את חייו ואומר "אוםםםם". הוא ללא ספק נמצא במקום טוב יותר, אבל כך קרה גם במקרים רבים אחרים בעבר, וניתן היה להאמין יותר לשלב הנוכחי בחייו אילולא מיד אחריו הגיע הג'ינגל שפתח את כל העניין לפרשנויות.

הפרסומת האיקונית לקוקה-קולה נראית כמו משהו שנהגה באותו מתחם שבו נמצא דון, כולל הגיוון הגזעי ועד לרמת הדמיון באנשים ובמיקום (למרות שהפרסומת צולמה באיטליה). ניתן להסיק מכך שדון רתם את החוויה המרוממת שלו לכדי הפרסומת המבחילה-מרוב-ציניות הזו. הרי הדרך הוכשרה לכך – מסתבר שאנשים בורחים מ'מקאן' כל הזמן ובכל זאת חוזרים ומתקבלים מחדש. תחזור "הביתה", כדברי פגי. ואם אנשים לא משתנים ודון הוא מי שהוא, היותו פרסומאי היא חלק מזהותו והגיוני שיהיה אחראי על אחד הרגעים הזכורים ביותר בפרסום. אפילו 'מקאן-אריקסון' ו'קוקה-קולה' סברו כך.

אני חושב שלא זה העניין. קוקה-קולה הוצגה כאיזו משאת נפש עבור דון על ידי ג'ים הוברט, אבל הוא מצדו מעולם לא הפגין כלפיה יחס מיוחד. להיפך, כאשר הוברט ניסה לפתות אותו אליהם בכך שבטי הצטלמה לפרסומות של קוקה-קולה, נדמה היה שזה רק מכתים את הרעיון בעיניו של דון. כאשר עבד לאחרונה על התחזית ושאל את פגי ואת טד מה הם רוצים בחייהם, הוא מאוד בבירור לא התחבר אל הרצונות שלהם בתחום הפרסום. האם זה כל מה שיש?

בעיניי הפרסומת הזו של קוקה-קולה היא סגירת מעגל עם הפרק הראשון. "מד מן" היא סדרה על פרסומאים שלא יודעים להיות מאושרים, אז הם ממציאים את האושר ותולים אותו בדמות סיגריה או קוקה-קולה או מה שלא יהיה על שלט ענקי בצד הדרך כדי לקבל אישוש לכך שזה בסדר. הם בסדר.

ולבסוף, האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה עושה

"זה יכול להיות שונה, אנחנו אנשים שונים"
(ג'ואן לריצ'רד)

אם הפרק הזה הותיר אותנו עם משהו, הרי שמדובר בתפישה שאנשים לא משתנים. מלבד פיט שעליו עוד ניתן להתווכח, כל היתר הפגינו את אופיים כפי שהכרנו אותו. פגי האסרטיבית בעבודה והמסתחררת בקלות בענייני הלב, ג'ואן שלעולם לא תוכל להפסיק לעבוד, וכמובן דון. שוב ושוב בפרק הוא מנסה לסייע לסטפני, אבל בכל פעם היא מיטיבה לאבחן את השגיאות בדבריו. "אני מעריכה את זה שאתה מנסה לעזור לי, אבל אני די בטוחה שאתה הוא זה שנמצא בצרות". ומאוחר יותר, כאשר ניסה להשפיע עליה כשם שפעם השפיע על פגי – להניח את עניין הילד מאחוריה ושהכל יהיה קל יותר ככל שתתקדם – היא אומרת את מה שכולנו יודעים אחרי כל כך הרבה זמן של מעקב אחריו: "אוי, דיק, אני לא חושבת שאתה צודק לגבי זה".

בסופו של דבר ברור שהאישה שאיבחנה הכי טוב את דון דרייפר היא פיי מילר. בתחילת העונה הרביעית היא אמרה לו וצדקה שגברים כמוהו לא נשארים רווקים ושתוך שנה הוא יהיה נשוי, ובהמשך התווכחה איתו על היכולת של אנשים להשתנות. "את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר", הוא אמר לה בכעס. אחרי שכבר היו בני זוג ואז דון התאהב במייגן, הוא בישר לפיי והיא אמרה לו במרירות, "אני מקווה שאתה מאושר, ואני מקווה שהיא יודעת שאתה אוהב רק התחלות של דברים".

זו היתה תמצית הפרק האחרון של הסדרה כולה. אנחנו בהחלט יכולים לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר, והגם שהם עשויים לעטות תחפושת, לשנוא את עצמם ואת מי שהם, להיפטר מהכל, להגיע להארות ולחבק ברגש ובמחילה את בני דמותם – בסופו של דבר הם נשארים מי שהם. "אני לא יכול לצאת מכאן", אמר דון לפגי את מה שבעיניי הוא משפט המפתח של הפרק כולו, של הסדרה כולה. "כאן" במובן הרחב בהרבה, במובן של זהותו, של אישיותו. דון כלוא בעצמו. הסיפור העצוב של לאונרד איש המקרר, שפרט באופן כל כך מושלם על מיתריו של דון, הסביר פעם אחת נוספת את מקור השיבוש שלו. האיש שגדל בלי אהבה ולכן לא יודע לזהות אותה. הוא טוען, למעשה, שאין דבר כזה אהבה אלא מדובר במושג שהומצא על ידי אנשים כמוהו כדי למכור עוד גרביונים.

אבל אנחנו גם יודעים שדון בהחלט אוהב את ילדיו וקשור אליהם, ובהכירנו אותו ברור לנו שגם אם אינו מסוגל להיות חלק יומיומי מחייהם, הוא עדיין מוכרח לחוג סביבם כמו לוויין. כך שאמנם כעת בתקופת סוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1970 הוא מתבוסס לו בתיקון העצמי הנוכחי שלו, אבל לבסוף לא יפקיר אותם כמו ילדים מסכנים שנשלפו מספר של דיקנס. הרי דון מחייך בסוף הפרק הזה ממש כשם שחייך בסופו של הקודם – בשעתו הוא היה חופשי בדרכים ועכשיו הוא מאושר במדיטציה שלו. אז מה בכך בעצם? אין שום סוף בפרק הזה, להפך, יש בו המון התחלות של דברים. מדובר בלא יותר מאשר חוליה נוספת בשרשרת של פינאלות, ואחריה יש עוד שפשוט לא נראה לעולם.

קטנות

* מתנצל על זה, אבל אני חייב להעלות מן האוב את מה שאמרה פגי למייקל גינזברג אחרי שהצהיר בפניה על אהבתו: "זה קורה כשעובדים עם אנשים, אבל זה לא אמיתי".

* את שילה מהסדנה ההיפית גילמה לא אחרת מאשר סופרגירל, הלן סלייטר.

* ברט גלמן גילם את מר קיי מהסיטקום הכה-חמוד-אך-מבוטל "תתקדם", שעקב אחרי קבוצת תמיכה של אנשים שאיבדו את יקיריהם. כאן הוא היה דניאל, אחד מהאנשים בקבוצה הזו שסטפני ודון היו בה. כאשר הם ישבו במעגל ונפתחו זה בפני זה הוא פשוט חזר להיות אותה דמות אקסצנטרית מאז. קצת מוזר.

* עדכון 21/5: וויינר מאשר שדון יצר את הפרסומת לקוקה-קולה.