בטקסט להלן יש ספוילרים עד לעונה החמישית כולל, אבל בתגובות אפשר לספיילר עד לסוף הסדרה.

לפני כחודשיים החלטתי לחזור לראות את "יומני הערפד" כדי ליישר קו עם סופה. הפסקתי בעונה הרביעית (אז עוד היו בסביבה המקוריים הבלתי נסבלים, כולם חיפשו את התרופה לאלמוות ולבסוף העירו את סיילאס מרבצו). חזרתי לצפות קצת אחרי הנקודה שבה הפסקתי, והבנתי לחלוטין מדוע עשיתי את זה בעבר. זו הייתה נקודה מאוד מייגעת בסדרה. החזרה לסדרה אחרי כמה שנים גם גרמה לי לקלוט עד כמה רבים שם שחקנים ממש ממש גרועים, בעיקר איאן סאמרהולדר (דיימון) וסטיבן ר. מקנייט (ג'רמי), שאפילו ממצמץ באופן מלאכותי. כמה שמחתי שהוא מת וכמה הצטערתי שחזר. במקביל נזכרתי שוב שקנדיס אקולה (קרוליין) נמצאת כמה וכמה דרגות מעל היתר, היא חזרה להיות העוגן שלי גם ברגעים הקשים.

העונה החמישית שהגיעה אחרי הזמנים הקשים – עם קתרין שכבר אינה בת אלמוות, ההשתלטות על גופה של אליינה, החיבור עם בתה, הפרק ה-100 שהחזיר את כל הדמויות החשובות מתולדות הסדרה, וכן הלאה – הייתה נפלאה. בזמן שהתקדמתי בצפייה בה גיליתי פתאום שהסדרה לא צפויה להסתיים כרגיל במאי אלא היא מקוצרת ומסתיימת ב-9 במרץ (רגע לפני חגיגות 20 השנה ל"באפי". מקרי?), כך שלצערי יישור הקו כבר לא יקרה, אבל אני לגמרי מתכוון להמשיך לצפות.

במסגרת ההתייחסויות אליה בימים האחרונים במדיה, ראיתי כותרת שממש אהבתי (כמובן, לא נכנסתי לקרוא מחמת ספוילרים) – "'יומני הערפד' הייתה סדרה טובה בהרבה מכפי שהייתה צריכה להיות". זה פשוט נכון. גדולתה בעיניי הייתה שברגעיה הטובים הרבים היא תמיד הייתה כתובה מעולה, גם כשהציגה תרחישים מלודרמטיים – כזה ישנו כבר בבסיסה כמובן, אהבתם של שני האחים לאליינה, מסיבה שנותרה תעלומה. הדמויות בה היו מנומקות, למעשים שלהן היו השלכות לטווח ארוך – מרחק שנים ועונות – ולא נשכחו ונדחקו הצדה. ובעיקר, רוב הזמן הרגש בה שידר כנות ואמינות. אפשר היה להיווכח בזה כל פעם מחדש כאשר מתו דמויות ותיקות – ההשפעה של המיתות האלה הייתה חזקה ומשמעותית על הנותרים מאחור.

כסדרה שהייתה חלק מהותי מהבלוג הזה, חשבתי שאולי חלק מהנוכחים ירצו להתייחס אל הפינאלה שלה. אני עצמי אגיע לקרוא אותן מתישהו. רק תנו אזהרות ספוילר מספקות כדי שהמילים הראשונות לא יסגירו את האירועים.