personal statement editing
הבלוג שאליו מופנים כל הרהיטים

קפה+טלוויזיה

Category Archives: סיכומי פרקים

שרלוק 3.03: שבועתו האחרונה

Posted on by Posted in כתבות, סיכומי פרקים 62 Comments

sherlock-03x03-his-last-vow

הסיפור שנתן לפרק הזה את שמו, "קידתו האחרונה" הוא סיפור גרוע. אין דרך עדינה לומר את זה. העיקרון הבסיסי דווקא מעניין: שנים אחרי שכבר פרש ועבר לגדל דבורים בדרום אנגליה, הולמס נקרא לדגל עוד פעם אחת, כדי לעזור לממשלת הוד-מלכותו לתפוס מרגל גרמני על סף מלחמת העולם הראשונה. אבל הוא מסופר בגוף שלישי, ברובו בלי הולמס בכלל, ופחות או יותר כל הדיאלוגים שבו עמוסים בכל כך הרבה אקספוזיציה מסורבלת שהם נשמעים כמעט כמו מחזה מוסר. "האנגלים הטיפשים האלה לא קלטו בכלל איך עבדת עליהם, אה? – לא, הם לא חשבו בכלל שהטיפוס הידידותי וחובב הספורט הוא למעשה מרגל, אבל הצלחתי לגנוב הרבה סודות בזכות רשת הסוכנים שלי"… משהו כזה. אחד המרגלים אפילו חושף בלי שום בעיה את הקוד לכספת שלו בפני ה'סוכן' שלו (שהוא בעצם הולמס בתחפושת). בחיי. זה כל כך גרוע.

אז מזל שהפרק של "שרלוק" שקרוי על שם הסיפור הזה שואב ממנו מעט מאוד, להוציא המחווה בשם הפרק, אזכור קצר של בית בגבעות סאסקס (אפילו עם כוורות, אבל ג'נין מתכוונת להפטר מהן), ואולי גם המונולוג הקטן של הנבל הראשי שלנו, מגנוסן, על אנגליה כ'אומה של אוכלי עשב' – לא מצאתי ציטוט מדויק, אבל זה הזכיר לי את השיחה בין שני הגרמנים בתחילת הסיפור שבה נאמר על האנגלים בין השאר ש-"A more docile, simple folk could not be imagined" (וטי.וי.טרופס הזכיר לי שגם כל הדיבורים על "הרוח המזרחית" גם הם מתוך "קידתו האחרונה", שם הם מתייחסים למלחמת העולם הממשמשת ובאה: "There’s an east wind coming […], such a wind as never blew on England yet. It will be cold and bitter, Watson, and a good many of us may wither before its blast. But it’s God’s own wind none the less, and a cleaner, better, stronger land will lie in the sunshine when the storm has cleared").

יותר מכל דבר אחר, עלילת הפרק שואבת מהסיפור "הרפתקת צ'רלס אוגוסטוס מילברטון", ולפני שנפרט יותר על הסיפור הזה אני מזמינה אתכם לקרוא קצת בוויקיפדיה על הדמות ההיסטורית שהיתה ההשראה של דויל לסיפור: צ'רלס אוגוסטוס האוול, איש עסקים, סוחר אמנות, אולי סחטן (היו שמועות אבל לא ברור אם הן נכונות או לא) וטיפוס מעניין למדי באופן כללי, שהיה מקורב למשורר דנטה גבריאל רוזטי ומת/נרצח בנסיבות שערורייתיות למדי. מילברטון אצל דויל הוא דמות הרבה יותר חד-משמעית: סחטן-צמרת שמנצל בעיקר נשים, ובעיקר צעירות (הוא משיג מכתבי אהבה שכתבו כשהיו צעירות ופתיות, ומאיים לחשוף אותם לבעליהן/ארוסיהן הוויקטוריאניים ולפרק את הנישואים).

ואפילו הדמות הזו – "מלך הסחטנות" הנצלן, שמזכיר להולמס את הנחשים בגן החיות (ב"שרלוק" הם הפכו משום מה לכרישים) וגורם לו לתיעוב יותר מאשר כל הרוצחים שפגש במהלך הקריירה שלו – מחווירה לעומת הגרסא שלה ב"שרלוק", צ'רלס אוגוסטוס מגנוסן. Continue reading →

בלש אמיתי 1.01: האפלה הבוהקת המתמשכת

Posted on by Posted in כתבות, סיכומי פרקים 26 Comments

"המקום הזה הוא כמו הזיכרון של מישהו לגבי העיירה, והזיכרון דוהה"
(ראסט קול)

אני לא רוצה לרתום שוב את העגלה לפני הסוסים. גם את הפיילוט של "ההרג" (The Killing) נורא אהבתי, גם "התיקון" כבשה אותי ואז קצת ירד לי ממנה. הפעם אני רוצה לחכות לפני שאני קושר כתרים, אבל פרק הבכורה של "בלש אמיתי" ממש מקשה עלי לא לעשות את זה. שתי הסדרות הללו אוזכרו לא בכדי – "בלש" מזכירה לי אלמנטים מהותיים שלהן. גם היא כמו "ההרג" מציגה מקרה רצח שסביבו תחוג העונה [1], כמוה היא איטית ועגמומית. היוצר של "בלש אמיתי", סופר ספרי הפשע ניק פיצולטו, גם כתב שני פרקים ל"ההרג", בכללם הפרק האחרון המושמץ של העונה הראשונה (אבל כמובן, קלון הסדרה הזו מצוי על כתפי היוצרת וינה סוד).

[1] כאן מדובר באנתולוגיה – כל עונה עוסקת במקרה אחר עם דמויות אחרות, כך שהרלסון ומקונהי נמצאים כאן לשמונה פרקים וזהו.

באשר ל"התיקון", האיטיות והפילוסופיה של אדם שחייו נשברו ועליו לאחות אותם – או לא לאחות – הזכירו לי מאוד את מסעו של דניאל הולדן, שכילה את רוב חייו בכלא והשתחרר אחרי עשרים שנה כשהתברר שהוא כנראה לא הרוצח. במקרה הנוכחי מתיו מקונהי ממלא את המשבצת הזו של הגבר שחי במעין עולם משלו, עד שפעמים נדמה שחבל דק כובל אותו לאדמה ואילולא זאת הוא יעוף לשמים וייעלם. זה אימג' שעלה בדעתי בפועל במהלך הצפייה. ההבדל הוא שמקונהי עושה זאת באופן שאינו סתם טוב בהרבה מכפי שאיידן יאנג המוצלח-בעצמו עשה ב"התיקון", אלא ברמה שמשדרגת את היצירה עשרות מונים, וברוך השם, היצירה מעולה גם ככה (כל הקביעות האלה נכונות לפרק הראשון, כזכור).

"בלש אמיתי" עוקבת אחר שני בלשים במשטרת לואיזיאנה שחברו יחדיו ב-1995, וכעת, 17 שנה אחרי כן, מתארים השתלשלות חקירה מסוימת מהעבר – זונה שנרצחה באופן טקסי. אולם בניגוד למקרי פשע אחרים בסדרות אחרות, כאן הקייס לא בדיוק מוצב בקדמת המסך ובהתאם גם לא מורגש כמנה העיקרית, לפחות לא כרגע. תחת זאת הפרק מתמקד בשני הבלשים וביחסים שלהם, מרטי הארט (וודי הרלסון) הוותיק, איש משפחה נורמטיבי ונורמלי, ולעומתו ראסט קול, בלש שהגיע לא מזמן למחלקה וצוות אליו כשותף. ראסטי הלז רואה את העולם באופן שונה בתכלית מעמיתיו, חכם ומשכיל, נוגה ומהורהר, ומסתבר שגם מיוסר ורדוף. "המודעות האנושית היא משגה טראגי של האבולוציה", הוא אומר, ומוסיף שהדבר ההגון שהאנושות יכולה לעשות הוא להפסיק להתרבות ולצעוד ביחד אל הכחדתה. ראסט קול עשוי היה להיות עוד קלישאה טלוויזיונית, אבל בידיים (ובשאר גופו) של מתיו מקונהי הוא הופך לדמות מרתקת ומכמירת לב. דמותו של וודי הרלסון היא זו שמושכת בחבל הדק של ראסט קול בניסיון לקרקע אותו.

גם הזגזוג בין 1995 ל-2012 מצליח ליצוק עניין ורעננות בז'אנר החבוט הזה, מה גם שהוא משמש את פיצולטו לגולל את הסיפור מהעבר באופן שאינו לגמרי כרונולוגי אלא כזה שמשרת את הדרמה. מעבר לפער שבין מה שאנחנו יודעים על הדמויות בהיכרותנו עמן ב-1995 לבין האופן שבו הן מתארות בהווה את מה שהיה אז, ישנה העדות של שני הגברים אחד על השני ועל עצמו. נשמע כאילו יש בכך משהו אנטי-טלוויזיוני, מדיום שבו צריך להראות ולא לספר, אבל ב"בלש אמיתי" ישנו שקט בין השורות, והעובדה שהיא מצולמת כה יפה תורמת אף היא, כמובן.

מכאן והלאה ספוילרים לפרק הבכורה: Continue reading →