"המקום הזה הוא כמו הזיכרון של מישהו לגבי העיירה, והזיכרון דוהה"
(ראסט קול)

אני לא רוצה לרתום שוב את העגלה לפני הסוסים. גם את הפיילוט של "ההרג" (The Killing) נורא אהבתי, גם "התיקון" כבשה אותי ואז קצת ירד לי ממנה. הפעם אני רוצה לחכות לפני שאני קושר כתרים, אבל פרק הבכורה של "בלש אמיתי" ממש מקשה עלי לא לעשות את זה. שתי הסדרות הללו אוזכרו לא בכדי – "בלש" מזכירה לי אלמנטים מהותיים שלהן. גם היא כמו "ההרג" מציגה מקרה רצח שסביבו תחוג העונה [1], כמוה היא איטית ועגמומית. היוצר של "בלש אמיתי", סופר ספרי הפשע ניק פיצולטו, גם כתב שני פרקים ל"ההרג", בכללם הפרק האחרון המושמץ של העונה הראשונה (אבל כמובן, קלון הסדרה הזו מצוי על כתפי היוצרת וינה סוד).

[1] כאן מדובר באנתולוגיה – כל עונה עוסקת במקרה אחר עם דמויות אחרות, כך שהרלסון ומקונהי נמצאים כאן לשמונה פרקים וזהו.

באשר ל"התיקון", האיטיות והפילוסופיה של אדם שחייו נשברו ועליו לאחות אותם – או לא לאחות – הזכירו לי מאוד את מסעו של דניאל הולדן, שכילה את רוב חייו בכלא והשתחרר אחרי עשרים שנה כשהתברר שהוא כנראה לא הרוצח. במקרה הנוכחי מתיו מקונהי ממלא את המשבצת הזו של הגבר שחי במעין עולם משלו, עד שפעמים נדמה שחבל דק כובל אותו לאדמה ואילולא זאת הוא יעוף לשמים וייעלם. זה אימג' שעלה בדעתי בפועל במהלך הצפייה. ההבדל הוא שמקונהי עושה זאת באופן שאינו סתם טוב בהרבה מכפי שאיידן יאנג המוצלח-בעצמו עשה ב"התיקון", אלא ברמה שמשדרגת את היצירה עשרות מונים, וברוך השם, היצירה מעולה גם ככה (כל הקביעות האלה נכונות לפרק הראשון, כזכור).

"בלש אמיתי" עוקבת אחר שני בלשים במשטרת לואיזיאנה שחברו יחדיו ב-1995, וכעת, 17 שנה אחרי כן, מתארים השתלשלות חקירה מסוימת מהעבר – זונה שנרצחה באופן טקסי. אולם בניגוד למקרי פשע אחרים בסדרות אחרות, כאן הקייס לא בדיוק מוצב בקדמת המסך ובהתאם גם לא מורגש כמנה העיקרית, לפחות לא כרגע. תחת זאת הפרק מתמקד בשני הבלשים וביחסים שלהם, מרטי הארט (וודי הרלסון) הוותיק, איש משפחה נורמטיבי ונורמלי, ולעומתו ראסט קול, בלש שהגיע לא מזמן למחלקה וצוות אליו כשותף. ראסטי הלז רואה את העולם באופן שונה בתכלית מעמיתיו, חכם ומשכיל, נוגה ומהורהר, ומסתבר שגם מיוסר ורדוף. "המודעות האנושית היא משגה טראגי של האבולוציה", הוא אומר, ומוסיף שהדבר ההגון שהאנושות יכולה לעשות הוא להפסיק להתרבות ולצעוד ביחד אל הכחדתה. ראסט קול עשוי היה להיות עוד קלישאה טלוויזיונית, אבל בידיים (ובשאר גופו) של מתיו מקונהי הוא הופך לדמות מרתקת ומכמירת לב. דמותו של וודי הרלסון היא זו שמושכת בחבל הדק של ראסט קול בניסיון לקרקע אותו.

גם הזגזוג בין 1995 ל-2012 מצליח ליצוק עניין ורעננות בז'אנר החבוט הזה, מה גם שהוא משמש את פיצולטו לגולל את הסיפור מהעבר באופן שאינו לגמרי כרונולוגי אלא כזה שמשרת את הדרמה. מעבר לפער שבין מה שאנחנו יודעים על הדמויות בהיכרותנו עמן ב-1995 לבין האופן שבו הן מתארות בהווה את מה שהיה אז, ישנה העדות של שני הגברים אחד על השני ועל עצמו. נשמע כאילו יש בכך משהו אנטי-טלוויזיוני, מדיום שבו צריך להראות ולא לספר, אבל ב"בלש אמיתי" ישנו שקט בין השורות, והעובדה שהיא מצולמת כה יפה תורמת אף היא, כמובן.

מכאן והלאה ספוילרים לפרק הבכורה: מעניין גם לראות את השוני הבולט במחלקה הפלילית היום לעומת פעם: הניינטיז בלואיזיאנה היו כנראה כמו שנות השבעים במקומות אחרים – כל הבלשים הם גברים לבנים. מנגד, החוקרים הנוכחיים של הארט וקול שחורים שניהם (ואחד מהם הוא האח מוזון מ"הסמויה"! [2]), ולאט לאט לאורך הפרק עולה וניכרת האג'נדה שלהם כשהם מראיינים בנפרד את קול ואת הארט.

[2] וגם קלארק פיטרס מ"הסמויה" מפציע בפרק הראשון. עד לאחרונה הוא היה צ'יף אלבר למברו ב"טרמיי", והנה מסתבר שהוא לא עזב את לואיזיאנה. אני מקווה שנראה עוד ממנו בהמשך העונה, הוא לא בדיוק השחקן שמביאים לסצינה אחת וזהו, אבל מי יודע. בנוסף לו ולאח מוזון, גם מכונת הכתיבה הזכירה לי את הימים הראשונים שבילינו בחברת הבלשים במחלק הרצח בבולטימור.

הבדל שלא יכולתי להתעלם ממנו בין אז לעכשיו הוא משהו קוסמטי גרידא: בעבר וודי הרלסון חובש פאה מצעירה ומתיו מקונהי מסתפק במראה השגרתי שלו (למרות שגם הוא עם פאה ועודנו שדוף מהרגיל, כנראה כי הסדרה צולמה סמוך לצילומי הסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס", שם השיל עשרות ק"ג ממשקלו כשגילם חולה איידס), ובהווה הרלסון נראה כמו עצמו ואילו מקונהי עוטה פאה ארוכה ושפם, כלומר, משהו אצל ראסט קול השתבש מהותית במהלך 17 השנים הללו, והפרק סיפק אינדיקציה מצוינת לסיבות שהובילו אותו לכך.

המקרה הזה מתחיל ב-3 בינואר 1995, תאריך שראסט לא יכול לשכוח כי זה יום ההולדת של בתו. בדרך כשראסט ומארטי נוסעים והוא שוטח את הפילוסופיה שלו הוא רואה שלט חוצות גדול עם פרצופה של נערה בת 14 השואלת, "האם אתם יודעים מי רצח אותי?". הדבר הבא שראסט עושה זה לשאול את מרטי מה להביא לארוחת הערב. הירצחה של נערה פשוט מזכיר לו את ארוחת הערב המשפחתית התובענית שלפניו. בנסיעה שלהם למחרת בדרך אל משפחתה של מארי פונטנוט, הילדה הקטנה שנעלמה חמש שנים קודם לכן – אולי אביה לקח אותה ואולי לא – ראסט רואה ילדה קטנה שמנופפת לו לשלום. "זה מה שאתם רוצים לדעת עליו, נכון?" מרטי אומר לבלשים ב-2012, "דורה לאנג, הילדים ביער". ילדים ביער, אל זה עוד לא הגענו. בינתיים שמענו רק על הילדה שברחה שם מפני מפלצת הספגטי ירוקת האוזניים.

וישנה כמובן הילדה של ראסט עצמו, אולי זו אותה אחת שנופפה לו והביאה אותו לשאול את מרטי אם הוא מאמין ברוחות. כשהוא אמר למגי שהבת שלו מתה זה ממש טלטל אותי. הכל הוביל לשם ובכל זאת היה אפקטיבי עד מאוד. הוא הגיע שיכור, במהלך הארוחה היה מאוד ער לבנותיו הקטנות של עמיתו, כל כולו כאב חשוף. הוא לא הביט כלל בעיניים של מגי בכל הזמן שדיבר איתה (שוב – מקונהי פשוט נפלא). והוא ירה פעם במישהו. במי? כאשר אלה נערמים על אלה, שם הפרק הופך להיות הולם ויפה במיוחד: האפלה הבוהקת המתמשכת. למרות הנגיעה בדברים הקשים ביותר בחייו בשיחה הקצרה שלו עם מגי, ראסט מחליט לא לנצל את הפרצה ולעזוב את הארוחה, אלא נשאר לערב המשפחתי. בעתיד, ב-2012, נראה שאפילו אז מרטי לא מודע לקורותיו של שותפו – הוא עדיין אומר לחוקרים שאחרי גיל מסוים, אדם בלי משפחה עשוי להיות דבר רע.

ככל שעובר הזמן, כך אנחנו הולכים ונחשפים הן לסיפור של ראסט והן לעובדה שצמד הבלשים ב-2012 מתעניין בו לא פחות מאשר במותה של דורה לאנג. גם הארט מבין את זה בשלב מסוים, הארט שאולי לא ראה את קול כבר עשור ושסבור שהיה טיפוס יוצא דופן, אבל בשלוש הזדמנויות שונות בפרק הבהיר שעמיתו חכם והיה בלש טוב. ובכל זאת, נדמה שהפרק מעמעם היטב את דבר חפותו של ראסט. בהווה הוא יודע היטב מה חוקריו עושים ("זה אמור להיות קביל בבית משפט?", הוא שואל כשהוא מאלץ אותם לקנות לו בירה), ובעבר הוא זה שהוביל את מרטי אל דודה המשותק של מארי פונטנוט, ושם הוא במקרה מגלה במבנה רעוע בחצר בדיוק את מה שהוא צריך. "קרא לזה אינטואיציה".