Category Archives: סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 3

דניאל הולדן יושב יחד עם חבריו במכון לשיחת הייעוץ הקבוצתית הרגילה. הוא לבוש באותה חליפה אותה קנתה לו אימו ליום השחרור שלו מבית הכלא, והפעם הוא עוטה אותה לכבוד מסיבה של האמנים אותם פגש בפרק הראשון. אחד היושבים שואל את דניאל מה הוא מתכנן לעשות שם, והולדן עונה לו: "אני אוהב לצפות בהם, כמו צ'ונסי הגנן." הרפרנס הוא לנובלה "להיות שם" (אותה כתב הסופר הפולני יז'י קושינסקי), שגם קיבלה עיבוד קולנוע בשנת ב-1979. העלילה מספרת על גנן בשם צ'אנס אשר אינו מבדיל בין המציאות לבין מה שהוא רואה בטלוויזיה והוא חי על בסיס אותה הטעות. תוך כדי צפייה, הוא בונה לעצמו עולמות בתוכן הוא הופך להיות חלק פעיל, ומה שאינו נמצא בטלוויזיה אינו מוכר לו.

הולדן רואה את העולם דרך ספרים, היה לו אחד דבוק ליד בפרק הראשון, וגם בפרק הזה רואים אותו יוצא להפסקה בעבודה עם ספר אחר. בבית הכלא הוא היה גם כן תולעת ספרים, והוא בלע את העולם דרך דפים על גבי דפים, שהשתלבו עם קולות הרקע של האסירים בתאים הקרובים לו. זו הייתה המציאות של דניאל הולדן במשך עשרים שנה, והוא עדיין מחפש את הפריזמה דרכה הוא יכול להרגיש שהוא קיים גם בעולם החיצון, שזה אינו חלום.

מהפרק הראשון אפשר לראות את הולדן מפנים את הלקחים שלו מהפרק הראשון בעונה. הוא משתלב עם החברים במכון לשיקום, הוא משתף אותם בחוויות שלו ורובם נענים לו בתגובות חיוביות ומייעצות. רק מני הוא יוצא דופן, כי הוא עדיין לא מצליח לראות את המציאות של החיים מחוץ מכלא כפי שהיא נראית בעיני אנשים "רגילים". דמות חברית נוספת היא קלואי האמנית, היא נפתחת לפני דניאל באופן כל כך גמור, ודרכה מרגיש דניאל את נחיים בתוך הבטן, כיצד הם נותנים את הפעימות הראשונות שלהם לפני שהם עומדים לצאת אל העולם החדש. הולדן היה "צופה" בכל העונות של הסדרה, הוא טעם את החיים דרך סמים, אלכוהול, חוק, סדר וסקס; דרך תמימות, חסד ורחמי הדת; דרך אנשים מוכרים וזרים; הוא עדיין בשלב של התהוות, והרפרנס לאותו גנן מדובר רק הרחיבה יותר את הדמות שלו.

מחוץ לחידת הקיום של הולדן אנו מגלים בפולי שהמערכת האנושית רקובה. בתוך עולם שחייב סדר למען הישרדותו, נראה שבני האדם מתעקשים אך מתקשים לשמור עליו. ג'ון עורך הדין עדיין דבק בתיק של הולדן, ומתעמת עם השריף על האמיתות שנחשפו במהלך החקירה של ג'ורג', טריי וכריסטופר, ועל התזמון הגרוע והפוליטי שלהן. עולם הנישואין נרקב לפני טאוני שמודה שפעם היא נהנתה מידיו החונקות של טדי, ועכשיו היא מעדיפה להחזיק את עצמה בכוחות אך ורק שלה. בסצינה מקסימה ויחידה שלה בפסיכולוגית דמותה של טאוני נעמדה במקביל לזו של דניאל הולדן, היא מפחדת להשתחרר מהנישואין כי זה יכול להביע סוג של מוות מבחינתה, אך זה עדיין לא גורע מהקיום שלה, מהזכות להתקיים. גם טדי שבור, נראה שהאדמה עומדת להתפורר לו מתחת לרגליו, והוא עושה כל מה שיכול בשביל לשמור על איזון, משהו עומד להתפוצץ בממלכת פולי ונראה שהוא הראשון לעשות זאת.

עוד יופי של פרק תודות לידו הרמה והמרפררת של ריי מקינון. עולמם של הולדן המשתקם ובני משפחתו הנמצאים הרחק משתלבים בעקיפין ובמישרין. העבר דורש שיעברו הלאה ממנו, שימכרו את חנות הצמיגים, שאמנת'ה תמצא לעצמה מישהו (ניית'ן דרו, מיצ'ם מ"בית הקלפים") שאינו קשור למאבק שהיה לה עד לא מזמן על חפות אחיה, שג'נט הולדן תיפרד מהמקצוע של בעלה לשעבר כדי להשקיע את כל כולה במפעל האמיתי שלו: הילדים שלו. בני משפחת הולדן צפו בעולם דרך חלון של "נאשמים" גם כן בגלל הקשר שלהם לדניאל, והדרך לתיקון הכולל של כולם נראית בהירה יותר ויותר דרך השברים הקטנים.

עכשיו רק נותר לי לתהות על פשר השם של הפרק.

פרק שני של העונה הרביעית, והחיים הם עדיין כלא למשוחררים, חלמונים סגורים בתוך חלבון לבן שרק שבירה טובה תוציא אותם החוצה. בפרק שכולו עסק באילו שחיו את דניאל הולדן מחוץ לכלא, קיבלנו רמזים קלים של התקדמות הלאה, וגם כמה צעדים אחורה. כמו יצירתו של המלחין אריק סאטי, "Gnossienne No. 3" (שהתנגנה בסצינה של ג'נט וטדי), הבנויה על בסיס קצב איטי ומתעצמת לכמה שניות לפני שהיא חוזרת לזרום על מים שקטים, ככה גם היו בנויות הדמויות: כולם שמרו על מצב רוח טוב, או יחסית שמור, כשבפנים ידוע שמסתתר משהו שרוצה לפרוץ ולהתעצם החוצה אך לא מוצא לו את המקום.

דמותה של ג'נט הולדן בלטה מכל; האם שעד עכשיו ראינו את פעלתנותה, עברה למצב דומה לזה שדניאל לקה בו כשרק יצא מהכלא. היא עושה הרבה בלי שום מטרה בשביל למצוא דרך להתעלם מהרצון האמיתי שלה. היא רוצה לראות את בנה, דואגת לשלומו, אך שומרת הכל לעצמה עד למצב החצי-שבירה שלה מול טד האב. הביצים היו שם בתחילת הפרק ובסופו, בפעם הראשונה הם היו לה לקריאה לפעולה (לניקיון המקרר), בפעם השנייה הן היו דרך בשבילה לפרוק את הכעס על מה שטריי גרם לו כל השנים עם העדות השקרית שלו. היא שברה לטריי את הביצים, הלוואי ומישהו יזכה לעשות את זה בצורה לא מטאפורית במשך העונה הזו.

ישנם קווים מקבילים בין בית הולדן-טלבוט לבית משפחת דין. בובי הבן מוצא את זה קל יותר להמשיך הלאה ולחיות את חייו, בעוד האימא עדיין נאחזת בילדה שכבר עשרים שנה לא הייתה. אמנת'ה, טדי וג'ארד ממשיכים לחיות חיים פשוטים, בעיות קטנות, ואילו ג'נט נשארת עם דניאל, משאירה לו הודעות אפילו שהוא לא חוזר אליה, היא נאחזת בו למרות שהוא, כמו שטדי אמר יפה – מתחיל, זאת אומרת, מתחיל משהו חדש לגמרי. אימהות זה כוח שאין שני לו, לטוב או לרע.

אהבתי במיוחד את הרגעים הקטנים שבהם הדמויות דיברו על משהו אחד, והיה ברור שהם מתכוונים למשהו אחר. טדי המתבגר שדיבר עם טאוני על העבודה אך בעצם התכוון לדרך חזרה אליה – היא תתאפשר לא דרך מאמץ, אלא דרך הטבע. הוא עדיין הילד הקטן, מזמין לו המבורגר, צ'יפס וקולה, הוא מדבר דרך מילותיה של הפסיכולוגית של השניים, אבל הוא עושה צעדים רכים יותר לעתיד טוב יותר בשבילו. אמנת'ה אולי דיברה על ג'ארד, שיחזור מעצירת הקמפינג הלא קשורה שלו, אבל היא התכוונה באמת לדניאל, הוא יהיה בסדר, עם או בלי המשפחה שלו. סביר להניח שזה ייגמר עם.

הפרק עמד בסימן "אילו היו החיים כשדניאל לא היה פה". ההתנהגויות של כולם, אולי חוץ משל ג'ארד, לא הפתיעו אף אחד. החיבור של כל אחד לשני, לעומת זאת, הוויברציות בין כולם השתנו. היה כיף לראות את אמנת'ה וטד האב מסתחבקים, את טדי מתעצבן בחביבות על הזמן הרב מדי שהוא מבלה עם אביו, ואת ההצגה הצנועה של החיים הקטנים בדרום ארה"ב.

עכשיו מספיק עם פרקים נטולי דניאל הולדן, זה כאילו הסדרה עברה קיצור קיבה בפרק הזה, היא צריכה להשמין בחזרה.

בקטנה:

* מי זה הבילי הזה? אני תוהה מה תהיה תרומתו של הג'נטלמן הדרומי להמשך העניינים בפולי.
* מר קז, עוד יותר מסקרן איך הוא יחבר את טאוני לחייה.
* לפחות מישהו אחד חי את החיים הטובים, השריף השתזף ממש יפה!
* תודה לרותם שהשתמשה בשאזאם שלה כדי שאוכל לדעת איזו מנגינה מתנגנת בסצינה!

מה אגיד לכם, החיים יכולים להיות כלא למשוחררים. החלק הראשון של הפרק התעמק בשיקומו של האסיר המשוחרר דרך עבודה, ביכולת של אדם להקים עצמו על הרגליים ולפרנס עצמו. למקום הזה מאוד קל לשקוע, אל תוך החוויה המשעממת של השגרה, אל הרשימות, אל הפוליטיקות הפנימיות והחיצוניות, אל המחסנים והברגים חסרי המשמעות. אבל יכול להיות גם משהו מעבר, משהו שדניאל הולדן סירב להכיר בו בתחילת הפרק, ובסצנה סופית ומרגשת מכל סוף סוף ירד האסימון.

"גיהינום הוא הזולת", הולדן ציטט מהמחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן-פול סארטר בפרק שהיה כולו הוא. כוונת המחזאי (בין השאר) היא לתאים בה אנחנו כולאים את עצמנו; קירות וסורגים שמורכבים מהמודעות שלנו לדרך שבה מסתכלים עלינו אנשים אחרים; אין "אני" בין אחרים, רק משחקי ריצוי וטעייה. מאז שחרורו של דניאל, הוא היה כלוא בתוך הרצונות של בני משפחתו ותושבי העיירה ובאינטרסים הפוליטיים של אנשים במעמד גבוה יותר. בתור "דן" בבית לשיקום אסירים, הוא כלוא בתוך חבורה שהוא לא בטוח שהוא שייך אליה, הוא גם לא בטוח שהוא רוצה להשתייך אליה. וזה יותר מפחד מאחרים – זו הבעיה של אחרים להתחבר עם אסירים לשעבר, והקושי של הסביבה בהטמעת אותם אנשים "משוחררים" חזרה אל תוך הנורמות של החברה.

הגיהינום הוא פסוק בהלכי הזולת, אבל יש משהו גרוע יותר ממנו. בין גן עדן לגיהינום יש את אזור הלימבו, מקום ריק וחסר תכלית בו לאדם אין לאן לשאוף, אין זיכרון או תקווה להושיט להם יד בכדי לקבל עזרה, יש רק את האדם, ושום דבר אחר. בסצנה המופלאה (מבין כמה בפרק הזה) בה יושב "דן" עם ראש הקבוצה, האסיר לשעבר מדבר על התקופה הבודדה שלו בכלא לאחר שקרווין הוצא להורג – "אני חושב משמע אני קיים – אני חושב יותר מדי משמע אני לא קיים – אני לא קיים משמע אני כלום – אני כלום משמע אני מת – ואם אני מת למה אני כל כך בודד?" הולדן המשיך לחיות/למות בתוך הלולאה הזו גם לאחר השחרור, ובצירוף הגיהינום שהוא נאלץ לעבור עם כל האנשים שהסתכלו עליו בעיניים מאשימות, איכשהו היה נראה שאין פתרון להולדן, אין לו מקום אפילו קרוב במקצת לגן עדן. החור אליו "דן" שקע היה שחור משחור.

אבל באותה סצנה מופלאה, נראה המוצא. מה דניאל לא עשה בשביל להרגיש שהוא טהור, נקי מכל אשמה – הוא הטביל את עצמו, עזר בשיפוץ המטבח, אבל שום דבר לא השתנה. הוא הסתמך על עיני האחרים יותר מאשר על עיניו שלו. הוא לא יודע אם רצח את האנה דין, אבל החברה גרמה לו להאמין שהוא כן עשה את זה, אנשי החוק והפוליטיקה אפילו הלכו רחוק עם זה ושיחדו אותו בשביל שיודה באשמה שהוא לא בטוח שהיא שלו. עכשיו מתחילה הדרך של דניאל הולדן לקתרזיס אמיתי, ליד שהוא יושיט לעצמו בתוך הלימבו, ותוציא אותו אל המקום הפחות גרוע – הזולת. החור היה כל כך שחור בתוך "דן" בפרק הזה, שהסוף שלו היכה בי חזק ונגע בעצב רגיש במיוחד. כשקולו של גרגורי אלן איזאקוב שר "אם לא היו הזדמנויות שניות, כולנו היינו לבד", דן הראה צעדים ראשונים של היטמעות בתוך החברה שלו, ולמד שגם אם הוא שונה לגמרי מאחרים, הם ימצאו את הדרך למשוך אותו אליהם. הכיסא היה פנוי, דניאל הולדן הוזמן לקחת אותו, והוא התחיל את הדרך שלו לקראת היד המנצחת.

דניאל הולדן הוא שם שמילא כותרות מזהירות, כתבי אישום ומסמכים פליליים, "דן" הוא שם של אדם שנולד מחדש – אדם שכבר לא מפקפק בחפותו, אלא לומד לאהוב את תמימותו. העולם התערבב לדניאל הולדן בתוך לולאת זמן שבה הוא לא יכול היה להבחין מה אמיתי ומה לא, "דן" ילמד לגלות כמה אמיתי העולם יכול להרגיש בעזרתם של חברים חדשים – האסירים לשעבר וגם האמנים, שאני מקווה שנראה עוד מהם גם בפרקים הבאים.

זה היה יופי של פרק, חזרה להרגלים האקזיסטנציאליסטיים של העונה הראשונה. אני טיפה'לה מתחרטת שנשוב לראות עוד מהדמויות האחרות; בעונה השלישית אמנת'ה, טאוני ושות' איכשהו לקחו את הבמה ועשו מהסדרה מיש-מאש של כלום צפוי ואיטי, דרוש תיקון ואני מקווה שהוא יגיע. מה שכן, כולי ציפייה לעונה שבה שאלת חפותו של דניאל הולדן היא כבר מאחור, ויהיה יותר מקום ל"דן", האדם המשתקם.