Author Archives: פשוט יעל

פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בוואלה.

לפני כמה חודשים, בערך כל החברים שלי הפיצו בהתלהבות את הטריילר של "הכלה המתועבת", ספיישל חג המולד של "שרלוק". עם כל המרכבות והשפמים וכובעי הצילינדר והסטייל הוויקטוריאני, הטריילר אישר את מה שהסתמן עוד כשהתחילו לצוץ תמונות מסט הצילומים: "שרלוק" נבלעה על-ידי הפאנדום.

כן כן, אני קפוצת-תחת מחרבת-מסיבות, אבל פשוט לא הצלחתי להתלהב מהרעיון הזה; הוא נראה לי כמו כניעה מוחלטת לשגיונות הפאנדום, שחשבו שיהיה נורא מגניב לראות את "שרלוק" אבל במאה ה-19, ואני מרגישה שזה רק צעד אחד לפני הספיישל "שרלוק בחלל!" (ואם אתם רוצים לומר עכשיו ש"שרלוק בחלל!" נשמע מגניב, אני מבקשת שתזכרו שהצעד המתבקש הבא הוא "שרלוק in da Hood" ואף אחד לא רוצה לראות את זה).

הרי מלכתחילה, כל הפואנטה של "שרלוק", שנעשתה בצורה גאונית למדי, היא ההעברה של שרלוק הולמס למאה ה-21 באופן אמין; הרעיון ששרלוק הולמס "תמיד היה אדם מודרני – רק העולם התיישן" (מתוך התיאור הרשמי של הסדרה). שרלוק הולמס שלהם היה שונה בהרבה דברים ממקבילו בסיפורים של ארתור קונן דויל, אבל כבלש גאון בן-זמננו, עם כל הטכנולוגיה והאופי של זמננו, הוא היה פחות או יותר מושלם. אז מה הפואנטה לקחת את כל זה בחזרה למאה ה-19 דווקא? צריך שיהיה משהו ממש טוב מאחורי זה.

ו… אין.

כלומר, יש משהו מאחורי זה (כפי שיתואר בהמשך הסקירה), אבל הוא לא טוב, וההרגשה שיצאתי איתה היא שאין סיבה אמיתית לחזור למאה ה-19, זה רק גימיק. רק מסיבת תחפושות שאין מאחוריה תוכן אמיתי.

אבל הבה נתחיל בהתחלה: כבר ברגעים הראשונים מבהירים לנו שלא מדובר על עיבוד נפרד לגמרי מהסדרה הרגילה (אופציה שחשבתי עליה לפני הצפייה, אם כי ידעתי שהסיכוי קלוש), אלא מעין "מציאות חלופית" שלה; גם באמצעות לקט הסצנות מהפרקים הקודמים, וגם באמצעות סצנת הפתיחה עצמה, עם הסיוטים של ווטסון על הקרבות באפגניסטן, שהיא שיקוף מדויק של סצנת הפתיחה מהפרק הראשון של "שרלוק". עם זאת, הטקסט שמלווה אותה על כך ש"המערכה הביאה כבוד וקידום לרבים, אבל לי לא הסבה אלא עוגמת נפש ותלאות" וגו' לקוח ישירות מווטסון-של-דויל בתחילת "חקירה בשני" (תרגום: אורי בלסם, מתוך האוסף "שרלוק הולמס: כל הסיפורים", כרך ד', עמ' 13).

גם חלקים מהדיאלוג בסצנות בהמשך, כשווטסון פוגש את ידידו משכבר הימים סטמפורד ודרכו את שרלוק הולמס, לקוחים מתוך "חקירה בשני", אבל עם הטוויסט הרגיל של "שרלוק" על הדמויות; ובעיניי לפחות, ההשוואה שמתחייבת מההצבה של הדמויות המודרניות של "שרלוק" בתוך המאה ה-19 של הסיפורים המקוריים לא עושה איתן חסד. הולמס המקורי יודע לנהל שיחה נורמלית עם בני אדם: סצנת ההיכרות עם ווטסון נפתחת בלחיצת יד עם "נעים מאוד" מנומס, ובהמשך השיחה הארוכה למדי אפשר למצוא גם קטעים כמו "'אם כך – הכול בסדר,' קרא בצחוק עליז" ושאר התנהגויות אנושיות למדי.

לעומתו, הולמס המודרני הוא מבריק אבל קצר-רוח וגם גס-רוח, אדם שקוטע אנשים באמצע המשפט (ואפילו מתייחס לכך במפורש) כדי לזרוק עוד כמה מההיקשים הגאוניים שלו, וגם מתייחס אליהם כאל אבזרי-במה שכל תפקידם לחוג סביבו (באחת הסצנות בהמשך הוא לא שם לב שווטסון עזב לפני כמה חודשים ושהוא דיבר אל כורסה ריקה; למעשה, כשלסטרייד מעיר על כך הוא אומר "באמת חשבתי שהוא השתפר"). כמובן, זו בהחלט פרשנות לגיטימית של הדמות – כפי שהעיבוד של שאר הדמויות הוא לגיטימי – אבל בכל זאת, הייתה הרגשה הולכת וגוברת של אי-התאמה של הדמויות הספציפיות האלה בתוך התפאורה הספציפית שבה הוצבו.

אחרי קפיצת זמן של כמה שנים (שמבחינתי רק העצימה את התחושה שהשימוש בסצנת ההיכרות של ווטסון והולמס היה חסר פואנטה לחלוטין), אנחנו נתקלים באלמנט נוסף ששזור לכל אורך הפרק: המשחק המתמשך על הקו שבין המציאות לבדיון, הקריצה ברמת ה"מֶטָא-" שמזכירה לנו כל הזמן שמדובר על סיפור; במקרה הנוכחי, הסיפורים שווטסון כותב על הולמס למגזין "סטראנד", שבו אכן התפרסמו סיפורי הולמס של ארתור קונן דויל, עם אזכור מפורש של הסיפור "תעלומת הכדכוד הכחול" – שגם הוא סיפור חג-מולד (בפינת הטריוויה אפשר לציין שהסיפור הזה היה גם הפרק האחרון בעיבוד אחר של "שרלוק הולמס" ב-BBC, בשנות השישים, שבו שיחק את הולמס פיטר קאשינג, גראנד מוף טארקין בשבילכם; ואם רוצים טריוויה ממש אזוטרית, קאשינג גם שיחק גרסה מסוימת של דוקטור הו בצמד סרטי טלוויזיה נשכחים במיוחד באותו העשור). לאורך הפרק מזכירים לנו שוב ושוב שהסיפורים האלה שווטסון כותב הם לא בהכרח מציאותיים, ושהדמויות שבהם נראות ומתנהגות אחרת מה"אמיתיות" – אני מניחה שזו יכולה להיות מעין-תשובה מתחכמת לסוגיה שהעליתי בפסקה הקודמת: "רק נדמה לכם שהדמויות שתיארנו לא מתאימות לסיטואציה," הם אומרים, "כי אתם הולכים לפי הסיפורים, ומי אמר שווטסון הוא מספר מהימן?". אבל נו, זו כמובן רק התחכמות, והסיבה האמיתית שהדמויות מודרניות כל-כך תתגלה בהמשך, כשהמשחק בין מציאות לבדיון יקבל נפח נוסף ויסתבך הרבה יותר.

מכאן ואילך אנחנו נכנסים למחוזות של ספוילרים רציניים הרבה יותר, הקריאה על אחריותכם בלבד!

אווווווווףףף.
"הכל היה חלום"? באמת? באמת?!
לא, "שרלוק", אתם ברצינות הלכתם על "הכל היה חלום"?! אוף.
כלומר, "ניסוי מחשבתי", לא בדיוק חלום; הולמס יצר בדמיונו את כל הסיפור הזה מתוך הנחה שאם יצליח לפתור את התעלומה של אמיליה ריקולטי – את השאלה איך אשה שללא שום ספק התאבדה בירי לראש הצליחה אחרי כן לרצוח את בעלה (ואחרים) – יצליח גם לפתור את התעלומה הדומה של מוריארטי שפתאום הופיע שוב בסוף העונה השלישית (ועם ההחזרה הזו של מוריארטי יש לי בעיות באופן כללי, למען האמת). הוא ניסה לחשוב על עצמו כבלש בתקופה ההיא ולהכניס את עצמו לסיפור, ובעצם זו הסיבה לדמויות המודרניות, וגם לחריקות הקטנות ב"מציאות" שהלכו והתגברו לאורך הפרק עד לפתרון (ואז אחר כך מתהפכת שוב, עם סצנה שבה מוצג הולמס במאה ה-19 שיצר את כל הסיפור המודרני כמעין ניסוי מחשבתי משלו, ובסופה יש היפוך נוסף כשהמצלמה יוצאת החוצה אל רחוב בייקר המודרני, וכל התחכום-על-תחכום-על-תחכום הזה רק מסבך את העניין בצורה מוזרה עוד יותר). "ארמון הזיכרון", שהוא גרסה מוקצנת של מה שהולמס כינה "הצירוף של דמיון ומציאות שהוא הבסיס לאמנותי" ("בעיית גשר תור", תרגום: אורי בלסם, בתוך "כל הסיפורים" כרך ג', עמ' 196), היה אלמנט שהלך והתחזק לאורך העונות האחרונות, וכבר ראינו אותו מגיע לכדי הגזמה מסוימת בפרק האחרון של העונה השלישית, אבל כאן ההגזמה הגיעה לשיא, שכלל סדרה של קטעי "בעצם גם זה היה חלום, האהא!" לאורך המערכה האחרונה של הפרק. כאמור: תחכום-על-תחכום-על-תחכום, בתוך מעטפת תחכום עם קצת תחכום לקישוט.

בעיניי, הבחירה בטענה שכל העלילה הוויקטוריאנית התרחשה רק בדמיון של הולמס היא פתרון תסריטאי גס, עצלני ומעל לכל פשוט מטופש, שרק מדגיש כמה הקטע של "שרלוק במאה ה-19" היה גימיקי. הם התחילו מהמטרה ואז ניסו לרקום סביבה את העלילה, אבל הרקמה הזו נעשתה בחוטי אריזה, והתוצאה היא אריג גס ולא יפה, ועלילה שנפרמת ברגע שחושבים עליה קצת.

טוב, אולי אני מגזימה; למרות הצרימה בכל הנוגע לדמויות, חלק מהאלמנטים התקופתיים בהחלט נעשו בצורה נאה – שמתי לב במיוחד לכותרות העיתונים שמתאימות מאוד לתקופה, ולמקטרת החימר של הולמס (שגם נאמנה למקור וגם מתאימה לדמות הרבה יותר ממקטרת המירשאום המעוקלת הסטריאוטיפית), וכמובן לערפל הלונדוני המפורסם שהופיע בהרבה מהסצנות (אלמנטים אחרים הוקצנו, לפעמים עד הגזמה, כמו למשל "תמיסת שבעת האחוזים" המפורסמת של הולמס, ועוד יותר מכך הסקסיזם של התקופה בכלל ושל ווטסון בפרט, שהיה לפעמים ממש קריקטורי). נהניתי גם מהציד הרגיל אחר הרפרנסים לקאנון; חלקם היו ברורים יותר, חלקם פחות, ותמיד נחמד להיתקל במשהו שנשמע מוכר, לחפש אותו, ולראות שאכן זה לקוח מהסיפורים של דויל (ופירוט יבוא בהמשך). בין הנקודות הספורות שהרשימו אותי לחיוב הייתה היצירה של הקבלה בין שני צמדי הולמס-ווטסון: שרלוק וג'ון מצד אחד, מייקרופט ומרי מצד שני (אגב רפרנסים, רק נדמה לי או שכשמרי מקבלת מכתב חתום ב-M שמבקש ממנה להתגייס לטובת אנגליה יש רמז חזק למדי של ג'יימס בונד באוויר?) והקבלה נוספת שמתרחשת כשווטסון מדבר אל "רוח הרפאים" ואומר לה "I know you're human", באופן שמהדהד את השיחה שלו עם שרלוק הולמס כמה דקות לפני כן. הדוגמה השנייה חוזרת שוב למשחק של האמיתי והבדיוני, ואם אני כבר מחלקת נקודות לטובה אני חייבת לציין שעד כמה שבמהלך הצפייה, וגם באופן כללי מבחינת היחס שלי לפרק, לא אהבתי את כל ה"מֶטָא-" והקריצות ששולבו בו, בכל זאת ברמת העקרון יש לי גם הערכה לכל המשחק הפוסט-מודרני הזה. אני מבינה מה הם עושים, אני פשוט לא נהנית מהביצוע.

אתנחתת רפרנסים קצרה, ואז נגיע לדיון בבעייתיות העצומה של התעלומה הוויקטוריאנית: ובכן, את "חקירה בשני" ואת "הכדכוד הכחול" כבר הזכרנו; ואמיליה ריקולטי היא רפרנס ברור מאוד לקטע קטן מהסיפור "הטקס של בני מסגרייב" – כשהולמס מתאר בחטף כמה פרשיות שעסק בהן לפני שפגש את המתעד הנאמן שלו, ווטסון (ומעניין לראות שכאן העבירו את זמן ההתרחשות לתקופה מאוחרת יותר, כשהם כבר פעלו יחד) הוא אומר: "יש ביניהן כמה קושיות נאות למדי. הנה המסמכים העוסקים רציחות טַרלטוֹן ותעלומת וַמבֵּרי, סוחר היין, והרפתקת הרוסייה הזקנה, והמעשה יוצא הדופן בקב האלומיניום. כן, יש כאן גם דיווח מלא של פרשיית ריקולטי מעוות הרגל ואשתו המתועבת." (תרגום: רות שמעוני, "כל הסיפורים", כרך א', עמ' 336). עוד שני סיפורים זוכים לרפרנסים חזקים: הראשון הוא כמובן "הבעיה הסופית" – לא רק המאבק המפורסם בין הולמס למוריארטי על יד המפל, אלא גם שברי דיאלוג אחרים בין השניים (כמו למשל המשפט "הרגל מסוכן הוא לכוון כלי נשק טעונים בכיס החלוק"; תרגום: חנה לבנת, "כל הסיפורים", כרך א' עמ' 452) ואולי גם מה שאמר ללסטרייד בפתיחת הפרק, ש"פחד הוא חוכמה בפני סכנה", מתחבר למה שאמר בתחילת הסיפור הזה לווטסון על כך ש"התעלמות מסכנה המאיימת עליך היא טפשות ולא אומץ לב" (עמ' 449), אם כי זו אימרה נפוצה למדי. השני הוא "שערוריה בבוהמיה", שממנו הגיע לא רק האזכור של איירין אדלר, אלא כל הדיבור על רגש כעל "גורם מסיח דעת העלול להעמיד בספק את כל מסקנותיו" של הולמס, הגרוע כמו "גרגר חול במכשיר רגיש או סדק באחת מזכוכיות המגדלת רבות העוצמה שלו" (תרגום: רות שמעוני", "כל הסיפורים", כרך א', עמ' 17). בדומה לכך, חלקים מתוך המפגש הראשוני עם מייקרופט נלקחו מתוך הסיפור הראשון שבו הוא מוצג לנו, "המתורגמן היווני" (גם ה"זווית שבין מישורי קו המשווה לבין המסלול המדומה של השמש" שמוזכרת בחטף בתחילת הסיפור – תרגום: רות שמעוני, "כל הסיפורים" כרך א', עמ' 401 – סתם כנושא שיחה, גם כמה קטעים בתחילת הדיאלוג, כמו הציון ש"חדר הזרים" במועדון דיוגנס הוא מקום מצוין "אם מישהו מעוניין לעסוק בחקר המין האנושי", מעמ' 404, וגם האזכור של מר מֵלָס, גיבור התעלומה ההיא).

רפרנסים אחרים שזיהיתי היו כמובן חמשת חרצני התפוז, מהסיפור בשם זה, והמברק "אם אין זה מפריע לך, בוא מיד – בוא מיד גם אם זה מפריע" מ"פרשת האיש הזוחל" (תרגום: אורי בלסם, "כל הסיפורים" כרך ג', עמ' 198. דרך אגב, יש לציין שזה סיפור עם פתרון מגוחך במיוחד; אני לא טוענת חלילה שכל סיפורי הולמס המקוריים הם מופתיים). בתוך הסיפור הזה ווטסון גם מציין ש"[הולמס] אהב לחשוב בקול בנוכחותי. קשה לומר שהפנה את דבריו אלי – באותה מידה היה יכול להפנות רבים מהם אל מסעד המיטה שלו" (עמ' 199), מה שיכול להתחבר לקטע עם הכורסה הריקה בתחילת הפרק, אם כי הדגש פה הוא דווקא על העובדה שהולמס מעדיף את הנוכחות שלו (המשך הציטוט הוא "אך למרות זאת באופן כלשהו נעזר בי כקולט, רושם ומגיב לעת מצוא"). הפתיחה על הצורך לברור סיפורים לפרסום בין כל המקרים שבהם עסק הולמס מופיעה בווריאציות שונות בכמה מקומות אצל דויל, וספציפית המשפט על סוגיות ש"עדיין חרותות עמוק בתודעתו של הציבור" מופיע בנוסח זה ממש בסיפור "אחוזת רייגייט" (תרגום: רות שמעוני, "כל הסיפורים" כרך א', עמ' 352). הדמות של האשה מכוסת-הפנים בחדר האורחים של הולמס, שמתגלה די מהר כמרי ווטסון, מזכירה – לפחות בערך – כמה מקומות בסיפורים שבהם יש נשים שמופיעות לובשות שחור ומסתירות את פניהן בצעיף או רעלה (גיבורת "הרפתקת הדיירת המצועפת" היא דוגמה מתבקשת כנראה, וגם ב"תעלומת הרצועה המנוקדת" יש קטע שבו הצמד מגיע אל חדר האורחים ו"אישה בבגדים שחורים, צעיף כבד מכסה את פניה, ישבה ליד החלון – וקמה על רגילה בהיכנסנו"; תרגום: רות שמעוני, עמ' 159). כמו כן, הרעיון שמעלה הולמס באחד הקטעים לקראת סוף הפרק, לגבי שתי גופות שנקברו בארון אחד, מזכיר קצת לדעתי את פתרון התעלומה בסיפור "היעלמה של ליידי פרנסס קרפקס", אם כי אכן הדמיון כאן קלוש יותר.

ואחרי הסחת הדעת הנחמדה הזו, הגיע הזמן, למרבה הצער, לדון בסיפור שעמד במרכז הפרק. משחקי הדמיון ושאלת מוריארטי אמנם היו המטרה הסופית של הפרק, אבל המוקד בכל זאת היה סיפור "הכלה המתועבת", אמיליה ריקולטי, ומסע הרציחות שניהלה לכאורה לאחר המוות. הייתה שם הרבה מאוד תיאטרליות, חלקה מפורשת (הולמס הצביע למשל על הדרמטיות של סצנת ההתאבדות של ריקולטי, או האשליה הבימתית "רוח הרפאים של פפר", וכמובן אומר גם על עצמו שהוא תמיד חיבב קורטוב של דרמה, מה שדווקא מתאים בהחלט לסיפורים המקוריים) וחלקה מובלעת יותר (כל הסצנה שבה לסטרייד מתאר את המקרה להולמס בנויה כמו צפייה בהצגת תיאטרון, מן הסתם במכוון), וכמובן גם אלמנטים של אימה, כפי שהולם בתעלומה שסובבת סביב רוח רפאים, אבל בסופו של דבר הפתרון היה… קונספירציה של חבורת סופרז'יסטיות. למעשה, לא סתם חבורה סודית, אלא ממש כת, כולל טקסים מסתוריים בכנסייה נטושה כשהן לבושות בגלימות סגולות עם כובע מחודד שמזכירות באופן מטריד את הגלימות של הקו-קלוקס-קלאן. כי בעולם האלטרנטיבי הזה של "שרלוק" המאבק לזכויות נשים התנהל לא באמצעות הפגנות, מאמרים ופעילות פוליטית, אלא באמצעות מסע רציחות מסתורי ותיאטרלי עד-מאוד של כמה גברים מניאקים ספציפיים. הגילוי מגיע לשיא בסצנה מביכה במיוחד שבה הולמס עומד במרכז חבורת הנשים ונואם על דיכוי האישה בחברה והמאבק המוצדק לזכויות וכו', והן מביטות עליו בהערצה, ורק חסר שיאמרו "הו, תודה לך, גבר, שהסכמת להכיר בנו ולתת לנו גושפנקה! עכשיו אנחנו יודעות שהמאבק שלנו מוצדק באמת". אני לא אהיה הראשונה להצביע על הבעייתיות העצומה של כל העניין הזה, וסביר להניח שגם לא האחרונה, אבל חשוב להצביע עליה, כי דווקא בעידן שבו נוכחות נשית במדיה הולכת ומתחזקת לאט לאט, כשביותר ויותר סדרות וסרטים אפשר למצוא דמויות נשיות מרכזיות מורכבות ומעניינות, היוצרים של "שרלוק" שומעים את הביקורת על החוסר בנוכחות נשית בסדרה, והתשובה שלהם היא פרק עמוס בטיעונים שטחיים וחלולים על זכויות נשים (כמה קל למקם את זה במאה ה-19, כשלנשים אפילו לא ניתנה עדיין זכות הצבעה!), ולצידם גם חבורה של נשים נקמניות עד כדי רצחנות.

ואם הבעייתיות הזו לא מספיקה, בסופו של דבר הפתרון לתעלומה הוא רע פשוט מפני שהוא מופרך ומעצבן. התעלומות הבלשיות עצמן היו נקודת החולשה של הסדרה כבר הרבה זמן, במיוחד כשהן נקשרו בקונספירציה סבוכה גדולה כמו זו של מוריארטי בשתי העונות הראשונות או של מגנוסון בעונה השלישית. וגם כאן זה מה שקרה – בסופו של דבר, הכל היה מסובך מדי ולא אמין. מה שגרוע עוד יותר, הולמס לא באמת פתר את התעלומה; הוא פתר חלקים קטנים מתוכה, אבל הגילוי הסופי נעשה רק בזכות מרי ווטסון. זה משהו שקורה מדי פעם גם בסיפורים של דויל ("פרשת הדיירת המצועפת" שהוזכר לעיל הוא דוגמה משעממת במיוחד לסיפור כזה), וגם שם זה גרוע. לא בשביל זה אנחנו קוראים סיפורי בלשים (או צופים בהם).

מה ש"שרלוק" בדרך כלל עושה היטב, לעומת זאת, הוא הדינמיקות הבין-אנושיות. מערכת היחסים המורכבת בין הולמס לווטסון, בעיקר, אבל גם אלה שבין הולמס למייקרופט או ללסטרייד או למולי הופר, או אפילו הדינמיקה שלו מול מוריארטי, ובעונה השלישית נוספה גם הדינמיקה בין ג'ון ומרי ווטסון. היו כמה רגעים כאלה בפרק הנוכחי: בלטה במיוחד ההדגמה של מערכת היחסים בין שרלוק למייקרופט לקראת סוף הפרק, כשהמעטה הקשוח של מייקרופט נשבר סוף-סוף והאנושיות שלו, לפחות בכל הנוגע לאחיו, עלתה אל פני השטח. שם היה רגע של קשר אמיתי עם הרבה היסטוריה מאחוריו, וזה היה יפה. פה ושם ראינו גם קצת ממערכת היחסים של ווטסון והולמס, אם כי רוב הקטעים האלה התרכזו בחלקים שהיו למעשה בדמיון של הולמס (הייתי כוללת כאן את ההופעה של ווטסון שמציל את הולמס בסצנת הקרב הסופי מול מוריארטי, אבל הסצנה הזו נעשתה ביד גסה למדי – בשלב מסוים מוריארטי ממש אומר בקול "אני החולשות שלך", כי כנראה היוצרים החליטו להאכיל את הקהל בכפית – ולפחות מבחינתי זה קצת קלקל), אבל כל השאר לא ממש הופיעו. הבעיה העיקרית מהבחינה הזו הייתה העובדה שהכול התרחש בדמיון של הולמס; זה לא נתן מקום לרוב הדמויות להתפתח מעבר לכמה חילופי-דברים קצרים, וממילא מפני שהכול מדומיין אפשר להניח שאין לזה הרבה השפעה על המתרחש בעולם של הסדרה (יוצא דופן במידה מסוימת הוא מוריארטי, שזכה ליותר מחילופי דברים קצרים אבל נלקח לקיצוניות המנוגדת והפך לקריקטורה של עצמו, מעין הזיית טירוף שמזכירה מעט מאוד את הדיאלוגים המוצלחים שלו עם הולמס בסוף העונה השנייה). אז גם מהבחינה הזו, היה פרק חלש למדי לטעמי.

דבר נוסף שאני בדרך כלל נהנית ממנו הוא נגיעות ההומור של הסדרה, אבל הפעם הרבה מהן נעשו רע והבדיחות נשמעו לא במקום או שסתם היו מיותרות, כמו שורת המחץ של אמיליה ריקולטי לפני שירתה בבעלה, "it's a shotgun wedding", או כמו שפת הסימנים המגוחכת במועדון הדיוגנס – ובעיניי בולטת בעניין הזה במיוחד הדמות של מייקרופט, שאכן היה שמן מאוד גם במקור, אבל ההצגה שלו בפרק הייתה גרוטסקית לחלוטין ופשוט לא נעימה. כן, אפשר לתרץ את העניין בעובדה שהכל בעצם מתרחש בדמיון של שרלוק, כמו שאפשר לתרץ כך כל אחת מהבעיות האחרות בפרק, אבל זה לא תירוץ טוב, דווקא מפני שהוא יכול לכסות כל דבר. למה מייקרופט מתואר בצורה מגעילה שכזו? כי ככה שרלוק דמיין. למה הדמויות מדברות כפי שהן מדברות? כי ככה שרלוק דמיין. למה הנשים לובשות גלימות בסגנון קו-קלוקס-קלאן? כי ככה שרלוק דמיין. זה (שוב) פתרון תסריטאי גס ועצלני, והוא בשום אופן לא מוריד את האחריות מכתפיהם של האנשים שכתבו את כל הדברים האלה מלכתחילה.

אז מה היה לנו, בסופו של דבר? מעט רגעים מוצלחים בתוך עלילה שהייתה גימיקית, סבוכה, מופרכת, צורמת, ולפעמים פשוט מביכה, ובסופה ניסיון להלהיב אותנו מחדש לקראת העונה הבאה ושובו של מוריארטי (או, כפי שניתן להבין מהרמזים העבים שניתנו לנו בפרק הזה, כנראה לא שלו-עצמו אלא של החבורה שסביבו). אני יודעת שבשביל הרבה אנשים זה הצליח, שהרבה מהמעריצים אהבו את מסיבת התחפושות הוויקטוריאנית של "שרלוק" ונהנו מהפרק באופן כללי. מבחינתי זה היה כשלון חרוץ. לא רק שלא נהניתי מהצפייה בספיישל, הוא גם פחות או יותר הוציא לי את החשק לצפות בעונה הרביעית.

נו, להתראות ב"שרלוק בחלל!".