הערה: אני כותבת את הסקירה לפני שקראתי את כל מליון התגובות שכבר נכתבו כאן בבלוג על הפרק, אז אני מתנצלת אם אני חוזרת על משהו שנאמר שם.

בהקדמה של ארתור קונן דויל ל'ספר הפרשיות של שרלוק הולמס' – הספר האחרון באמת, אבל באמת הפעם, של סיפורי הולמס (אחרי 'קידתו האחרונה' – ודויל קצת צוחק על זה בפתיחת ההקדמה כשהוא אומר שהוא חושש שהולמס נעשה כמו אחד הזמרים האלה שנותנים רק עוד מופע אחד אחרון, ואז עוד אחד, וכו'), הוא כותב קצת על איך החליט "לשים קץ להולמס" כדי שיוכל לתעל את האנרגיות הספרותיות שלו גם לערוצים אחרים, כי "הפנים החיוורות והחדות הללו והגוף רפה-האברים תפסו חלק נכבד מדי מדמיוני" אבל מכיוון שלא היתה גופה שאפשר לקבוע את מותה, לא היה קשה "להיענות לדרישה המחמיאה ולפטור בהסבר את המעשה הנחפז שעשיתי" [1] [2].

[1] דויל גם מוסיף שלא התחרט על כך מעולם, כי בכל זאת הצליח להמשיך ולכתוב את כל מה שרצה לכתוב, "אם כי אולי הוא עמד במידת-מה בדרכה של ההכרה בעבודתי הספרותית הרצינית מדי" – ונדמה לי שבהצהרה הדיפלומטית הזו אפשר לחוש גם נימה מסוימת של מרירות. אבל זה לא מענייננו כרגע.
[2] התרגום החופשי של הקטעים מההקדמה הוא שלי, כי אין לידי כרגע את תרגום הספר לעברית – אולי בהמשך אבדוק אותו בספריה ואעתיק לכאן את כל הפסקה הרלוונטית.

ואכן, הסיפור "הרפתקת הבית הריק" פותר את מותו של הולמס בהסבר שהקוראים כיום מתקשים שלא לגלגל עיניים לעומתו. כבר פירטתי את העניין בסקירת הפרק "נפילת רייכנבאך", ולא אחזור כאן על הסיפור, אבל העניין העיקרי היה שכפי שציין גם דויל בעצמו, לא היתה גופה, ולכן היה קל למדי למצוא פתרון. הולמס פשוט נעלם, נתן לאנשים להניח שהוא מת, וכשהיה לו צורך לחזור כדי להיפטר מקולונל מוראן – חזר. וב"שרלוק" היתה גופה. ראינו אותה. ראינו אותו במו עינינו קופץ מהגג. מעריצים העלו כל מיני תיאוריות, מופרכות יותר ופחות, אבל במשך כל הזמן עד לעליית העונה השלישית לא יכולנו שלא לחכות לראות את הפתרון האמיתי, שהיוצרים הבטיחו שנקבל. ו… (מכאן והלאה ספויילרים, כמובן).

הו, הממזרים הארורים האלה. זה כל מה שהצלחתי לחשוב בסוף הפרק – those utter bastards. לא פתרון אחד נתנו לנו בפרק הזה, אלא שלושה. שניים מהם מוצגים במפורש כתיאוריות של מעריצים, מופרכות יותר (יכולתי כמעט לשמוע באוזניי את צווחות האושר של הפאנדום למראה הנשיקה של הולמס ומוריארטי בתיאוריה/פאנפיק של הזאתי עם הצמות והמבטא) או פחות (אנדרסון קצת נסחף עם חלק מהפרטים, אבל הרעיון של החלפת הגופה הוא אחד הסבירים יחסית שראיתי שהועלו), ועוד הסבר אחד שמענו מפיו של שרלוק עצמו, כשסיפר אותו לאנדרסון. אבל האם שרלוק הוא מספר מהימן? גם אנדרסון לא בטוח, והוא ממהר לעקם את האף ולמצוא חורים בעלילה, כמו שמן הסתם גם לא מעט מהצופים עשו (אני לא רוצה להכנס לדיונים על התיאוריות, אבל אני חייבת לציין שגם בעיניי אישית ההסבר הזה לא ממש מוצא חן).

יש כאן שוב את הטשטוש בין המעריצים בתוך הסדרה ובעולם האמיתי, שאליו התייחסתי כשכתבתי על המיני-פרק, אבל יש כאן גם מהלך מלוכלך בעליל של היוצרים. 'אנחנו יודעים שלא משנה איזה פתרון ניתן לכם, אתם תמצאו בו חורים,' הם אומרים לנו; 'אנחנו יודעים שלא נצליח לרצות אתכם באמת. אז בואו נשאיר את האופציה ששרלוק בעצם משקר'. הוא התחיל לספר לווטסון את הפתרון, אבל את ווטסון לא זה מה שעניין. הוא היה נסער מדי, קרוע בין הגעגועים שלו להולמס לכעס שלו עליו. תכל'ס, אני לגמרי מזדהה איתו (ולא אתפלא אם גם זה צעד מכוון של היוצרים). "שרלוק" שיחקה איתי, תעתעה בי בכוונה, עבדה עליי שוב ושוב, ורבאק, זה מרתיח ברמה שבאמת מתחשק לתקוע לה איזו ראסייה רק כדי למחוק לה מהפרצוף את החיוך המתחכם הזה. אבל היא חזרה, לעזאזל, והתגעגעתי אליה, לכל המשחקים הקטנים (והמעצבנים לפעמים) שלה, לברק שלה, להומור שלה (היו כ"כ הרבה נקודות שפשוט צחקתי! מרוב ענייני דרמה ואקשן כבר שכחתי כמה הומור יש בסדרה הזו). אני לא רוצה לסלוח לה, אבל איך אפשר שלא? זאת 'שרלוק'. זה שרלוק.

לפני שאכנס לעוד כמה דברים על הפרק והדמויות, שלא תחשבו ששכחתי שאני כאן בראש ובראשונה בשביל הרפרנסים לקאנון, כן? והיו לא מעט. מ"הרפתקת הבית הריק" יש לנו, מלבד חזרתו של הולמס ללונדון כמובן, גם את מוראן, שכאן קיבל שדרוג מקולונל חובב ציד ומשחקי קלפים ללורד ופוליטיקאי מכובד שבמקרה גם מרגל כבר שנים לטובת צפון-קוריאה (ובחדר המלון שבו הוא מתאכסן זרוקות לא במקרה כמה כריות עם ציורי פילים ושאר מוטיבים הודיים, כמחווה לימיו של הקולונל בצבא ההודי של הוד מלכותה), וגם מחווה הומוריסטית אחת בדמות הזקן עם סרטי הזימה שווטסון תוקף במחשבה שהוא הולמס בתחפושת: בסיפור המקורי ווטסון נתקל בהולמס המחופש (היטב, כי בניגוד להולמס של "שרלוק" שמסתפק במשקפיים, שפם מצויר ומבטא מזעזע, הולמס של הסיפורים הוא אשף תחפושות) לזקן בעל חנות ספרים, רק שכמובן שאצלו הכותרים 'מקורות פולחן העצים', 'ציפורי בריטניה', 'קטולוס' ו'מלחמת קודש' הם כולם מכובדים בהחלט.

מסיפורים אחרים יש לנו שזירה של המון פרטים קטנים, שאני בהחלט מודה שלא את כולם תפסתי בעצמי; אלה שכן זיהיתי הם המקרה עם האב החורג שקיטפש את בתו (החורגת), הלקוח ישירות מהסיפור "עניין של זהות"; קוד הדילוגים מ"גלוריה סקוט" שכבר הזכרתי בחטף כשכתבתי על המיני-פרק אבל עכשיו הופיע כמחווה ברורה לגמרי בהודעה שקיבלה מרי, שבה צריך לקרוא כל מלה שלישית כדי למצוא את המסר הסודי (מרי מורסטן עצמה גם היא דמות חשובה מהקאנון, שמופיעה לראשונה בספר "חותם הארבעה", אבל מכיוון ששם הפרק הבא בסדרה הוא "חותם השלושה" נראה לי שאתייחס אליה יותר בפירוט כשאכתוב עליו); באותה ההודעה, כל המשחק עם 'ג'ון או ג'יימס' גם הוא מחווה לספרים, כי דויל, שלא תמיד הקפיד במיוחד על ענייני דיון והמשכיות, קרא לג'ון ווטסון 'ג'יימס' באחד הסיפורים, והוביל כמובן לכל מיני תיאוריות-מעריצים שניסו להסביר את העניין; והרעיון של משחק ההיקשים בין שרלוק ומייקרופט על כובע הצמר המטופש לקוח מהמפגש הראשון שלנו עם מייקרופט בפרשת "המתורגמן היווני" – אם כי וויקיפדיה הזכירה לי שעניין ההיקשים על כובע ספציפית קשורים יותר למשהו דומה שעושה הולמס בסיפור "הרפתקת הכדכוד הכחול".

בוויקיפדיה גם מצאתי עוד כמה רפרנסים שלא שמתי לב אליהם בפרק, בעיקר מזן האזכור החטוף: שרלוק מכנה את הלורד מוראן 'העכברוש מרחוב סומטרה' (בהתייחס לתחנת רחוב סומטרה, התחנה הנטושה שבה הסתתר קרון-הנפץ), שבא מאזכור חטוף של 'העכברוש הענק מסומטרה' בסיפור "הרפתקת הערפד מסַסֶקס"; הברון מופרטיוס, שמייקרופט מזכיר בשיחה שלו עם הולמס אחרי החילוץ משבי הסרבים, הוא שם שמופיע (בחטף) בסיפור "התעלומה באחוזת רייגייט"; שרלוק מזכיר (בחטף) מישהו בשם פרופסור פרסברי, שהוא דמות מהסיפור "פרשת האיש הזוחל"; ווטסון, בשיחה שלו עם סוחר הזימה, מדבר (בחטף) על דוקטור וורנר, שבסיפור "הפרשה של קבלן-הבניין מנורווד" קונה את המרפאה של ווטסון (ובדיעבד מתברר שהוא קרוב משפחה של הולמס, שנשלח על ידו כדי שווטסון יוכל לחזור לגור ברחוב בייקר); ומתברר גם שסיפור של ארתור קונן דויל בשם "The Lost Special", שלא שייך לקאנון הולמס אבל כן כולל הופעה של דמות בלש חסרת-שם שבהחלט מזכירה אותו, כולל רכבת שמועלמת באמצעות הסעתה למסילה שלא נמצאת בשימוש, כפי שנעשה כאן עם הרכבת התחתית. וכל זה בלי להתייחס לכל מיני דברים מחוץ לכתבי ארתור קונן דויל, כי זה לא משהו שאני אישית מבינה בו במיוחד, ובאמת שרשימת המכולת הזו כבר מספיק ארוכה גם ככה.

מה עוד יש לי לומר על הפרק? המון, מסתבר, ככל שאני מנסה לכתוב את הרשימה הזו, אבל אנסה לקצר. מהעלילה הבלשית עצמה אני חייבת לציין שלא אכפת לי במיוחד – היא מלאה כל מיני מורכבויות ומופרכויות, שוב רשת פושעים ושוב נבל אחד גדול ומתוחכם (ההפקה כבר חשפה את שמו, אבל מכיוון שהוא לא הוזכר בפרק אשאיר את ההתייחסות לדמות הזו לאחת הסקירות הבאות), ופצצה ו-CGI ו'ארמון הזכרון'… תכל'ס, באמת שזה החלק שפחות עניין אותי (אם כי הם בהחלט מקבלים נקודת בונוס על "כמובן שהתקשרתי למשטרה". הולמס של הספרים בהחלט ידע מתי צריך לדאוג לנוכחות משטרתית, ונראה לי שיותר בלשים-וירטואוזים צריכים לדעת להתקשר למשטרה בסיטואציות שדורשות את זה). בפרק הזה, מלבד המשחק המרושע עם/על הפאנדומים, העיקר היה מערכות היחסים האישיות של הולמס ושל הדמויות מסביבו.

מסתבר שהולמס הצליח לצמח קצת אמפתיה, בשנתיים שעברו עליו. כלומר, עוד ב"נפילת רייכנבאך" ראינו את ההכרה שלו בזה שבעצם יש אנשים שקרובים אליו ושאכפת לו מהם, ועוד לפני כן ב"שערורייה בבלגרביה" הייתה שיחה שלו עם מייקרופט שהדגימה את ההבדלים בתפישות שלהם, אבל כאן כל העניין היה חד הרבה יותר – גם בשיחה שלו עם מייקרופט כמובן, שם הוא התייחס לזה באופן מפורש, אבל גם באופן כללי בדינמיקה שלו עם הדמויות סביבו. הוא אמנם לא יודע איך להתנהג כשמחבקים אותו (אוי, לסטראד, אתה כזה חמוד! אוי, אנדרסון, אתה קצת פתטי אבל אתה נציג הקהל המצקצק אז נסלח לך!), ואמנם הוא התקשה בהתחלה לקלוט את הקונספט שלווטסון יכולים להיות חיים משלו ("אבל אני לא הייתי שם"), ואמנם בסופו של דבר הוא עבד על ווטסון בצורה בזויה למדי בעניין הפצצה כדי 'לסחוט' ממנו את הסליחה, אבל לאורך כל הפרק הוא אשכרה ניסה לתקשר עם בני אדם ולהביע רגשות וכאלה – הנחישות שלו כשרץ להציל את ווטסון ממדורת גאי פוקס מתחילה סוף סוף להתקרב קצת יותר לסגנון שלו בספרים (כפי שציינתי בעבר, למרות שהכיוון ה'אספרגרי' שאליו נוטים לקחת את הדמות שלו בעיבודים מודרניים הוא פירוש לגיטימי, בעיניי זה קצת עושה עוול לדמות שלו, ובשלב זה גם קצת שחוק כבר). והוא נתן למולי נשיקה על הלחי! אוי, מולי. טוב, אני יודעת שאני מנסה לקצר, אבל צריך בכל זאת להתייחס לדמויות המשנה בצורה קצת יותר מסודרת.

נתחיל מאנדרסון – עכשיו אנחנו יודעים מה בעצם קרה איתו, ואיך הוא עבר לצד של מעריצי-הולמס שמנסים למצוא רמזים שהוא עדיין חי, וההסבר (תחושת אשמה אחרי שהולמס [לכאורה] התאבד) די הגיוני. כמו שאמרתי לעיל, הוא במידה מסוימת משמש גם נציג הקהל. הוא לא פאנגירל כמו הזאתי עם הצמות והמבטא, הוא מנסה להיצמד למה שנראה בעיניו הגיוני יותר, אבל הוא במידה רבה בן דמותו של הגיק הניטפיקר האובססיבי, וזה התאים מאוד לפרק הזה (אני מקווה שירגיעו קצת עם העניין של המודעות-לפאנדום בהמשך, כי זה יכול להימאס די מהר). אה, והיה הקטע הזה עם השלד המסתורי, אבל זו הייתה בעיניי נקודה די חלשה בפרק, למען האמת.

גרהם גרג לסטראד לא הופיע כמעט, אבל הוא כ"כ חמוד. אני רוצה עוד לסטראד. גם גברת הדסון לא הופיעה הרבה, וזה בסדר, כי הקטעים שהיא הופיעה בהם הספיקו בהחלט. בעיקר השיחה שלה עם ווטסון בתחילת הפרק, עם הקטע הפולני בהתחלה, וההתרככות, וההבנה ההדדית של שניהם (והפליאה שלה מכך שווטסון סטרייט) – מינון מדויק של רגש שמעביר הרבה מאוד בדי מעט מלים. ראינו את ההורים של הולמס! היהי, זה היה קטע קטן ולכאורה מיותר – מבחינת העלילה הכללית – אבל לדעתי חביב ממש. בעיקר השיחה הנואשת ממייקרופט באמצע "עלובי החיים" (כאמור, היה כיף להיזכר כמה הומור יש בסדרה הזו). מולי היא מצוינת. היום שבו היא התלוותה להולמס בחקירת פשעים היה אחד החלקים האהובים עליי בפרק, גם בגלל הנסיון הכן שלה להיות ווטסון מוצלח, עם הפנקס ביד כל הזמן (והגלישה שלה לתפקיד הפתולוגית המקצועית עם השלד המסתורי, שהייתה החלק היחיד שאהבתי בתת-העלילה הזו) וגם בגלל הנסיון של הולמס להתמודד עם העובדה שהיא לא ווטסון.

ווטסון. הו, ווטסון. אני לא אפסיק לחזור על העובדה שמרטין פרימן פשוט שחקן נהדר. שמישהו ייתן לו את כל הפרסים שרק אפשר, בבקשה, כי מגיע לו. כבר הזכרתי בתחילת הרשימה הארוכה הזו את ההזדהות שיוצרת האמביוולנטיות שלו כלפי החזרה של הולמס, השילוב בין שמחה לכעס. תחושת הבגידה שלו כ"כ אמינה (ובאמת יותר מציאותית מאשר בסיפור, שם הוא מתעלף בהתחלה – בפעם הראשונה והיחידה בחייו – ואז שמח לקבל את ההסברים של הולמס ולהצטרף אליו שוב), והמורכבות של הרגשות שלו עוברת כ"כ טוב בכל ההבעות שלו ובכל מה שהוא עושה. זה מדהים. אני לא יודעת אם אני יכולה לומר יותר מזה. אה, ואני דווקא חשבתי שהשפם נראה די נחמד עליו (גם השפם, אגב, הוא רפרנס לקאנון, שם ווטסון היה משופם פחות או יותר מאז ומתמיד).

נראה לי שנשארה רק מרי מורסטן. כפי שכבר אמרתי, אני אתייחס יותר בפירוט לדמות שלה בסקירת הפרק הבא, "חותם השלושה", אז כאן רק אומר שבעיניי גם היא הייתה מצוינת. היא דמות מציאותית מאוד – ואני מתכוונת גם לעובדה שהיא דמות ריאליסטית עם דיאלוג שנשמע מאוד טבעי ואמין, בעיקר בשיחות הקטנות שלה עם ווטסון, וגם לגישה המציאותית והמעשית והישירה שלה. אני מקווה שנראה אותה בהמשך יותר מאשר בספרים, שם, כאשתו של ווטסון, היא בעיקר מופיעה לרגע פה ושם כשהוא מסביר למה הוא צריך ללכת עם הולמס להרפתקה הבאה.

אני בטוחה ששכחתי עוד דברים שרציתי לומר, אבל כבר מאוחר, והרשימה הזו ארוכה להחריד גם ככה. נמשיך לדסקס בתגובות, מן הסתם.