"שרלוק" עונה 2 פרק 2
ספוילרים בהמשך עם אזהרה מראש.
זה היה אי שם בשנות התשעים. הייתי תלמידה ביסודי, אבל תולעת ספרים רצינית, ובאותו אחר צהריים הספר ששקעתי בו, מקופלת על הספה בדירה הישנה שלנו, היה "כלבם של בני בסקרוויל", בתרגום הישן של יאיר בורלא בהוצאת כתרי. קראתי על ד"ר ג'יימס מורטימר, ועל האגדה העתיקה על הכלב שרודף את משפחת בסקרוויל, ועל המוות של סר צ'רלס בסקרוויל מהתקף לב בנסיבות תמוהות במקצת. האווירה הלכה ונבנתה בידיו האמונות של קונן-דויל, ובסוף הפרק, כשד"ר מורטימר אמר "מר הולמס, אלה היו עקבותיו של כלב ענק!" פשוט סגרתי את הספר מרוב פחד.
בסופו של דבר חזרתי אליו, כמובן, ואחריו לעוד הרבה סיפורי הולמס (בתרגום, ושנים אחר כך גם באנגלית, וספציפית את בסקרוויל גם בתרגום המוער החדש של יניב פרקש), ואחריהם לכל מיני ספרי בלשים אחרים. אבל הזכרון הזה תמיד יהיה הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושבת על "כלבם של בני בסקרוויל" – ואכן, למרות שבהרבה מסיפורי הולמס יש מתח, זה כמעט היחידי שאני יכולה לחשוב עליו שיש בו אלמנט של אימה ממש. זה לא סיפור אימה קלאסי, אבל חלקים ממנו די קרובים לזה. כמו התיאור של תחושת האימה שעולה עם הערפל בערבות דרטמור בלילה וחודרת לעצמות, יש משהו אפל שאופף את הסיפור כאן, ולמרות שמתברר בסופו של דבר שהאויב הוא ארצי ומוחשי וסביר לגמרי, מותיר אחריו רעד קטן, כמו בכל סיפור אימה טוב.
והאלמנט הזה נשמר היטב גם בעיבוד של מופאט וגטיס, "כלבי בסקרוויל", ששודר באנגליה השבוע. שם מדובר בעיקר באימה פסיכולוגית: מה אמיתי ומה לא, איפה עובר הקו שבין השפיות לשיגעון. הולמס עצמו נכנע בשלב מסוים לפקפוקים כאלה, ורגעי השבר האלה מציינים את אחד החלקים החביבים עליי בכל הפרק. זו לא רק הצגת הפן האנושי יותר של הולמס – הפן שמסוגל לפתע להסס ולחשוש, שלא יודע כל הזמן מה התשובה – אלא גם העובדה שהולמס אמור להיות הגאון שנמצא תמיד לפחות צעד אחד לפנינו, והבטחון שלו משרה גם עלינו הקוראים (או הצופים) את הבטחון שבסופו של דבר יימצא ההסבר ההגיוני. אם הולמס בכבודו ובעצמו מאבד את האחיזה בתפישת המציאות שלו, מה יהיה איתנו?
אבל כאן טמונה גם מה שנראית בעיניי כנקודת החולשה העיקרית של הפרק. כי מה שהיה אמור להיות הטוויסט העיקרי – הפתרון לשאלה מה אמיתי ומה בלתי-שפוי – היה ברור לי מקילומטרים, ואני חוששת שבוודאי גם לצופים אחרים [ספוילרים רציניים יותר מכאן והלאה, אז אם אתם משום מה קוראים ביקורות לפני שראיתם את הפרק, אל תהיו עקשנים, לכו תראו את הפרק ואז נדבר].
כן, הכל נובע מהזיות. כן, ההזיות (והאימה עצמה) נובעים משימוש בגז עם השפעה פסיכואקטיבית (שאלתי את וויקיפדיה, ו-Scarecrow עם גז הפחד שלו הופיע לראשונה בקומיקס ב-1941. ואני בטוחה שהיו עוד לפניו). כן, הגז הזה הוא חלק מהניסויים במכון המחקר בסקרוויל, סוג של קונספירציה ממשלתית, אם כי לפחות זו קונספירציה מסוג מינורי יחסית, ואפשר לייחס אותה בעיקר למשוגע עיקרי אחד. כל האלמנטים האלה היו ברורים משלב די מוקדם בעלילה, אבל רובם לא היו ברורים להולמס עד הדקות האחרונות, וזה די מאכזב (עוד אכזבה קטנה של ידיעה-מראש למי שקרא את הספר: ברגע שרואים בתחילת הפרק את שדה המוקשים שמסביב לבסיס, כבר ברור מה יקרה בסוף הפרק לנבל הראשי. בספר זו היתה ביצה טובענית, והנבל שנמלט בלילה ערפילי אל האי שבמרכזה לא יכול היה לראות את סימוני הדרך, וככל הנראה סטה מהשביל ומת).
בכל זאת, הפרק לא היה רע, חלילה. היו בו עוד כמה דברים שלא ממש אהבתי – בעיקר הסצנה שבה הולמס נובר ב"ארמון הזיכרון" שלו, שהרגישה די מיותרת ושטותית, וכלב ה-CGI, אוי ויי, ומה זו סצנת הסיום הזו? – אבל גם דברים טובים. מצא חן בעיניי שכל סיפור הארנב, שמלכתחילה היה הרי ברור שישתלב איכשהו בעלילה הראשית, היה בסופו של דבר רמז מכשיל, וסטייפלטון לא היתה הנבל[ית] שלנו אלא סתם חוקרת (חריגה מוצלחת מהעלילה המקורית, שבה הזוג סטייפלטון, ובעיקר מר ג'ק סטייפלטון, היו מאחורי כל הסיפור).
מצאה חן בעיניי העובדה שאחד הרמזים העיקריים היה השימוש במלה hound דווקא, והארכאיות שלה. מצאה חן בעיניי, כרגיל, הדינמיקה בין ווטסון והולמס, וגם הדינמיקה המתפתחת עם לסטרד. במקור, עלילת הספר מתרחשת כבר אחרי כמה שנים של עלילות-הולמס, ולכן אפשר למצוא שם הרבה יותר כבוד הדדי בין הולמס ולסטרד מאשר בתחילת הדרך, וגם כאן רואים ניצנים של הכבוד ההדדי הזה. כל מערכות היחסים האלה עשויות מצוין בעיניי, ואני מאוד מעריכה את כל השחקנים המעורבים.
ואם כבר מדברים על המקור, יאדו ביקש ממני לכתוב את הביקורת כי הוא לא קרא את הספרים ואני כן, והקריצות לקאנון הולמס של קונן-דויל תמיד מהנות, אז נראה לי שאפרט עליהן קצת יותר. קודם כל, בפרק הזה הופיעו כמובן הרבה משמות הדמויות המקוריות, חלקן בתפקידים דומים (בעיקר ד"ר מורטימר, אחרי שינוי מגדר קליל, וחביב במיוחד: הנרי נייט, במקום הנרי בסקרוויל. למה לא בסקרוויל? כי כאן זה השם של הבסיס הצבאי, לא של המשפחה. אז למה נייט? כי לדמות המקורית היה תואר אבירות. היהי!) וחלקן ממש לא (ברימור, שכאן היה מב"ס עם חיבה לראשי ממשלה שמרנים, היה במקור שמו של רב המשרתים באחוזת בסקרוויל, שמילא תפקיד באחת העלילות הצדדיות שלא באה לידי ביטוי בפרק; פרנקלנד היה שמו של אחד מבעלי האחוזות השכנים, שהדבר העיקרי שידענו עליו היה שהוא חובב תביעות משפטיות).
בין המחוות האחרות שמתי לב להתמקדות בדמותו של הולמס על סלע, צופה במרחבי הערבה; ציטוט מהספר: 'ושם, מותווה בשחור כפסל הובנֶה כנגד הרקע הזורח, ראיתי דמות אדם […] גבוה ורזה. הוא עמד בפיסוק קל, ידיו שלובות וראשו מורכן, כאילו הגה באותה שממה עצומה של כבול וגרניט שנפרשה לפניו.' האיש בתיאור הוא הולמס, אבל ווטסון לא יודע את זה עדיין, כי הולמס אמר לו שהוא מאוד עסוק בלונדון וביקש מווטסון שיילך לבד וישלח לו דיווחים – וגם לזה היתה מחווה בפרק, כמובן, שמצאה חן בעיניי מאוד, כי באמת בספר לא ממש ברור למה הוא עושה את התרגיל הזה.
אולי בזכות כל המחוות הקטנות האלה הרגשתי שהיה דמיון גדול בין הפרק לספר, שזה מרשים בהתחשב בשינויים המשמעותיים בעלילה. מעבר לזה, לא שמתי לב להרבה מחוות לסיפורי הולמס אחרים: בעיקר אחת בולטת ל'תעלומת הכַּדכּוֹד הכחול', ובסצנת הגילוי בסוף נדמה לי שהרגשתי גם הדים קלים של 'תעלומת רגלו של השטן' (שממילא חולקת עם הפרק את האלמנט של סם שגורם לאימת מוות). וכמובן, שבעת האחוזים, שהומרו בגרסה המודרנית להתמכרות לסיגריות, אבל כל בניית הסצנה רומזת במפורש להתמכרות לקוקאין, 'תמיסת שבעת האחוזים' המפורסמת של הולמס. בזמנו, כמובן, קוקאין היה חוקי; אני משערת שהולמס של היום לא רוצה להתעסק עם סוחרי סמים, ובוודאי גם מודע יותר לסיכונים, ומבחינת הפקת הסדרה כנראה שבעייתי יותר ליצור הזדהות עם דמות שמכורה לסמים קשים.