ספוילר "מד מן" עונה 7 פרק 13
מאז יומה הראשון של "מד מן", בפרק הפתיחה הקרוי "עשן נכנס לתוך עיניך", מילאו הסיגריות והעשן שלהן את הסדרה. כמעט כולם עישנו כל הזמן במשרדים, בבתים, במטוסים, ברכבות, ליד ילדים, בהיריון. עסקי הסיגריות שיחקו תפקידי מפתח גם בחייה של 'סטרלינג קופר' ובסוכנות שנולדה ממנה, עד שהגיעו אל קצם עם המאמר שפרסם דון ב-1965: "למה אני מפסיק עם הטבק". באפריל 1970 חתם סוף סוף הנשיא ניקסון על התקנה שאוסרת על פרסום סיגריות באמצעים משודרים, אבל זה לא מאוד עוזר למי שהן כבר היו חלק מחייו, ובמקום שבו כולם מעשנים כמעט כל הזמן הגיוני שמתישהו מישהו יחלה בסרטן. העשן נכנס גם למקומות נוספים מלבד העיניים.
ביי ביי בירדי
אוי, בטי. דווקא אחרי שדמותה סוף סוף התפתחה, התבגרה קצת, מצאה סוף סוף דרך לפסוע בה כעצמה ולא כאשתו של או אמא של. נפרדת יפה מדון, נפרדת יפה מגלן. ואז נוחתות עליה החדשות הסופניות.
זו אינה הפעם הראשונה שבה בטי מתמודדת עם חדשות בריאותיות מהסוג הזה, אלא שבניגוד לבעבר, הפעם הן חד משמעיות. בעונה החמישית בטי הלכה לרופא כדי שירשום לה כדורי הרזיה, אבל אחרי שבדק אותה איתר גוש חשוד והורה על שורת בדיקות. "את נשמה נהדרת", אמרה לה מעט אחרי כן מגדת עתידות, "את חשובה מאוד לאנשים שסביבך. את סלע". בטי התייפחה, ולמעשה כל ההתנהגות שלה הייתה שונה בתכלית מכפי שהיא נוהגת הפעם – מקבלת מיד את הדין, כופה אותו על קרוביה ומנסה להמשיך כרגיל. אם הייתה בוחרת בטיפול, בטי הייתה יכולה לקנות לעצמה עוד 9-12 חודשים. לא ברור כמה זמן נותר לה לחיות בלעדיו, אולי ראינו אותה כעת בפעם האחרונה. אבל יותר מאשר עצוב על בטי, עצוב שאמה של סאלי עומדת למות.
בפרק השני של העונה הנוכחית ישבו סאלי וחברותיה קרול ויולנדה על המיטות שבחדרן במעונות, ודיברו על סידורי הנסיעה ללוויית אם חברתן שמתה מסרטן. בדיעבד כמעט כל הדברים שאמרו אז נראים כמו רצף של סימנים מבשרי רעות. סאלי הודתה שהמוות שלה מדכדך. קרול אמרה, "אני יודעת, אבא שלה הרוס". יולנדה אמרה, "היא אמורה להיות יפהפיה אמיתית".
"אתן יודעות ששרה תפסיד לימודים עד חג הפסחא?" אמרה קרול. "הלוואי שאמא שלי הייתה מתה".
"הייתי נשארת כאן עד 1975 אם יכולתי לשים את בטי בקבר", אמרה סאלי בציניות והחזיקה את הסיגריה שלה כמו שאמה עושה.
זו כמובן רחוקה מלהיות הפעם הראשונה שסאלי התמודדה עם מוות. אחד הרגעים הזכורים ביותר בחייה כפי שראינו אותם הוא מותה של סבה האהוב ג'ין שבע שנים קודם לכן. זה היה כל כך נורא, כיצד באגביות סיפר השוטר לבטי על מות אביה בלי שום התחשבות בילדה בת ה-9 שמסתכלת עליו בחשש ופולטת "אוי לא!" שובר לב.
רוחו של סבא ג'ין שרתה על הפרק. דון פגש במי שנראה כאילו הופרד בלידתו מחמיו המנוח – דל היל, בעלי המלונית הקטנה שדון שהה בה. יחד עם יתר ותיקי המלחמה בשולחן הוא שר גרסה אלכוהוליסטית ליאנקים הבאים ב-"Over There", השיר שהתנגן גם בפרק ההוא. מעשיה של בטי עם סאלי הזכירו מאוד את אביה. כאשר אילץ אותה לשבת ולדבר על הסידורים לאחר מותו, היא נאותה אחרי מחאות אך לבסוף אמרה לו: "אני לא מבינה למה אתה אוהב לדבר על זה כשאתה יכול לראות כל כך בבירור שזה מעציב אותי. אתה אנוכי ומורבידי".
אולי גילה הצעיר הכשיר אותה לכך, אבל סאלי טובה בהרבה בהתמודדות מעין זו מאשר אמה. מספר חודשים אחרי מותו של סבא ג'ין נרצח הנשיא קנדי. סאלי הילדה הביטה באמה הבוכייה, לא לגמרי מבינה מה בדיוק קרה, אבל בכל זאת הניחה את ידה על כתפה לנחם. ממש בדומה למה שעשתה עכשיו עם הנרי, שפרץ בבכי מול עיניה בדיוק באותו מקום שבו שוחחה עם חברותיה. היא מצליחה להיות בוגרת, והפעם עולה בידה גם לרסן את האסון הפרטי שלה, אבל האינסטינקט הראשוני שלה למשמע החדשות הוא לכסות את אוזניה כמו הילדה הקטנה שהיא נאלצה להפסיק להיות.
המוות בא למצוא אותי
"המוצר שלעולם לא משתפר, גורם למחלות והופך אנשים ללא מאושרים"
(מתוך המכתב שכתב דון לעיתון נגד העבודה עם 'לאקי סטרייק' ועם חברות סיגריות, 1965)
"אני לא אוהב את הרעיון שתלכי ללוויות… אני שונא את העובדה שהיית צריכה לראות את זה", אמר דון לסאלי על אמא של חברתה. מי כמוהו יודע. דון עצמו היה מוקף במוות כל חייו. אמו הסתלקה מהעולם כשילדה אותו, אביו נהרג מול עיניו, אמו החורגת ששנאה אבל גידלה אותו מתה, כך גם הדוד מאק שהיה נחמד אליו, את אדם אחיו איבד בגלל מה שדון עצמו עשה לו. את אנה דרייפר ורייצ'ל מנקן ועכשיו בטי פרנסיס, שלוש מהנשים המשמעותיות בחייו, הוא איבד למחלת הסרטן. מרגע שדון נולד נעלמו האנשים שהיו אמורים להיות שם בשבילו, והמשיכו להיעלם שוב ושוב גם אחרי שמתו. הוא רצה למנוע מסאלי את הקרבה הזו למוות, את רדיפתן התמידית של רוחות הרפאים, אבל זה לא באמת משהו שהוא יכול לגונן עליה מפניו.
דון פגש בבטי חודש לפני כן, בפרק הקודם, בזמן שישבה במטבח וקראה ספר של פרויד. אותו אבי פסיכואנליזה שדוקטור גוטמן השתמשה בו בפרק הבכורה של "מד מן" כדי לספר על משאלת מוות שיש לבני אדם, ושאולי כדאי להשתמש בה בשביל אסטרטגיית הפרסום של 'לאקי סטרייק'. דון דחה את ההצעה הזו מכל וכל, ולבסוף הלך על אישוש האושר. הסיגריה לא קטלנית – היא קלויה. "אושר הוא הריח של מכונית חדשה. זה החופש מפחד".
אבל מדובר במסך עשן-סיגריות. דון מוכר את השקר, כפי שאיבחן פעם ביטניק אחד, ומאז ומתמיד מכר אותו גם לעצמו, עד שנשבר אז במצגת מול אנשי 'הרשי'. המציאות טופחת על גבו כפי שהיא עושה בפניו. גם עתה, כשדון משיל מעצמו בזה אחרי זה את כל מה שהגדיר אותו כדון דרייפר – אשתו, הדירה, הסוכנות שהוא שותף בה, העבודה ("עבדתי בפרסום", הוא אומר בלשון עבר) וכעת המכונית שלו – הוא מחייך לעצמו. משוטט לו בנתיבי החלב והדבש שלו, בזמן שהמוות מתגנב מאחוריו בלי שידע.
אתה פשוט עושה את מה שאתה חייב לעשות כדי לחזור הביתה
"אני מתעורר בבוקר ומסתכל לטרודי בעיניים וחושב, 'אנחנו אמורים להיות איש אחד'. אבל כמה שאני מנסה… היא רק עוד זרה"
(פיט לפגי רגע אחרי ששכבו על הספה במשרד הישן שלו, 1960)
לאורך כל חייה שיקפה "מד מן" את דון בדמויות שבאו לעומתו, כך שסופה של כל אחת כזו הוא בעצם מקום שבו דון היה יכול למצוא את עצמו. שמח בחלקו כמו טד צ'ואו, בא לכבוש כמו פגי אולסון, שיכור פאתטי כמו דאק פיליפס, טורף את נפשו כמו ליין פרייס, מאבד את שפיות דעתו כמו מייקל גינזברג או חוזר אל נקודת ההתחלה כמו פיט קמפבל.
דון כתב לעצמו פעם ביומן, "אנחנו פגומים כי אנו רוצים כל כך הרבה יותר. אנחנו הרוסים כי אנו משיגים את הדברים האלה ומייחלים למה שהיה לנו". אבחנה דומה לזה היתה לפיט ואחיו באד כאשר שוחחו. "ככה אנחנו", אמר באד. "אבל למה?" שאל פיט, "תמיד מחפשים משהו טוב יותר, תמיד מחפשים משהו אחר".
מבין כל ההשתקפויות נראה שפיט קיבל את הסוף הטוב – חזרה לאשתו ולבתו המרהיבות, אל משפחתיות חדשה וניסיון מחודש. הוא לא הצליח למכור לטרודי את העבר, מפגשים עם לקוחות בתור הרעיה, אבל מצליח למכור לה את העתיד: איחוד משפחתי בעיר אחרת עם בעל פחות טיפש. זו לא התחלה של משהו אלא ניסיון נוסף מאותו דבר, כי הדבר הזה היה טוב והוא הרס אותו במו ידיו. לשם כך טרודי ופיט מוכרחים לעמעם את הפגמים, לשכנע את עצמם. פיט אומר לה שתמיד אהב אותה, והוא אולי מאמין בזה באותו רגע, אבל זו רחוקה מלהיות האמת.
מי יודע, אולי פיט באמת השתנה, ונדמה שהוא אכן אוהב אותה עכשיו. טרודי היא ללא ספק מציאה ולא סביר שבר דעת לא יבין את זה, במיוחד אחרי שכבר איבד אותה. העובדה שכך (כנראה) מסתיים סיפורם ב"מד מן" מלמד על כך שהם בדרך נכונה. אבל על פי מסורת ההשתקפויות של דון, מה שהכי חשוב לקחת מהסיפור של פיט הוא הדבר שהניע אותו לעשות את מה שעשה: השאיפה לא להיות כמו אביו.
בדומה לפיט – דון בכל זאת הגיע אל נקודת ההתחלה. היו המון אזכורי שריפה לאורך העונה, כבר דיברנו עליהם תוך תהייה אם הם מרמזים על שריפה של ממש או על אותה שריפה שהתחילה הכל, מותו של דונלד דרייפר האמיתי. על סמך הפרק הזה נדמה שהאופציה השנייה היא הנכונה, והיא לא הגיעה בלי שריפה נוספת – זו שכילתה את המטבח של תושב מקומי ושבעטיה הרימו חבריו אירוע התרמה. במפגש וטרנים שלרגעים מרט את עצביו של דון מתוך חשש שמישהו יזהה אותו, בשולחן שהיה מעין קבוצת תמיכה, דון נאלץ לראשונה להתמודד באמת עם עברו. לא עם השקר והזהות הגנובה, דברים שכבר סיפר לאי אילו אנשים בחייו, אלא עם העובדה שהוא עצמו האחראי למותו של דון המקורי. או בפשטות: "הרגתי את המפקד שלי". ניסוח כה מפורש שמבהיר בבת אחת את כובד משקלו של מת נוסף על כתפיו של דון.
אבל במעמד הזה, עם רמיזות למעשי קניבליזם מתוך רעב, דון מבין שהוא לא לבד במעשים הנוראיים בשעת מלחמה. זה לא מונע מעט אחרי כן מהאחרים לחשוד בו – בצדק, בערך – כנוכל וגנב, אבל זה המחיר של להיות הזר. "מה יש בבית?", אמר נווד חולף, גבר שהגיע במקור מניו יורק, לילד דיק וויטמן לפני שנים רבות. "היתה לי משפחה פעם. אישה, עבודה, משכנתא. לא יכולתי לישון בלילה מרוב שהייתי קשור לדברים האלה. ואז המוות הגיע לחפש אותי… אז בוקר אחד שחררתי את עצמי עם הבגדים שעל גופי. עכשיו אני ישן כמו אבן". כבר חודש דון משוטט לו ברחבי ארה"ב, חי לו מהתחלה של משהו להתחלה של משהו, המתכונת שהוא כל כך אוהב, אולם מתקשר הביתה בקביעות, לא מוותר על שיחות עם ילדיו. בניגוד לנווד שביקר בבית משפחת וויטמן בשנות השלושים, יש קשרים שדון לא חותך.
פיי מילר, שקלעה פעם בדיוק רב כשהטיחה בדון כי הוא איש של התחלות, גם איבחנה עוד לפני כן כי הפרסומת שעליה זכה בפרס עוסקת בילדות של מישהו. ההסתכלות הזו תמיד היתה חלק מהותי ממנו ומ"מד מן", שבעקביות הבהירה לנו כי הילדים, הילדוּת, הם העניין. בעבר דון סימן את הילדה בציור של סאל ל'מוהוק איירליינס' כדי להוביל את פגי לסלוגן "מה הבאת לי, אבא?". מספר שנים אחרי כן ניסו שניהם לפצח את הפיץ' ל"ברגר שף", ודון הציע לעשות את זה מנקודת המבט של הילדים. האלמנט הזה הוא מה שללא ספק יעצור את הנווד המקנן בדון, גם אם בעל כורחו. כשם שבטי לא רוצה שסאלי תיאלץ כמוה לחוות את גסיסתה האיטית של אמה, כך ודאי דון לא ירצה שילדיו יגדלו בלעדיו.
קטנות
* בשנות השלושים, השפל הגדול, היו כל כך הרבה "ג'נטלמנים של הרכבת" עד שיצא לכך ספר הדרכה מצליח למדי – "נתיב החלב והדבש", על שמו קרוי הפרק. "הדרך שנווד אמיתי פוסע בה לעולם לא נגמרת", גורס הספר. "היא תמיד מכוונת אל השקיעה המבטיחה, אבל לעולם לא לגמרי מממשת את ההבטחה שלה. על כן הדרך שהנווד משוטט בה תמיד קוראת לו להמשיך… כל עיקול חדש בדרך מפכח מאשליה אבל לעולם לא מאכזב, כך שכאשר אתה מבין את רוח הנווד, אתה לעולם לא מגיע אל קיר האבנים של התפכחות מוחלטת. אתה צועד בתקווה מעיקול אחד בדרך למשנהו, עד שלבסוף אתה נופל מהצוק". אלה היו חייו של דון עד כה. הולך מעיקול לעיקול עם איזושהי תקווה לשינוי, אבל מתפכח מאשליות בזו אחר זו.
* החסות שדון פורש על אנדי היא חלק מהנטייה שלו לסייע לנשמות אבודות שנקלעות לזמן מה לדרכו, תמיד עם קשר כלשהו לרכבו – קדמו לו זוג טרמפיסטים שלקח במכוניתו (ואז השניים סיממו ושדדו אותו באלימות), את אחיה האפליפטי של סוזן הוא הסיע, נתן לו כסף ואת כרטיס הביקור שלו למקרה שיצטרך עזרה, לגלן בישופ הוא איפשר לנהוג ברכב שלו אחרי יום רע במיוחד, וכמובן היה הטרמפיסט בסוף הפרק הקודם.
* מדהים היה לראות כיצד הרופאים מתעקשים לדבר עם בעלה של בטי ולהסביר לו הכל על חומרת מחלתה, בזמן שהיא יושבת שם בצד ובוהה.
* זהו הפרק השני בתולדות הסדרה שפגי לא מופיעה בו. קדם לו "שכר ועמלות" מהעונה החמישית – פרק התאבדותו של ליין, אחרי שעזבה את הסוכנות לטובת 'קאטלר גליסון צ'ואו'. גם רוג'ר וג'ואן נעדרו מהפרק.
* את ג'רי שלחם בקוריאה גילם דיוויד דנמן, הוא רוי ארוסה של פאם מ"המשרד". את אנדי החדרן גילם קרטר ג'נקינס, ששיחק בשלל תפקידי משנה, אבל אולי זכור במיוחד מתפקידו כנער הצעיר מיילס בסדרת המד"ב המעולה וקצרת הימים "מעמקים" ("Surface").
