"מד מן" עונה 6 פרקים 1 ו-2, פתיחת העונה השישית

—

אתה לבד? לקראת העונה השישית של "מד מן", משהו על השאלה שמהדהדת בכל הווייתו של דון

עקבו אחרינו בפייסבוק או בטוויטר

בעת פרסום הפוסט ישנן חמש תגובות שמקדימות אותו.

 

Cent'anni di Solitudine

בחודשים האחרונים פורסמו כמה וכמה תמונות פרומו לקראת העונה החדשה, ו-וואו כמה שהן היו משלות. לא רמזו במאום על אורגיית שיער הפנים שהתחוללה בפרק הזה: גינזברג, אייב, הארי, סטן עם לוק איש המערות. אפילו לרוג'ר יש פיאות לחיים. דיאלוגים לא מעטים בפרק נמוגו תחת פרצי הקריאות ו/או הצחוקים שלנו למראיהם. בנוסף, אם חשבנו שנקבל שוב את בטי הרזה, מסתבר שמשקלה נשמר וככל הנראה כך יישאר. היחיד שנראה אותו דבר, אולי מעט דשן יותר, הוא דון.

פרק הפתיחה היה נפלא ממש. העיסוק במוות, שהיה כה מהותי בעונה החמישית, נשאר כזה גם בפתחה של העונה השישית. הפעם, בניגוד לעבר, הוא שואב אליו גם את דון. האיש ניצב שוב בעליבותו, שכרונו ויצרו, וכפי שהפרק דואג לרמוז שוב ושוב – בבדידותו. "Cent'anni", אומרת לו האורחת-המאהבת שלו [1], "מאה שנים", כמו אלה מ"של בדידות", יצירת המופת של גבריאל גרסיה מרקס שיצאה לאור ב-1967, השנה האלימה שאת סיומה חגגו החברים. ומתוך "הקומדיה האלוהית" של דאנטה אנחנו שומעים את קולו של דון: "באמצע הדרך של מסע חיינו, תעיתי מדרך הישר והתעוררתי לבדי ביער אפל". האם אתה לבד?

[1] לינדה קרדליני מ"פריקים וגיקים" ומ-"ER" – איכשהו זיהיתי אותה ברגע שראיתי אותה בסצינה בלובי, חרף הפאה הלא מחמיאה (והעובדה שהיא נראית ממש מבוגרת).

כל זה בזמן שהוא מצוי על כסא נוח על חוף בהוואי, שעונו עצר מלכת. מצוי בגן עדן וקורא על הגיהנום. או שמא הם כרוכים זה בזה? כשהוא דיבר עם החייל, הצעיר הבהיר שמבחינתו וייטנאם והוואי הם אותו מקום. האנשים נראים אותו דבר. כך או כך, כשדון עוזב את המקום הוא לוקח אותו איתו, בריזת האוקיינוס ניכרת בשיערו והגלים הרגועים נשמעים בראשו כשהוא מביט מחלון משרדו. זה לא סתם מקום שונה, זה מקום שבו הוא עצמו שונה. לא מתגעגע לבית, נכנס למצב מסוים, האוויר והמים כולם באותה טמפרטורה של הגוף, המוזיקה, הניחוח, הרוח והכחול. כל אחד יתאר חופשה כזו ומקום כזה כגן עדן, אבל מפתיע להיווכח עד כמה הסיכום של דון מהחוויה לקח את העניין כמה צעדים קדימה, בלי שאפילו ישים לב.

זה נשמע כמו מפלטו של מי שכבר הרים ידיים. בלי דאגה, בלי מצפון, בלי שעון. האיש שניסה וכשל, שמארח את ידידו הרופא במשרדו ומבטיח להחזיר לו ביקור בעבודה (באיזה אופן זה יקרה?). האיש שכה אהב נוסטלגיה, הכאב הזה מפצע ישן. האם יש לו בכלל פצעים ישנים? האין כולם פועמים ונפערים שוב ושוב? אותה מצגת שקופיות מפורסמת ונוסטלגית מ"הגלגל" התהפכה על ראשה בפרק, ואיתה התמונה של דון ומייגן. דון אולי עורג אל אותו גן עדן, אבל בניגוד למצגת שעשה לקודאק לפני כמעט שמונה שנים, נראה שהתמונות לא עושות לו כלום, ושיחסיו עם מייגן ממש לא כפי שהיו.

הפצעים האלה יכולים לצוץ משום מקום. למשל, הם יכולים להגיע בלווייה לאמו של חברו, כאשר אחת הדודות סופדת לה ומתארת יחסי אם ובן כל כך מקסימים מול עיניו הכלות והשיכורות של דון. "איש לא יכול היה לדבר איתה בלי לשמוע על הישגיו, על שנינותו, על טוב לבו… 'אני לא צריכה אף אחד, הלב שלי מלא כי בני הוא האור שלי'". איזה ריק קיים בבנאדם שמעולם לא זכה לאהבת אם? לאן הוא נסוג באותו רגע? אם להשוות מההתנהגות של רוג'ר באותו מעמד – וכך יש לעשות כמובן – זה היה אל ילדותו. רוג'ר פיזר את ההתאגדות, שעט במעלה המדרגות אל חדרו וטרק את הדלת. דון, יש לשער, היה שוב אותו ילד נטול אם, ואקום שהתמלא בלעגם של ההמונים. Ain't you heard? I'm a whore child.

והפצעים יכולים, למשל, להגיח גם כי דון לקח בטעות פריט צבאי נוסף של מישהו שאינו הוא. מצית, כמו זה ששמט מידו והביא למותו של דון דרייפר האמיתי, הנה הוא שב ורודף אותו אפילו אחרי שהשליך אותו לפח. כי מה לעשות, בחיים אנחנו לעתים קרובות צריכים לעשות דברים שהם פשוט לא התיק או המצית או הדיסקית שלנו. אפילו אם שמו של אחר חרות על זה. זה רץ במשפחה, כנראה: בעבר סאלי נתקלה בדיוק באותה בעיה אחרי שהשליכה מהחלון את הבובה שהתינוק ג'ין הביא לסאלי, כי חשבה שהפעוט הוא גלגול של סבה המת. היא התעוררה בצווחות כאשר גילתה את הבובה יושבת על השידה כאילו דבר לא קרה. רוחות הרפאים, מסתבר שוב, מסרבות להרפות.

לא בטוח שאפסה תקווה מדון, שבפרוס השנה החדשה בכל זאת מייחל להפסיק לבגוד באשתו (ובחברו), שדואג לנסות להחזיר את המצית לבעליו ושנוזף באנשי הקריאייטיב על זילות המילה "אהבה". הכותרת בעיתון הראשון של השנה החדשה הייתה מאוד סמלית: "העולם נפרד משנה אלימה; העיר הופכת מושלגת". והסצינה הראשונה של הפרק – של העונה – היא חזרתו לחיים של שוער הבניין, ומשם כמובן גם של דון.

אבל כדרכו בקודש, מתיו וויינר שומר על אמביוולנטיות. שם הפרק שאוב מנאומו עתיר החן אבל נטול התקווה של רוג'ר [2] אצל הפסיכולוג: "מה הן החוויות בחיים? זה כמו שאתה רואה דלת. בפעם הראשונה שאתה מגיע אליה אתה אומר, 'הו, מה נמצא בצד השני של הדלת?'. אז אתה פותח כמה דלתות נוספות ואומר: 'אני חושב שאני רוצה לחצות גשר הפעם, נמאס לי מדלתות'. לבסוף אתה עובר מבעד לאחד מהדברים האלה ומגיע לעבר השני, ואתה מבין שזה כל מה שיש – דלתות וחלונות וגשרים ושערים. וכולם נפתחים באותה דרך, וכולם נסגרים מאחוריך. תראה, החיים אמורים להיות נתיב שאתה הולך לאורכו, וקורים לך דברים והם אמורים לשנות אותך, לשנות את הכיוון שלך. אבל מסתבר שזה לא נכון. מסתבר שחוויות הן כלום. הן רק מטבעות שאתה אוסף מהרצפה ותוקע בכיס, ואתה פשוט הולך בקו ישר לאתה-יודע-לאן".

[2] "רוג'ר סטרלינג, לא משנה מה תעשה, כולם אוהבים אותך" – היה עונג לראות את מונה וג'יין באות לנחם את בעלן לשעבר, אבל נדמה שדבריה של מונה לא מדויקים. ג'ואן לא הגיעה להלווייה ולא אמרה לרוג'ר דבר, אפילו שמזכירתו נשלחה אליה כדי שתבצע את הסידורים הנדרשים. העובדה שסירסר בה, יחד עם יתר השותפים, שינתה הכל.

 

נוקטורנו

הסיפור של בטי היה מסקרן כי הוא אניגמטי במיוחד. מסתמן שהיא השתנתה באופן די תהומי במהלך תשעת החודשים שבין העונות. סאלי אמנם הפכה למתבגרת בזמן הזה, אבל העובדה שהילדה קוראת לה בשמה הפרטי במקום "אמא" מעידה גם על בטי עצמה, שהאינפנטיליות התמידית שלה פוגשת סוף סוף בבנות ברית שוות ערך – בתה בת ה-14 וחברתה סנדי בת ה-15 – וכאשר השוטר נוזף בה על נהיגתה הפרועה, היא מצחקקת יחד איתן לנוכח חמיצות פניה של חמותה פולין.

"אני לא יכולה לתאר לעצמי שזה יהיה אפל יותר", אמרה פולין כשהשוטר התרחק. "אמא שלי מתה", גיחכה סאלי סנדי. מעט אחרי כן בובי הביע את חיבתו אל תיבת הכינור, שנראית כמו ארון קבורה, ובטי עצמה הפכה אולטרה-אפלה בתיאור המחויך שלה למעשה האונס שהנרי יכול לבצע בסנדי. כאשר הנערה נעלמה החליטה בטי לצאת אל ביבי ניו יורק כדי לאתר אותה, בית מט לנפול שהומלסים נטולי מים מאכלסים אותו, ואחד מהם זיהה בטעות את שיערה כצבוע לבלונד. לבסוף האפלה פשטה גם בשיערה (וזה ממש ממש לא יפה לה).

 

קטנות

> האם ייתכן שגם מייגן עצמה בוגדת בדון? אחרי שחזרו מהחופשה התפקיד שלה התדרדר לכדי סצינה אחת זניחה, ובמהירות הבזק היא פתאום קיבלה נפח מטורף והפכה למרשעת של הסבוניה. חשוד מאוד.

> תענוג לראות את פגי משגשגת כך בעבודתה החדשה, ומאוד נחמד לראות אותה שומרת על קשר עם סטן. אבל כמובן, נשאלת השאלה אם הקשר נשמר גם עם אחרים במשרד הישן (קרי: דון).

> מוזר, החברה עדיין נקראת "סטרלינג קופר דרייפר פרייס", למרות שליין כבר מת.

> נחמד לראות שוב את ברט פיטרסון, אני מת על זיכרון ארוך מעין זה, אבל רבאק, תחזירו כבר את סאל!

 

תוספת מאוחרת (11 באפריל): מאחורי הפרק. מתיו וויינר מיישב בפירוש רב את הדיון שיש לנו בתגובות בנוגע לפגי – "פגי מתעלת את דון, או את איך שהיא חושבת שדון היה נוהג".